עפיפונים

סיפור ההריון והלידה של בני הרביעי – ינאי

לא, אין פה טעות. לפני שנה וכמה חודשים פרסמתי כאן את סיפור ההריון והלידה של איתמר, בני השלישי, ומאז הספקתי להיות שוב בהריון ואף ללדת את בני הרביעי. מכיוון שבין איתמר לבין אייל ויאיר יש הפרש די גדול (9 שנים בינו לבין אייל הבכור), ומכיוון שתמיד רצינו משפחה גדולה, ומכיוון שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר (אוטוטו חוגגת 38)… החלטנו, אחרי שאיתמר נולד, ש"נזרום", בלי לתכנן, והילד הרביעי יגיע כשיגיע. עם איתמר לקח לי שנה עד שהצלחתי להיכנס להריון (כולל הריון אחד שלא נקלט בדרך), אז היינו די בטוחים שגם הפעם זה ייקח זמן.
בחצי השנה הראשונה לחייו של איתמר התמודדנו עם מצב רפואי בשם FTT – איתמר לא עלה במשקל כמעט בכלל ורק ירד בעקומות עד שהגיע לאחוזונים שליליים. הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות – דם, שתן, אולטרסאונד לחלקי גוף שונים, אקו לב ועוד, אשפוז של כמה ימים במח' ילדים ב"מאיר", ביקורים כמעט יומיים בטיפת חלב, ביקורים שבועיים במח' אשפוז יום ילדים ב"מאיר" ועוד. רק אחרי שהתחיל לקבל ריכוז גבוה של פורמולה עם תוספות, בתדירות קבועה כולל בלילה, הוא הצליח לעלות במשקל (לאחוזון 3) ויכולנו לשים את הסיפור מאחורינו. כמובן שבמקביל אני מגדלת עוד שני ילדים על שלל פעילויותיהם וגם עובדת כפרילאנסרית… החיים הציפו אותי ולא עקבתי אחרי זמני הווסת שלי או חשבתי על הנושא של עוד ילד. כשאיתמר היה בערך בן 8 וחצי חודשים, אמצע אוקטובר 2015, ניסיתי להיזכר מתי קיבלתי מחזור בפעם האחרונה, והיה נדמה לי שזה היה מתישהו באמצע ספטמבר, וכבר הייתי בעצם אמורה לקבל שוב. מפה לשם עשיתי בדיקת הריון ביתית – שיצאה חיובית! הייתי מאוד מופתעת. לא היה לי מושג מהו תאריך הווסת האחרון, ולא ידעתי למתי לקבוע תור לרופא הנשים. בסוף קבעתי תור לעוד שבועיים לרופא שלי, שהיה קצת מופתע לראות שוב אותי ואת בעלי, וקבע את תאריך הווסת האחרונה לפי האולטרסאונד. תאריך לידה משוער – 29 ביוני 2016.
בניגוד להריון עם איתמר, הפעם החלטתי להיות קצת יותר מסודרת, וקבעתי את כל הבדיקות הרציניות מראש – שקיפות, סקירות, מי שפיר וכו'. במהלך הזמן הזה הספקתי לרדת במשקל, כך שאמנם הייתי עדיין בעודף משקל אבל יחסית סביר, והפעם נחסכו ממני כל ההערות המגעילות שספגתי בהריון של איתמר.
אחרי 3 בנים, היינו סקרנים מאוד לגלות את מין היילוד. רק הניח הרופא את המתמר של האולטרסאונד על בטני בתחילת בדיקת השקיפות העורפית, ומיד הכריז – במקרה הזה אין שום ספק, יש לכם עוד בן. הייתי מאוד משועשעת, וגיליתי שאין בי איזו תשוקה מיוחדת דווקא לבת. מה שיוצא אני מרוצה.
בכל ההריונות הקודמים סיפרנו למשפחה בשלב מאוד מוקדם, אבל הפעם חיכינו עד לאחר סקירת המערכות הראשונה, אולי בגלל שההריון בא קצת בהפתעה ורציתי להיות בטוחה שהכול בסדר. לקחנו את הילדים למסעדה, סיפרנו להם והם ממש ממש שמחו (יאיר הרים ידיים לתקרה וצעק – "יש!!").

להיות בהריון כשאת מגדלת בבית תינוק זה קשה. plain and simple. ובמיוחד כשמדובר באיתמר, ילד מהמם, ערני מאוד, שובב, עקשן, שדורש המון המון תשומת לב. הרזון שלו לא הפריע לו להתפתח במהירות מבחינה מוטורית, אך עדיין נאלצנו לקום פעמיים בלילה כדי לתת לו לאכול. אם בהריון של איתמר יכולתי לישון עד מאוחר, להתפנק בטיפולי שיאצו, לשבת בבתי קפה ולעשות ספורט, בהריון של ינאי לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלו, והייתי לכל אורכו במצב של סמרטוט. הייתי עייפה מאוד, מדוכדכת, מתרוצצת כל היום וכמעט כל יום בשבוע בין חוגים וטיפולים שונים של הילדים הגדולים עם תינוק זוחל – ומגיל שנה וחודש כבר הולך – שצריך להשגיח עליו. פעמיים בשבוע אימא שלי השגיחה על איתמר לכמה שעות כדי שאוכל לתזז יותר בקלות ממקום למקום, אבל מנוחה כמעט ולא הייתה לי. בנוסף לכך, חורף 2016 היה אחד החורפים היותר קשים שחוויתי – קור מטורף, המון גשמים, הפסקות חשמל שנמשכו זמן רב (זוכרים שרעננה הייתה מנותקת מחשמל במשך ימים שלמים?). בחורף אני בדרך כלל סובלת מדיכאון חורף קל, ובחורף ההוא, ביחד עם כל שאר הקשיים, הוא היכה בי בעוצמה גדולה יותר. רוב הסובבים אותי כנראה לא ממש עיכלו את עצם היותי שוב בהריון (או מה זה להיות בהריון כשאת מגדלת תינוק במקביל), כך שגם תמיכה רגשית למול הקשיים הרבים לא ממש קיבלתי. הרגשתי מאוד בודדה ועצובה כל הזמן.

