עפיפונים

עוד שנה

השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין – במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)
זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.

שיחות על החיים עם אייל (#9)

אני לוקחת את אייל מהצהרון.
אני: איילי, אחרי שנגיע הביתה נלך לקנות muler-ים במכולת.
(יוגורט muler הוא מותג היוגורט האהוב על אייל).
אייל: אבל יש muler אחד במקרר.
אני: לא, כבר אין.
אייל: למה?
אני: כי אכלתי אותו.
(אל תסתכלו עליי ככה, זה היה היוגורט היחיד בבית והייתי צריכה לאכול משהו בבוקר)
אייל: למה?
אני: כי הייתי רעבה.
אייל: יופי! שמרתי אותו במיוחד בשבילך!
היש ילד מתוק יותר מהילד שלי?

שיחות על החיים עם אייל: מוסר עבודה

אייל: אמא, תספרי לי איך היה לך בעבודה.
אני: אייל, לא הייתי היום בעבודה. יאיר עוד קטן, אז אני נשארת איתו בבית. אני אתחיל ללכת לעבודה אחרי סוכות, ואז יאיר ילך לגן של תינוקות, כמו שאתה הולך לגן של גדולים.
אייל (מעט זועף): אני רוצה שתלכי לעבודה. לא רוצה שתהיי בבית.
אני: למה אתה לא רוצה שאהיה בבית?
אייל: כי אני הולך לגן, אז את צריכה ללכת לעבודה.
יש סדר לעולם.

שינוי כיוון

בעלי נסע בשבוע שעבר לחו"ל מטעם עבודתו. בפעם האחרונה שהוא נסע הייתי בסוף חודש שמיני. זו הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם 2 הילדים.
בבקרים אני משתדלת לישון בין ההנקות עד 12:00 בערך, ובעלי לוקח את אייל לגן בבוקר. כשהוא בחו"ל – האחריות עוברת אליי. אני עדיין בחופשת לידה, כך שלפחות הלחץ המטורף שלהספיק להגיע לעבודה, והצורך להשלים שעות לאחר מכן נחסך ממני. מצד שני, שער הגן ננעל ב-8:15, כך שמימד של לחץ בכל זאת יש.
קשה לי כשבעלי בחו"ל. גם הבדידות והגעגועים, גם העומס שנופל עליי (בשגרה יש בינינו חלוקת עבודה מאוד מוצלחת), גם ההתמודדות עם הקושי של אייל – שמתגעגע מאוד לאבא, ועכשיו נוספה עוד עייפות מאוד גדולה בגלל ההנקות והטיפול ביאיר. קמתי כל יום בחמש-חמש וחצי כדי להניק, ואחר כך בשש וחצי כדי להתארגן בשקט. אחר כך הערתי את אייל שלא רצה בכלל לקום, לא רצה ללכת לגן, רצה שאבא יחזור עכשיו, ובגדול רצה שאעזוב אותו באמא'שלו. אחר כך נסיונות לגרום לו לאכול משהו, כדי שלא יידפק לו כל היום (כזה הוא אייל, אוכל בשביל לחיות. לא אוכל – קשה לו). לקינוח – יציאה מהבית ונסיעה לגן.
זה החלק שאני הכי שונאת. להעביר את יאיר שישן לו בשלווה לעגלה, לנווט עם שני ילדים לעבר האוטו, לרכוס את שניהם בכסאות שלהם. בינתיים יאיר מתעורר ואני מתפללת שיתאפק עם הרצון לינוק עד שאחזור בחזרה הביתה. מגיעים לגן תוך כדי הפקקים של הבוקר בעיר, מוצאת חניה, פורקת את שניהם מהכסאות, לשמור שאייל לא רץ לכביש, להעביר את יאיר לעגלה, להיכנס לגן. אייל לא רוצה שאלך, מחזיק לי ביד. אני מצליחה לעניין אותו בפאזל שמפוזר על אחד השולחנות, נותנת נשיקה ושלום. שוב מעבירה את יאיר לאוטו והביתה. בבית, כמובן, זה הזמן לינוק.
אחר הצהריים – אותו סיפור, רק בכיוון ההפוך.
בערב מגיעים ההורים שלי כדי לעזור עם המקלחות, אבל הילדים רוצים רק אותי. אני מפרפרת בין שניהם. קוראת לאייל 2 עמודים בספר, קופצת להרגיע את יאיר הצורח, וחוזר חלילה.
מיום ליום הרגשתי איך המרמור מתגבר בי, איך שאלות בנוסח "למה-זה-מגיע-לי-למה-אני-לבד-למה-אני-עושה-הכל-למה-לאף-אחד-לא-אכפת" עולות ומתנפחות בתוך הראש שלי. קל לטבוע בים המרמורים והכעסים. זו פעולה מהירה, חלקה ופשוטה.
באחד הבקרים, כשסיימתי לסדר את הילדים בכסאות שלהם ונכנסתי לאוטו, פתאום הרגשתי משהו אחר. הרגשתי גאווה. גאווה על כך שאני כן מסתדרת, שאני יכולה, שאני מצליחה לבד ושבזכותי הכל זורם. זה היה חדש לי, וזה היה נעים, ופתאום כל הכעסים והמרמורים השתתקו.
מהנקודה הזו אני ממשיכה הלאה. בכל פעם שהמרמור והכעס מרימים את ראשם, אני משחררת את הגאווה, נותנת לה להציף אותי ומזכירה לעצמי שאני צריכה להיות גאה בעצמי, כי אני חזקה ומתמודדת גם כשקשה לי, ולא מוותרת. והנה- כבר אני מרגישה יותר טוב.
שינוי קטן, וזה עובד.

