עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל (#8)

הילד שובר שיאים והכל בערב אחד. הייתי חייבת לתעד את זה.
מערכה ראשונה
אני מכינה לאייל צלחת עם ענבים ומסבירה לו שזה כל מה שנשאר ושאין יותר ענבים.
לאחר שאייל מסיים לאכול…
אייל: אני רוצה עוד ענבים.
אני: אין, אמרתי לך שנגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אין מה לראות. הם נגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אתה לא מאמין לי? טוב, אז בוא.
פותחים את המקרר, שם, במפתיע, אין ענבים.
אייל כועס מאוד.
אייל: אני רוצה ענבים!!!
אני: אין ענבים. מחר אתה ואבא הולכים לקניות ואז תקנו ענבים.
אייל: אבל אני רוצה ענבים עכשיו!!!! למה נגמרו כל הענבים???? למה גמרתם לי את כל הענבים???
אני: הענבים הם של כולם. כולנו אכלנו, ואתה עכשיו סיימת לאכול את מה שנשאר. מחר תלך עם אבא לקניות ותקנו עוד.
אייל, בפרצוף חמור: אני אחכה עד שאבא יחזור הביתה ואני אספר לו הכל!!!!! אני אספר לו את כל מה שעשית!!!!!!
(נשבעת לכם שהוא לא שמע את המשפט הזה ממני אף פעם)
מערכה שניה
השעה 19:30 ובעלי היה אמור לחזור הביתה לפני חצי שעה. אני מותשת ומטושטשת. אייל משחק עם הדינוזאורים שלו.
אני, נאנחת: אוי, מתי אבא שלך כבר יבוא הביתה…
אייל: אל תדאגי, כשהוא יבוא – הוא יבוא.
מערכה שלישית
אייל רגיל כל ערב לעזור לבעלי לרחוץ את יאיר, ואח"כ להתרחץ בעצמו. אך אבוי, יאיר נרדם ואייל נאלץ להתרחץ ראשון, דבר שמבחינתו גוזל ממנו את זכויותיו כילד הבכור, או משהו כזה. הוא מסרב בכל תוקף ללכת להתרחץ ומתחיל לכעוס וליילל.
אני: אייל, קודם כל תפסיק לבכות.
אייל: את רואה דמעות???? אין לי כמעט דמעות!!!!
(המצב נפתר בצורה מאוד פשוטה: אייל לא רצה להתרחץ, אבל גם לא הסכים ללכת לישון מלוכלך. שאלתי אותו מה צריך לעשות בשביל ללכת לישון לא מלוכלכים, אז הוא הציע שהוא "יתרחץ רק קצת ובלי שיכנסו לו מים לעינים ולפה". סבבה מבחינתנו.)
ולקינוח:
אחרי שחזרנו הביתה מהגן, אני ואייל רוחצים את הרגליים שלו באמבטיה.
אייל: אמא, אני אוהב אותך ואני כל יום אתן לך חיבוק!
ברור שאחר כך תפסתי אותו במילה וסחטתי ממנו חיבוק ענק.

5 שבועות

מסתבר שהזמן עובר מהר כשמניקים. 5 שבועות עברו מאז שיאיר נולד, והזמן פשוט נוזל לי. אני משתדלת לישון בין ההנקות (כשיאיר ישן) לפחות עד שעה 10:00 או 11:00 בבוקר. אחר כך היום עובר בין הנקות (כל שעתיים) להחלפת חיתולים (כנ"ל), לאכילת ארוחת צהריים או בישול (לא כל יום יוצא לי לבשל), ופתאום מגיעה השעה 16:30 ואני צריכה ללכת לקחת את אייל מהגן. אחר כך מדובר במשחקים שונים ומשונים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים לפני השינה… אייל הולך לישון בסביבות 20:30 ויאיר בסביבות 22:30 עם כמה תנומות קצרות בין לבין (מתעורר 3 שעות אח"כ…). אני הולכת לישון בערך בחצות (לא נרדמת לפני). פוף, נגמר עוד יום. יש ימים שיש לי עיסוקים מחוץ לבית (סידורים, טיפת חלב, או במקרה הטוב – מפגש עם חברות) ואז לצערי ב-18:30 כבר צריך לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל.
כל זה די מתיש, אבל בסך הכל נחמד לי. יאיר הוא תינוק נוח ומתוק, כמו שאייל היה (ועדיין), ואני "מאמנת" אותו בשכיבה על הבטן, במשחק עצמאי (בעיקר "קריאה" בספר שחור-לבן או האזנה למובייל), ובהירדמות בכוחות עצמו, ובינתיים זה משתלם.
דבר אחד מרגיז אותי. יש אנשים שנותנים לי את התחושה כאילו אני לא עושה מספיק. כאילו אני צריכה לעשות יותר – לצאת מהבית יותר וליותר זמן, לנהל חיים אקטיביים יותר, לארגן, לנהל ולסדר. למעשה, לחיות את החיים שהיו לי לפני הלידה וההריון.
זה מרגיז אותי, כי אם הייתי טיפוס פאסיבי כזה שלא עושה עם עצמו כלום, ושהכל קשה לו, אף אחד לא היה מעיר לי. בגלל שאני מין סופר-וומן שעושה ומנהלת מיליון דברים בבת אחת, אז כשאני קצת מורידה הילוך (וזה מותר אחרי לידה, לדעתי) פתאום זה נראה לאנשים מוזר. זה נראה לא בסדר.
שוב ושוב אני מרגישה שאיכשהו מישהו תקע אותי בתבנית הזו של אשת חיל, ולכן אנשים סביבי חושבים שמותר לצפות ממני, מותר לדרוש ממני, מותר לא לפרגן לי, מותר לא להתעניין, מותר לא להרים טלפון. למה??
אני סיימתי עם הדברים האלה. נמאס לי להיות סופר וומן. אני רוצה להתרכז בי ובילדים שלי. קוראים לזה חופשה, לא? אז אני לוקחת חופש מתבנית הסופר וומן ועוברת למקום נוח יותר.

אחווה

שחזור ספונטני של הפוסט המיתולוגי, שצולם כשאייל היה בן חודש. מחר יאיר יחגוג חודש להוולדו.

אחווה