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

הזמן חלף, פתאום הגיע הקיץ, ואני בחודש תשיעי וחם לי. את שלושת הבנים ילדתי לפחות שבוע אחרי הזמן (את איתמר בשבוע 41+3 לאחר זירוז!), כך שהייתי בטוחה ב-100% שכך יהיה גם הפעם. אמנם תאריך הלידה המשוער היה 29 ביוני, אך לאייל היו חזרות לקונצרט סוף שנה של התזמורת הצעירה (הוא לומד לנגן בחצוצרה) בתחילת יולי וגם מבחן סוף שנה בתכנית "בר אילן" (הוא לומד לבגרות במתמטיקה 5 יח"ל במסגרת התכנית), כך שקיוויתי ללדת אחרי זה, ואף הנחתי שזה מה שיקרה. ביני לבין עצמי אפילו קיוויתי ללדת עם זירוז, כמו עם איתמר, שיאפשר לי לקבוע את תאריך הלידה פחות או יותר ולדאוג לסידור לילדים מבעוד מועד…
ה-29 ביוני הוא יום רביעי. ביום שישי שלפניו (24 ביוני) התחלתי להרגיש כאבי בטן חזקים, אבל הם לא הרגישו לי כמו צירים, אלא יותר כאילו אכלתי משהו לא טוב. באותו יום עוד הלכתי לטקס סוף שנה בבית הספר של יאיר, ואחר כך הלכנו עם אייל ויאיר להופעה של גידי גוב. בילוי אחרון לפני הלידה… בשבת הכאבים כבר נפסקו.
בתחילת השבוע חמותי אושפזה בבית חולים בחיפה ובעלי נסע להיות איתה. הוא היה אמור לנסוע לשם גם ביום שלישי ה-28 ביוני, אבל בבוקר התחלתי פתאום להרגיש פולסים באזור הבטן והגב – צירים! תזמנתי כ-10-15 דקות בין ציר לציר, ממש לא מצב של נסיעה לבית חולים, אבל ביקשתי ממנו שיישאר בבית ליתר ביטחון. מניסיון העבר ידעתי כי הצירים גם יכולים להיפסק, ולמען האמת – ממש קיוויתי שזה מה שיקרה. לא התכוננתי ללידה במועד, הייתי בטוחה שאלד אחרי הזמן ואפילו תיק לחדר לידה לא הכנתי. הצירים לא היו מאוד כואבים, התדירות ביניהם נשארה 10-15 דקות, והיו גם שעות במהלך היום שלא הרגשתי אותם. העברתי את רוב היום במנוחה בבית, לא הייתי מסוגלת לאכול כלום וביקרתי הרבה בשירותים, אבל לא היתה התקדמות כלשהי. דיברתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם מה קורה, אבל כולנו הסכמנו שלא נראה שזה מתפתח למשהו והרי כבר קרה בעבר שהיו צירים ובסוף ילדתי רק שבוע אחרי…
מאוחר בערב הזמנתי לי אוכל ואכלתי לראשונה באותו יום, ובסביבות 23:00 בלילה רציתי כבר ללכת לישון, אז אמרתי לבעלי שכדאי ליתר ביטחון שנסדר תיק לחדר לידה. למחרת – רביעי ה-29 ביוני – היה תחילתו של שבוע 40 ובכל מקרה הייתי אמורה ללכת לביקורת של מוניטור במח' יולדות ב"מאיר", אז שלפחות יהיה תיק מוכן אם במקרה גם אצטרך להישאר שם… little did I knew…
הלכתי לישון בסביבות אחת בלילה, אבל הכאבים התחילו להתגבר. הצירים עדיין היו בתדירות של 15 דקות, אבל ממש ממש כואבים! כל 15 דק' מצאתי את עצמי גונחת, עושה קולות ונשימות, סיבובי אגן, נתלית על המשקוף ועוד ועוד – וכואב לי! עשיתי כל כך הרבה רעש שהערתי את הילדים… השעה שתיים בלילה וממש כואב לי. בעלי מנסה להרגיע אותי ואומר שבבוקר נשים את הילדים בבית הספר כמה שיותר מוקדם וניסע מיד ל"מאיר", ואני מייללת למחשבה שאצטרך לסבול את הכאבים האלו עד הבוקר. החלטתי להיכנס למקלחת ולכוון זרם של מים חמים לגב בתקווה שזה יעזור להפחית את הכאבים. הצירים, כאמור, עדיין כל 15 דקות.
אני מכוונת את זרם המים לגב, עושה תנוחות שאני מכירה מהפילאטיס (שבאמת עוזרות!) וסיבובי אגן, צועקת לבעלי שידליק את הדוד כי המים החמים תכף נגמרים, מעבירה אצבע על החרסינה שקצת מלוכלכת וחושבת שאיזה מזל שמחר מגיע המנקה לנקות את הבית, ופ-ת-א-ו-ם עובר בי ציר חזק שמוציא ממני שאגה עצומה. רגע רגע רגע…. הכאב הזה מוכר לי מאיפשהו…. זה לא ציר רגיל!! זה מרגיש כמו ציר לחץ!!!
ציר לחץ???!!! מה פתאום ציר לחץ???!!! והנה זה שוב קורה ואני מרגישה דחף עצום בין הרגליים וצועקת לבעלי שיבוא מיד כי משהו לא בסדר!!!
אני נשענת קדימה בתנוחת ר', מחזיקה בקיר, הברכיים כפופות, המים עדיין זורמים עליי, ומבינה שאני יולדת.
בעלי מושיט יד ומרגיש שהראש מתחיל לבצבץ.
אני אומרת לו שיתקשר לאמבולנס.
הוא ניגש להביא את הפלאפון שלו.
עובר בי ציר לחץ נוסף, אני צועקת ו-
יוצא ממני תינוק.
בעלי מרים אותו ומגיש לי. הוא מכוסה במעין קרום לבן שאני מנקה. אני מחזיקה אותו צמוד לגוף שלי. הוא עדיין מחובר אליי בחבל הטבור.
בעלי מתקשר למד"א ואומר להם בטון רגוע – "היי, אני מדבר מהוד השרון, אשתי ילדה כרגע במקלחת…"