אסף רמון

קראתי את הכתבות בעיתון הבוקר ולא יכולתי להפסיק לבכות 🙁
יהי זכרו ברוך.

בעיית אימייל

יש לי בעיות עם תיבת הדואר שלי. אם מישהו שלח לי אימייל בשבועיים האחרונים ולא עניתי – כנראה שלא קיבלתי אותו. בבקשה שילחו שוב.

גן עירוני

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ואילו אני נולדתי ב-2 בנובמבר, ולכן עוד לא הייתי בת 3 כשנשלחתי לגן העירוני. במקרה שלי מדובר, למעשה, בגן של המועצה האיזורית, כי נולדתי וגדלתי במושב. כל בוקר היתה מגיעה ההסעה לקחתני, יחד עם שאר הילדים, למושב אחר (15 דק' נסיעה) שבו היה הגן.
פעם הזמנים היו אחרים. היום אין מצב שאסכים, שמישהו זר יסיע את הילד שלי ברכב אפילו לאחד מהרחובות הסמוכים.
לא היה לי טוב בגן העירוני. הייתי הכי קטנה בגיל, קטנה גם בגודל, רגישה, ביישנית ושקטה. הגננת לא אהבה אותי, או שפשוט לא הצליחה להבין מי זו הילדה הזו, או שלא הצליחה להסתדר עם כל הילדים, והיה יותר פשוט להתעלם מהילדה השקטה והביישנית.
בסוף השנה, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא חכמה במיוחד. היא פיספסה את העובדה שבגיל 3 וחצי כבר ידעתי לקרוא.
ב-1 בספטמבר, בגיל 3 וחצי, אייל התחיל ללכת לגן עירוני. היום זה כבר פחות מקובל. הרבה הורים משאירים את הילד בגיל הזה לעוד שנה בגן הפרטי – פחות ילדים, פחות חופשות, יותר אנשי צוות. הייאוש הוא יותר נוח. גן עירוני זה מסובך. חייבים להגיע עד 8:15, כי אחרת נועלים את השער. יש 34 ילדים. ב-13:30 הילדים עוברים לצהרון בגן הצמוד, עם צוות אחר וילדים קצת אחרים, עד 17:00. יש 28 ילדים. לא ישנים בצהריים, אוכלים מאוחר. מצב מורכב.
אייל הוא לא אני. הוא גבוה, ונראה גדול לגילו. הוא חברותי מאוד, מתחבר מהר ואין לו בעיה לשחק עם גדולים ממנו ועם ילדים שהוא לא מכיר. אם היה נשאר בגן הפרטי, הוא היה הילד הכי גדול שם. הילדים הקטנים לא היו מבינים את יצירות הלגו המורכבות שלו ואת סיפורי הדינוזאורים שלו. הם היו מרכיבים פאזל של 16 חלקים כשהוא כבר מרכיב 100 חלקים.
אז בחרתי לעשות את חייו יותר מורכבים – או מאתגרים, בעצם. בגן העירוני יש ילדים בגילו, יש גדולים יותר – יש עניין.
אני מקווה שתהיה שנה טובה ומאתגרת – לחיוב.