מד"א ביקשו שנבדוק מה הצבע שלו (שהיה ורוד ותקין) והיו איתנו על הקו עד שלאחר 20 דקות הגיעו הפרמדיקים, צמד אנשים מבוגרים וחביבים, שכנראה כבר ראו הכל וממש לא התרגשו. הם פרשו מגבות על המיטה שלנו והובילו אותי מהמקלחת לשם. הושיבו אותי, חתכו את חבל הטבור, עטפו את ינאי במגבות ואמרו לי – יאללה, נוסעים ל"מאיר", שם יוציאו לך את השליה. הלכתי להתקלח ולהתלבש (מזל שהכנתי תיק ומשהו ללבוש כמה שעות לפני הלידה!), ובעלי בינתיים התקשר לאמא שלי (שהגיעה והיתה בהיסטריה מוחלטת מכל מה שקרה, עד ששקלנו להשאיר את אחד הפרמדיקים איתה…) וגם הראה לשני הגדולים את האח החדש שלהם (הם התעוררו מהצעקות שלי אבל לא הסכמתי שיראו את מה שקרה בפועל). האמבטיה וחדר השינה נראו קצת כמו זירת רצח עם כל הדם והנוזלים, ותהיתי מה יחשוב המנקה כשיגיע בבוקר…
וכך, שכובה על אלונקה, מחזיקה תינוק שזה עתה נולד עטוף במגבות, ובמצב רוח מרומם, היטלטלתי לי ביחד עם בעלי באמבולנס בדרך ל"מאיר", נסיעה לא נעימה במיוחד, כשמולי באמבולנס מדף עם שלט "שקיות לחלקי גופות"…  .
הובלתי לחדרי הלידה, שם הוציאו את השליה, תפרו אותי, טיפלו בינאי והיו בעיקר בהלם טוטאלי. כל זה כאב לי הרבה יתר מהלידה עצמה, דרך אגב. מכיוון שלא היה להם מושג מה קרה לינאי במהלך הלידה, והאם הוא נחבל בצורה כלשהי כשפשוט השתלשל לו החוצה, הוא נלקח לתינוקיה, הוכנס לאינקובטור וחובר לניטור של טמפרטורה ונשימה. הוחלט לבצע לו אולטרסאונד מוח ליתר ביטחון, ועד אז הוא נשאר בתינוקיה כשאני או בעלי לידו, ולמעשה יכולתי לקחת אותו לחדר רק באותו יום אחרי הצהריים. כל כך רציתי להיות במחלקה החדשה של "ללא הפרדה", הרי היתה לי לידה הכי טבעית שיש!, אבל מכיוון שכבר הופרדנו, לא אישרו לי, ונאלצתי להסתפק בחדר של ביות מלא.
ינאי התגלה כתינוק שקט ומהמם, שתפס מהר את ההנקה. המחלקה, כצפוי, היתה הרבה פחות שקטה. בכל החלפת משמרת הגיעה אחות חדשה שהיתה חייבת לשמוע את סיפור הלידה שלי במו אוזניה. כשסוף סוף הצלחתי להירדם, העירו אותי להניק או למדוד דופק או סתם ככה לשוחח, או שפלאפון צלצל או שאמרו משהו בכריזה. למחרת ביקשתי להשתחרר הביתה מוקדם יותר ולא להעביר עוד לילה במחלקה. הייתי שם רוב הזמן לבדי, ורציתי הביתה לילדים ולמיטה שלי. לשמחתי אחר הצהריים שיחררו אותי, למרות שהם לא כל כך רצו.

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי הוא תינוק מדהים. מאוד שקט ורגוע, חייכן ומקסים. ארבעה ילדים זה לא פשוט, אבל אחרי שחזרתי איתו הביתה והיינו כולנו יחד, הרגשתי ממש תחושה של שלמות ורוגע.

אז למה השם ינאי?
אחרי אייל, יאיר ואיתמר, רציתי להמשיך בקו השמות הגבריים (לא יוניסקסיים) העבריים החזקים, שמכילים כולם א' ו-י'. אלכסנדר ינאי היה אחד ממלכי יהודה, והשם מצא חן בעיניי, במיוחד ש"אלכסנדר" הוא אחד השמות האהובים עליי. הוא לחלוטין מלך, הפיצי הזה.

ינאי בן שלושה חודשים

ינאי בן שלושה חודשים

סיפור ההיריון והלידה של בני השלישי – איתמר

אז… מזמן לא כתבתי בבלוג ובינתיים קרו כמה דברים משמעותיים, כפי שאפשר להבין מהכותרת של הפוסט הזה 🙂 הייתי בהריון, ילדתי את איתמר המתוק, ועכשיו אני אימא ל-3 בנים, הקטן שביניהם כבר בן 5 וחצי חודשים. הזמן טס!!

אני לא חושבת שציינתי בבלוג בעבר שאני בהריון. גם בבלוג הבישול שלי ציינתי זאת אולי פעמיים ורק כשהייתי כבר בחודש תשיעי. אולי הסיבה לכך היא שזה הריון שלישי, אולי הסיבה לכך היא שאת רוב העדכונים אני כותבת בפייסבוק בימים אלו ולכן לא מרגישה צורך לעדכן גם בבלוג, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל מקרה, ההיריון הזה היה די שונה מקודמיו.
קודם כל, חיכינו לו די הרבה זמן. כשיאיר היה בן 3, התעורר בי הציווי הפולני המדבר על הבאת ילדים לעולם בהפרש של שלוש שנים אחד מהשני. אלא שבאותו זמן התפטרתי, וחיפשתי את עצמי, וזה לא היה ממש מתאים. אחרי שכבר די התאפסתי על עצמי והתחלתי לעבוד מהבית כעצמאית, לקח זמן – למעשה, שנה –  עד שהצלחתי להיכנס להריון, בניגוד להריונות הקודמים שנקלטו מאוד מהר. באותה תקופה גם השמנתי ונאלצתי לספוג הערות מהסביבה על ימין ועל שמאל, שכל הזמן שאלה וחיטטה האם אני בהריון. בשלב מסוים כבר התחלתי לענות – "לא, אני סתם שמנה. אני מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה". תקופה לא נעימה בעליל, אך כנראה שכשזה צריך לקרות – זה קורה, ובדיעבד אני שמחה שנכנסתי להריון מתי שזה קרה ולא קודם לכן.

את ההיריון של איתמר התחלתי במשקל עודף מאוד גדול. שקלתי כמעט 100 קילו. בשליש הראשון ירדתי במשקל, כפי שקרה לי גם בהריונות הקודמים, אך בשליש השני הוא כבר חזר ואני נתקפתי פאניקה קלה. פחדתי להגיע ל-100 ק"ג ויותר, ומכאן לבעיות בריאות שינבעו מהשילוב של ההיריון והמשקל העודף. התחלתי תהליך של ליווי על ידי דיאטנית נהדרת של שירותי בריאות כללית בשם אליה ברקמן, ולאחר מכן גם הצטרפתי לסדנאות הדיאטה שלה בשירותי בריאות כללית. למדתי ממנה המון ואני עדיין לומדת ונמצאת בתוך התהליך. המטרה שלי היא לא רק לרדת במשקל אלא להיות מסוגלת לשמור עליו מעתה ועד אין קץ, וזה משהו שאני עובדת עליו בהקשר של סיגול הרגלים, עבודה על אכילה רגשית ושליטה במחשבות וברגשות ש"מקלקלים" לי. בשורה התחתונה, את ההיריון סיימתי עם ירידה של 1.5 ק"ג במשקל, ולאחר הלידה הייתי 7 ק"ג פחות מלפני ההיריון.

בהריון הזה גיליתי גם שזה לא פשוט להיות הריונית שמנה. בכל מכתב סיכום רפואי צוין שאני, ובכן, שמנה (סובלת מobesity). עשיתי סקירה מוקדמת אצל רופא מקופת החולים שהתנהג אליי בצורה מגעילה, במשך כל הסקירה דיבר על כך שהשומן שלי מפריע לו לבדוק וגורם לו "סתם" להתאמץ יותר מידי, ואף ציין זאת במכתב תוצאות הבדיקה שלו, וכל זאת בעודי שכובה על מיטת הבדיקות חצי ערומה, כן? כמה חביב. הייתי בטוחה שפשוט נפלתי על רופא אנטיפת, אך לאחר שיחה עם כמה חברות, הסתבר לי שגם הן עברו את אותו דבר, רק אצל רופאים אחרים.
דווקא ההיריון הזה עבר לי בקלות גדולה יותר מההריונות הקודמים. הרגשתי טוב, עשיתי ספורט (זומבה עד חודש שביעי ופילאטיס ב-flow pilates עד שבוע 39), טופלתי אצל אורית אליה-אלקסלסי בעיסויים ושיאצו, דאגתי לנוח ולישון כמו שצריך, ואין ספק שבגלל שאני עובדת מהבית ולא במשרה מלאה ואינטנסיבית היה לי קל יותר. הייתי גם מאוד עסוקה עם שני הגדולים וענייניהם הם.

אחרי שני בנים, רצינו מאוד בת, אך לי הייתה תחושה מההתחלה שמדובר בבן נוסף, ולכן כשבשקיפות הרופא רמז שמדובר בעוד בן, כשבסקירה כבר ראו בולבול, וכשבדיקת מי השפיר הוכיחה שמעל לכל ספק מדובר בעוד בן, דווקא לא הייתי מופתעת, אלא משועשעת. הסתקרנתי נורא לדעת כיצד יראה ולמי יהיה דומה.

בסוף החודש התשיעי נפלתי ברחוב לאחר שנתקלתי במהמורה במדרכה, אושפזתי ללילה להשגחה במחלקת אם ועובר (הריון בסיכון). חוויה לא נוראית אך גם לא נעימה במיוחד, שלשמחתי עברה בשלום וללא פגיעה כלשהי, מלבד טראומה נפשית מסוימת…

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

את אייל ויאיר ילדתי בשבוע 41, ומשום מה הייתי בטוחה שאת איתמר אלד לפני הזמן. כמו עם יאיר, היו לי צירים לא אפקטיביים במשך כל החודש התשיעי, אבל הם לא הפריעו לי. תאריך הלידה המשוער שלי היה ב-15 בינואר, וקיוויתי ללדת ב-14.1.15 כי זה נראה לי תאריך גיקי ומגניב 🙂  (15=14+1). זה לא קרה. ב-15 בינואר התחילו לי צירים וכאבים וכבר הייתי בטוחה שזה זה! אך לא. הם פסקו לאחר כמה שעות. כך הזמן עבר ועבר, שבוע 41 הסתיים ולי כבר נמאס. בשבוע 41+3 הגעתי שוב לביקורת במיון יולדות במטרה לקבל בסופה זירוז וכבר להתקדם עם זה. וכאן מתחיל סיפור הלידה של איתמר.

נאמר לי בביקורת הקודמת כי לזירוז יכול לקחת כ-24 שעות להשפיע והוא יכול גם לא להשפיע. הגעתי לביקורת ביום ראשון, אז הנחתי שאלד למחרת ואגיע הביתה בחזרה בסביבות יום חמישי. כמו שאומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים (היקום) צוחק. מסתבר שאיתמר רק היה צריך תזכורת קטנה, איזשהו nudge, לכך שמצפים לו. לאחר שהחדירו לי את הזירוז, אושפזתי במחלקת אם ועובר ונאמר לי שאחרי שעתיים יבואו לעשות לי מוניטור לבדוק אם יש צירים. לאחר שעתיים אכן התחלתי להרגיש צירים, שהתחילו בעצמה נמוכה יחסית, כפי שהיה לי לאורך כל התשיעי, אך מדקה לדקה התגברו והתגברו והתגברו. האחות אמרה לי שזו ההתחלה אך עוד ייקח זמן עד שתתחיל לידה, ושבינתיים אני יכולה להסתובב. בעלי הלך בינתיים לרכב להביא את התיק שהכנתי ללידה, ואני בינתיים מסתובבת, קופצת על הכדור, ומבינה שאעפס, ממש ממש כואב לי! קראתי לאחות שאמרה שבסך הכל עברה שעה מאז המוניטור, ושהיא מציעה שאעשה מקלחת ואולי המים יקלו על הכאבים. עשיתי מקלחת והחלפתי לחלוק של בית החולים, ושוב אני מבינה – שאני בכאבים מטורפים! אחרי שהמשכתי להסתובב, להיאנח, לעשות סיבובי אגן, להוציא קולות ונהמות, לחשוב על זה שאני לא זוכרת כלום מהלידות הקודמות ולכעוס על עצמי על כך שלא חשבתי להתאמן על נשימות עוד כשהייתי "סתם" בהריון, במשך כשעה, נמאס לי, קראתי לאחות ואמרתי שאני מבקשת שרופאה תבדוק אותי עכשיו כי אני לא עומדת בכאבים האלו. הגיעה רופאה, ששמעה שבסך הכל עברו 4 שעות מאז מתן הזירוז והייתה די סקפטית, אך בדיקה מהירה הראתה שאני כבר בפתיחה 5. הובהלתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אל ידיה של המיילדת פיונה המקסימה. בהתחלה, התכנון שלי היה לנסות ללדת ללא אפידורל, כמו עם יאיר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני עומדת בכאבים המטורפים האלו. למעשה, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ  מלהתקפל מכאבים, להחזיק חזק את מוטות המיטה ולגנוח. עד שהגיע המרדים, פיונה ניסתה לתת לי בינתיים גז צחוק, אבל זה עשה לי רע והפסקתי עם זה. המרדים הגיע די מהר, והתחיל את תהליך ההכנה לאפידורל, כשאני תוך כדי מספרת לו עד כמה אני סובלת ולא יכולה לעמוד בכאבים האלו. אני מניחה שהוא שומע את זה הרבה 🙂 הצלחתי איכשהו להירגע בזמן הפעולה עצמה, לאחר שאיים עליי: "גיברת, אני עם מחט ליד עמוד השדרה שלך. את ממש לא רוצה לזוז עכשיו, נכון?". לאט לאט התחיל האפידורל להשפיע, כשבשלב מסוים סיפרתי לבעלי שעכשיו זה מרגיש לי כמו הצירים בלידה של יאיר. בשלב זה כבר הגעתי לפתיחה 9.
הספקתי ליהנות מהשפעת האפידורל לכמה דקות, ואז התחילו צירי הלחץ.
אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, והקטנצ'יק, אעפס, לא יוצא. כבר רואים קצה של ראש, אבל הוא תקוע. אני לוחצת בטירוף, וזה לא מצליח. בגלל שהוא כבר היה כל כך למטה, הם לא הצליחו לנטר את הדופק שלו ולמעשה לא ידעו מה קורה לו. לאחר עוד כמה לחיצות חזקות, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח ושם להחליט האם לבצע ואקום או לנתח, כי לא היה ברור מה מצבו והם חששו שהוא במצוקה. "מה פתאום ניתוח אם הגעתי עד לפה???!!!!!" אני חושבת לעצמי בסערה, נותנת את הלחיצה החזקה ביותר שיש לי, משקיעה בכך את כל האוויר שיש לי בריאות, והופ! הראש בחוץ.
ומה מסתבר? שאיתמר הסתובב לכיוון הלא נכון, היה במנח עם הפנים למעלה והראש מעט אחורה, ולכן הראש נתקע והוא לא הצליח לצאת. ילדים מעניינים יש לי.
מכאן כבר הדרך לאוויר העולם הייתה קלה. איתמר נולד ב-25.1.15 בשעה 18:36 במשקל 3.320 ק"ג.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

 

אז למה איתמר? השם הזה התקבע אצלי בראש עוד לפני ההיריון. למעשה, היה לי ברור שאם יהיה לי עוד בן, האופציות לשמות מבחינתי הן איתמר או אורי (Uri, כמו בשיר של רחל, לא Ori). רציתי שם שיש בו את האותיות א' ו-י', כמו אייל ויאיר, וכמו במקרה שלהם, היה לי חשוב שהשם יהיה ישראלי, גברי (לא יוניסקסי) ורצוי תנכ"י. אחרי שנכנסתי להריון, השם אורי התמסמס לו והתקבעתי על איתמר. הרפרנס שלי לשם היה הדמות ההיסטורית של איתמר בן אב"י, דמות מעניינת מאוד בעיניי, ואחרי שחקרתי קצת גם הסתבר לי שאיתמר היה אחד מבניו של אהרון הכהן, ושהוא נחשב לשם "חזק". כשאיתמר נולד, השם "התלבש" עליו מיד.

צילום: שירעד ניסים

צילום: שירעד ניסים. אני בשבוע 38.

על השהות במחלקה ועל התקופה (הלא פשוטה) שאחרי הלידה אספר בפוסט אחר, כי הארכתי כאן מספיק. איתמר התגלה כתינוק עם אופי ואישיות, שנחוש בדעתו להשאיר את חותמו על המשפחה, ויחד עם זאת מתוק וחייכן להפליא. טוב לי כאימא לשלושה, כיף לי עם הבנים שלי, ואני חושבת כבר הלאה…

עידוד קריאה לילדים שדווקא אוהבים לקרוא

"עידוד קריאה" הוא ביטוי נפוץ שמשתמשים בו רבות לגבי ילדים, ולא רק בארץ. הספריות העירוניות יוצאות בפרויקטים לעידוד הקריאה, זהו נושא חם גם בבתי הספר (במיוחד בכיתות הנמוכות – א'-ג'), והמורות והמחנכות מדגישות עד כמה חשוב לקרוא.

אותי אף פעם לא היו צריכים לעודד לקרוא 🙂 אני קוראת כבר מגיל 4, את הספר "הרציני" הראשון שלי קנו לי בגיל 6, ומאז אני קוראת ספרים באובססיביות ובכמויות. כל יום ובכל רגע פנוי. מסיימת ספר אחד ומתחילה ספר חדש.

כאימא, היה לי חשוב להעביר לילדיי את אהבת הקריאה ו"למכר" גם אותם לתחביב הזה. אייל התחיל לקרוא ספרים לבד בגיל 6.5. בשנים שקדמו לכך הקפדנו לקרוא לו כל יום לפני השינה, מגיל קטן, ויש כמובן את הדוגמה האישית שלי כמי שקוראת המון, ובבית יש לנו כמובן המון המון ספרים.

אך מסתבר, שזה לאו דווקא מה שמעודד ילד לקרוא. לילדים של היום יש הרבה יותר עיסוקים פוטנציאליים משהיו לנו. הם הולכים ליותר חוגים. יש את המחשב והטאבלט. הקריאה היא רק עוד אחת מהאופציות הרבות שיש לבילוי אחר הצהריים.

ואם אני מסתכלת על דרך השלילה – הרי שהוריי אינם חובבי קריאה במיוחד, וכשהייתי ילדה היו ספרים בבית, אבל לא רבים, ובכל זאת יצאתי חובבת גדולה של קריאה.

כשאייל היה בכיתה א', רציתי מאוד לחבב עליו את הקריאה, כפי שהיא חביבה עליי. הוא נהנה לקרוא ספרים, אבל הקריאה הייתה רק אחת בשורה ארוכה של פעילויות שהוא אהב לעשות, וממש לא קרובה למקום הראשון. בנוסף לכך, היה לי חשוב שיקרא ספרים איכותיים. אין לי שום דבר נגד ספרות קלילה, וגם אני קוראת ספרים כאלו. זה כמו להעביר את הזמן מול תכנית בידור בטלוויזיה. צריך גם את זה. אבל היה לי חשוב שיקרא גם ספרים "רציניים", "עם משקל", קלאסיקות – כמו ספריהם של אריך קסטנר, רואלד דאל ועוד (שהם ספרים משעשעים, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת).

מעבר לאימא שרוצה להעביר את האהבה שלה לתחביב מסוים לילד שלה (כמו שאב חובב כדורגל לוקח ילד למגרשים…), אני חושבת שלקריאה יש כמה יתרונות חשובים, חלקם חינוכיים יותר וחלקם פשוט פרקטיים:

שיפור אוצר המילים והרחבת אופקים
זה כמובן תלוי אילו ספרים הם קוראים, אבל אין ספק שבזכות קריאת ספרים, ילדים מכירים מילים חדשות, משפרים את אוצר המילים שלהם, ומרחיבים אופקים. דרך קריאת ספרים אפשר ללמוד בעקיפין היסטוריה, גאוגרפיה ועוד נושאים ברומו של עולם.

פיתוח הדמיון
בשונה מטלוויזיה או סרטים, כשקוראים ספרים צריך לדמיין – איך נראים הגיבורים, איך נראים המקומות, וכו'. צריך ליצור את הסרט לבד בראש, כלומר – להפעיל את הדמיון – ומכאן: שיפור היצירתיות.

זה מעביר את הזמן בשקט
נסיעה ארוכה? אנחנו נותנים לאייל ספר, ויש לנו ממנו שקט למשך כל זמן הנסיעה. יש לנו ספר בשבילו באוטו כל הזמן.

זה מרגיע
אייל הוא ילד ADHD, והרבה פעמים כשהוא נהיה תזזיתי ולא שולט בהתנהגות שלו ברמה כזו שזה כבר בלתי אפשרי, אנחנו מציעים לו לשבת ולקרוא וכך הוא שקט ורגוע. הוא קורא גם לפני השינה וזה עוזר לו להירדם (במקום להתפתל במיטה במשך שעה).

קשר הורה-ילד
זה עוד נושא אפשרי לשיחת הורה-ילד, במיוחד אם אייל קורא ספר שאני קראתי כשהייתי ילדה או קוראת עכשיו (כי אני קוראת גם ספרי ילדים ונוער קלאסיים שפספסתי כשהייתי בגיל הרלוונטי). נחמד להעביר חוויות משותפות מהקריאה, ולדבר על מה שאהבנו ומה ריגש אותנו בספר. זו גם עוד דרך בשבילי ללמוד איך אייל רואה דברים מסוימים.

 

מרבץ פופים, חתול וספר - כיף

מרבץ פופים, חתול וספר – כיף

אז מה עשיתי כדי לעודד את אייל לקרוא יותר?

א. מנוי לספריה העירונית
אמנם יש לנו ספריה ענפה בבית, אבל עדיין אי אפשר להשוות את הרושם שהספרייה העירונית הגדולה עשתה עליו לעומת ארונות הספרים בבית. יש משהו במסה של הספרים ובמרחבים שבכל זאת משפיע ומחלחל, מין תחושה כזו של "חנות ממתקים" שבה אפשר למצוא כל ספר שעולה על הדעת. אני עדיין זוכרת את הבעת התדהמה על הפנים שלו.

ב. התמקדות בסדרות של ספרים / סופרים
יש משהו גם נוח וגם מושך בקריאת סדרה. מתחילים מהספר הראשון, ואם הוא מוצא חן, זה מדרבן לקרוא את שאר הספרים בסדרה. יש גם תחושת הישג מסוימת כשמתקדמים ומסיימים עוד ספר ועוד ספר בסדרה. דרך אחרת ומקבילה היא להתמקד בסופר מסוים, ולקרוא את כל ספריו אחד אחרי השני. במקרה של אריך קסטנר, למשל, אפילו הכריכות שלהן מעוצבות דומה.

ג. שני ספרים לבחירתך, ספר אחד לבחירתי
עשיתי עם אייל "עסק". הוא יכול לקחת שלושה ספרים מהספרייה העירונית (יש לנו מנוי ל-6 ספרים, ושלושת האחרים הם ספרים בשבילי 🙂 ). שניים מהם הם לבחירתו הבלעדית, ולא משנה מה דעתי עליהם (אלא אם כן הם ממש לא מתאימים לגילו לדעתי). הם יכולים להיות ספרי קומיקס, או כל ספר אחר גם אם לדעתי הוא ספר "זבל". אבל – ספר אחד אני בוחרת בשבילו. בדרך כלל מדובר בספרי ילדים שאני אהבתי או בקלאסיקות שחשוב לי שיקרא (כאמור – אריך קסטנר). מכיוון שאני יודעת להתאים לו מצוין את הספרים שיאהב, ומכיוון שבדרך כלל מדובר בסדרה (כמו ספרי נרניה, הארי פוטר) או בסופר שהוציא כמה וכמה ספרים (כמו רואלד דאל, אריך קסטנר, כאמור), מה שקורה זה שספרי ההמשך בסדרה או ספרים אחרים של אותו סופר מוצאים את עצמם בקטגוריה של "ספרים לבחירתו" בפעם הבאה שאנחנו בספריה.
ההסכמה הזו בינינו הייתה שימושית במיוחד כשאייל לא רצה לקרוא ספר אחרי שכבר ראה את הסרט עליו הוא מבוסס – ספציפית "הארי פוטר" ו-"האריה, המכשפה וארון הבגדים". אחרי שבכל זאת קרא את הארי פוטר הראשון, בגלל ההסכם בינינו, הבין שיש הבדל בין ספרים לבין סרטים שמבוססים עליהם, ושאם הוא אוהב סרט מסוים, דווקא שווה לקרוא את הספר שעל פיו הוא נעשה כי הספר יותר מפורט וגם יכול להיות שונה.

ד. אתר GoodReads
אני משתמשת באתר הזה כדי לנהל את רשימות הספרים שכבר קראתי ואת הספרים שאני רוצה לקרוא. יש לו היבט חברתי והוא מאפשר לדון בספרים, לכתוב עליהם ביקורות, ולראות מה החברים שלך קוראים ורוצים לקרוא. פתחתי גם לאייל חשבון באתר, שאני מנהלת אותו, ושם אנחנו מתעדים את הספרים שהוא קרא, קורא ורוצה לקרוא. כשהוא מסיים ספר הוא מחליט על ציון לספר (1-5 כוכבים), ואנחנו מעדכנים את זה שם. גם התיעוד הזה מדרבן את הקריאה, מין אמצעי שמראה לך כמה קראת ועושה חשק להגדיל עוד ועוד את הרשימה. זה סוג של טבלת הצלחות. האתר השפיע גם עליי לקרוא עוד. יש לו גם מנגנון המלצות וכך גיליתי ספרים נוספים וקיבלתי רעיונות אילו עוד ספרים אייל יכול לאהוב.
אתם מוזמנים להתחבר אליי ב-GoodReads דרך אגב. אני מופיעה כ-Racheli Zusiman.

 

אייל בביקור הראשון בספריה העירונית

אייל בביקור הראשון בספריה העירונית

אפשר לומר ש-I've created a monster. אייל הפך לקורא מתמיד, שמקדיש כל יום זמן לקריאה מבחירה. הוא נהנה מהקריאה, שם לב וזוכר פרטים מהספרים. אנחנו מחליפים ספרים בספריה כל שבוע. בשבילי זה תענוג.

איך זה אצלכם? ספרו לי מה אוהבים אצלכם לקרוא וכיצד עודדתם את הקריאה אצל ילדיכם.

בקרוב פוסט נוסף עם המלצות על ספרים שאייל אוהב.

גם כך אפשר לקרוא.

גם כך אפשר לקרוא.

 

למה להתאמץ אם אפשר לתרץ

תירוצים זה השחור החדש.

יש לי ילד ADHD. אז כן, אני בהחלט חושבת שהוא מתנתי לאנושות, ושהוא יצירתי וחכם ומדהים והכי הכי בעולם, אבל אני גם דורשת ממנו לשלוט בהתנהגות שלו, להיות מודע לעצמו, ולעשות גם דברים שחייבים לעשות למרות שהם משעממים. כי העולם לא מורכב רק ממטלות מגניבות וכיפיות. הוא מורכב גם משטיפת כלים, וניתוח גיליונות של נתונים, וקריאת חומר מקצועי, והכנת שיעורי בית ועוד ועוד. החכמה היא להצליח לעשות גם את זה, ולא רק את מה שקל ונוח. לא כל דבר בחיים הוא קל ונוח.

כשאני יושבת עם בעלי או עם חברה או עם הילדים שלי במסעדה או בבית קפה, אני לא מציצה כל שנייה בסמארטפון כדי לוודא שאני לא מפספסת משהו.

כשאני מארחת אנשים, הסמארטפון בצד. אני לא בודקת כל פעם אם שלחו לי נוטיפיקציות או אם מישהו השאיר לי הודעה, כי אני מכבדת את אלו שנמצאים אצלי.

כשאני מתארחת אצל אנשים, הסמארטפון בתיק. אני לא בודקת אם השאירו לי הודעות או אם מישהו כתב לי משהו בפייסבוק. אני מכבדת את האנשים שאני נמצאת אצלם. כרגע אני שם, הם לא צריכים להרגיש שאני מעדיפה להיות במקום אחר, גם אם זה נכון.

כשאני נכנסת לפגישה, או חוג, או סרט, או הופעה – אני שמה את הפלאפון על שקט ולא בודקת תוך כדי אם השאירו לי הודעות. אני עסוקה עכשיו. שום דבר לא יקרה אם לא אהיה זמינה לחצי שעה או שעה או שעתיים.

זה לא מפריע לי להיות סופר-פעילה ברשתות החברתיות דרך הסמארטפון שלי.

אני לא מנסה למצוא לילדים שלי עיסוקים כשמשעמם להם או כדי להרחיק אותם מהטלוויזיה/מחשב/טאבלט. אני אומרת להם כמה זמן הם יכולים להשתמש במסכים האלו. בשאר הזמן הם צריכים להעסיק את עצמם. במה שהם רוצים. אני לא גננת ואני לא יועצת חיצונית לענייני פעילויות.

הסברתי לילד ה-ADHD שלי שהוא צריך להתאמץ ולהיות מודע להתנהגות שלו, תמיד. עם הריטלין זה עוזר וזה יותר קל, אבל גם בלי הוא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה.

החיים שלנו מתאפיינים בשפע. שפע אפשרויות. שפע גירויים. שפע אטרקציות. שפע תירוצים. כולם אשמים – הסמארטפונים, המחשבים, הטלוויזיה, מערכת החינוך, וכל האנשים האחרים שפשוט לא מבינים אותנו – עד כמה שאנחנו מיוחדים, ושונים, ותכ'לס – עצלנים. למה להתאמץ אם אפשר לתרץ? למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הסביבה? זה לא אנחנו, שלא בא לנו או שקשה לנו לשלוט על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו. זה הם – המכשירים (שגורמים לנו לא להיות מסוגלים לנתק מהם את העיניים), המורים (שנותנים לנו מטלות שחס וחלילה עלולות לגרום לנו להתאמץ בתהליך הלמידה), המנהלים (שלא מבינים שאנחנו משתוללים ומציקים כי אנחנו הו-כה-מיוחדים-ובעלי-בעיות-שלא-בא-לנו-להתאמץ-ולנסות-לפתור-אותן).

נכון, לא קל לחיות בעולם עם שפע גירויים, אז תתאמצו. אתם אנשים מבוגרים. תשלטו בדחפים שלכם. תראו לילדים שלכם שכשיש מכשולים – צריך לנסות להתגבר עליהם, ולא להתלונן על כמה שזה לא בסדר שהם שם.
זה לא פשוט. גם אני נופלת מידי פעם, אבל אני יודעת שהאחריות היא שלי. קחו אחריות על החיים שלכם ועל איך שאתם רוצים שהם ייראו.

במקום לתרץ, במקום להאשים גורמים חיצוניים, תתאמצו.

מה הבחירה שלכם?

מה הבחירה שלכם?

 

 

 

חופש פסח 2014 – 2 גרסאות

הגרסה שלי – גרסת האימא (או: העובדות)

בשבוע הראשון של חופשת פסח, אייל היה בקייטנה "בראש חושב" עד הצהריים, ויאיר היה בקייטנה של היול"א (יום לימודים ארוך) של הגן. ביום ראשון לפני ליל הסדר הם בילו בעבודה של בעלי (כלומר שיחקו שם במחשב כל היום).
בחול המועד הייתי איתם ועם חברה וילדיה במרכז המבקרים של מכוורת עמק חפר. בעלי היה איתם במרכז המבקרים של חברת החשמל ובבית התפוצות. עשינו טיול במצדה עם חברים (אני עדיין מתאוששת מהירידה בשביל הנחש). בשבת ערכנו ביקור משפחתי בחיפה אצל הסבתא ובני הדודים.
את ליל הסדר ואת החג השני חגגנו אצל ההורים שלי.

הגרסה של הילדים – שיחה שערכתי איתם במוצאי החג השני

אני: נו, ילדים, איך היה בחופש פסח? מה תספרו בגן ובבית הספר שעשינו?
יאיר: היינו אצל סבתא.
אני: איזו סבתא?
יאיר: אצל שתיהן.
אני: אבל עשינו עוד דברים!
יאיר: גם היינו בעבודה של אבא.
אני: אבל עשינו עוד הרבה דברים! היינו במצדה, היינו במכוורת של הדבורים, הייתם בחברת חשמל…
אייל: אה, כן. נכון. בסדר, לחיבור בכיתה אני אכתוב על מצדה.
יאיר: זה היה חופש ממש ממש ארוך. אני רוצה לחזור לגן.
אני: הנה, מחר אתה חוזר לגן. אבל אייל עדיין בחופש, והוא יחזור לכיתה רק מחרתיים.
אייל: גם אני רוצה לחזור כבר לבית הספר. אני אוהב ללמוד.
יאיר: אני מתגעגע לחברים שלי בגן. החופש היה ארוך מידי.
אייל (בעצב): חכה חכה. בקיץ יהיה את החופש הבאמת ארוך.

 

כמה Highlights מחופשת הפסח. במכוורת עמק חפר ובמצדה. הביקור אצל סבתא לא כלול כאן.

כמה Highlights מחופשת הפסח. במכוורת עמק חפר ובמצדה. הביקור אצל סבתא לא כלול כאן.

אל תתערבו לי במשפחתיות שלי

רץ כרגע קמפיין בשם "שלישי משפחתי" שמטרתו לעודד משפחות לאכול ביחד ארוחת ערב משפחתית לפחות פעם אחת באמצע השבוע.

הקמפיין הזה מרגיז אותי נורא, ובעיניי מצטרף לשורה של קמפיינים מרגיזים מהתקופה האחרונה, כגון הקמפיין נגד השמנת ילדים והקמפיין "תשמרי על הכוס שלך", שהקו המקשר ביניהם הוא האשמת והטלת האחריות על הקורבן, במקום ניסיון לעשות שינוי אמתי.

הכוונה אולי טובה. ההורים עובדים שעות ארוכות, ולא מבלים עם הילדים מספיק. בילוי זמן משותף משפחתי הוא דבר חשוב. אני בעד.
עכשיו בואו נסתכל על הפרטים הקטנים:

א. מי אמור להכין את ארוחת הערב הזו?
ההורה שחוזר הביתה אחרי 9 שעות עבודה שהתחילו ב-7 בבוקר ואחר כך המשיכו ל"משמרת שנייה" עם הילדים אחרי הצהריים? ההורה שעובד בהייטק וחוזר הביתה הכי מוקדם ב-19:30 בערב? האימא שנשארה במשרד עד 20:00 כדי "להשלים שעות" בגלל שבמשך השבוע היא יוצאת ב-16:00?
למי מהם יש כוחות לזה?
עד כמה זה מקבע את מקומה של האם במטבח, כזו שלרוב נמצאת בבית בשעות האלו וכנראה היא זו שתכין את ארוחת הערב?

ב. מתי אמורה ארוחת הערב הזו להתקיים?
19:00 בערב נראית לי שעה סבירה לארוחת ערב. האם כל ההורים (במיוחד ההייטקיסטים ביניהם) מצליחים להגיע הביתה עד השעה הזו? חשבתם אולי להפנות את הקמפיין למעסיקים ולומר להם – פעם בשבוע (בכל שבוע, כל השנה, לא רק ביום של הקמפיין) סוגרים את המשרד מוקדם וכולם הולכים הביתה? או שזה יותר מידי מחוץ לקופסה?

ג. מי אמר שארוחת ערב משותפת = = משפחתיות או הנאה?
האם יוזמי הקמפיין אכלו אי פעם ארוחת ערב עם ילד ADHD שבמשך כל הארוחה קופץ, זז, מלכלך, עושה קולות ורעשים, ומטריד באופן כללי – שלא באשמתו, כי הוא לא שולט על זה?
אם אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב משפחתית באמצע שבוע אבל משחקים משחקי קופסה ביחד או רואים סרט ביחד, זה טוב או לא טוב?
ולמה אוכל שווה משפחתיות? למה שיחה עם הילדים צריכה לערב אוכל?

אל תקבעו לי מה זו משפחתיות. אל תגרמו לי לרגשות אשמה. רוצים לעזור לי? תשקיעו את הכספים של הקמפיין המיותר הזה בלעשות שינוי אמתי – שינוי תרבות העבודה החונקת בישראל. הורדת יוקר המחיה. שיפור התחבורה הציבורית כדי שלא ייקח לנו שעה וחצי להגיע הביתה בערב. השוואת תנאי החופשה של הילדים וההורים, כדי שנוכל לבלות עם הילדים שלנו בשקט, בלי לדאוג מה יהיה מחר, בלי להרגיש חנוקים. מה אנחנו נעשה בזמן הזה איתם, זה כבר עלינו, וממש לא בטוח שאוכל צריך להיות מעורב בעניין.

 

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

 

 

מיומנה של אם לילד מחונן: היכרות

ילד מחונן

כשאייל היה בן 8 חודשים היה לי ברור שהוא ילד יוצא דופן. הוא היה מאוד ערני וסקרן. היה לו מבט בעיניים שהיה שונה משל ילדים אחרים בגילו. פנים של מבוגר. כשהוא היה בן שנה וקצת הלכנו לגינה הציבורית, והוא הצביע על הממטרות השקועות בדשא (שאותן מעולם לא ראה עובדות לפני כן) ואמר לי – "מים". בגיל שנה וחצי התחיל לדבר, ובגיל שנה ו-7 חודשים כבר דיבר במשפטים. בגיל שלוש פתר פאזלים של 100 חלקים, זיהה את כל אותיות הא"ב, וידע לזהות את הסמלים של כל דגמי המכוניות. הוא היה רואה את הסדרה "החיים" בDVD וידע לספר ולהסביר מונחים שקשורים לגוף האדם. בגיל 4 היה כותב מילים אם היינו מאייתים לו אותם. בגיל 5 רצינו לרשום אותו לחוגים של המכון של אריקה לנדאו, אז עשינו אבחון פרטי של מכון קרני. קיבלנו אישור רשמי על כך שהוא מחונן ברמה גבוהה, ובצורה מאוזנת בין הצד המילולי לצד הכמותי. בגיל 7, בכיתה א', אובחן גם כ-ADHD. בשנה הזו הוא גם המציא שיטה מהירה לחיבור שברים על ידי שימוש בשעון. היום הוא בכיתה ב'.

כשיאיר היה בן שנתיים, בעלת המשפחתון שלו אמרה לי שהוא ילד חכם מאוד עם נטייה לצד הטכני. לא כל כך האמנתי, עד שבמסיבת הסיום הביאה המפעילה פרה גדולה מקרטון שאליה חוברה כפפה מנופחת עם חלב, והיא העמידה פנים שהיא חולבת. יאיר הלך להסתכל מאחורי הפרה כדי לנסות להבין איך זה עובד. הוא התחיל לדבר בצורה שוטפת רק בגיל שלוש, אבל כבר זיהה את כל המספרים ואת הסדר שלהם. היום בגיל 4 ו-9 חודשים הוא מזהה את כל האותיות, יודע לקרוא את כל השמות של הילדים בגן שלו ועוד כמה מילים, כותב מילים אם מאייתים לו אותן, ויודע חשבון ברמה בסיסית. את כל זה הוא למד בעצמו. עדיין לא עשינו לו אבחון רשמי, אבל לכשנעשה, די ברור לי מה תהיה התשובה.

גם אני מחוננת.

פעם כשהיית אומר "ילד מחונן" הייתה עולה בראש תמונה של ילד ממושקף, צמוד לספר או כפוף מול המחשב, ביישן, מוזר כזה, חרשן. היום יש הרבה ילדים ממושקפים. רוב הילדים משתמשים במחשב או בטאבלט. אין ממש הבדל חיצוני בינם לבין ילדים מחוננים, ולדעתי מעבר לסטיגמה גם אף פעם לא היה.
ובכל זאת, ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים שונים משל ילדים אחרים. אחרי שאייל נולד, ולאורך השנים, קראתי המון על הורות. גם עשיתי סדנת הורות. אחרי אבחון הADHD, קראתי המון גם על זה. לאט לאט הבנתי, שיש לי ילדים שונים, ושאני, כאימא, שונה. יש לי התלבטויות שונות וחוויות שונות. כמות החומר שיש על מחוננים היא לא רבה בפני עצמה, וכמות החומר על הורות לילדים מחוננים קטנה עוד יותר (השוו זו לכמות החומר שיש בנושאי קשב וריכוז, לדוגמה). במשך תקופה ארוכה הרגשתי ממש לבד, ואז התחלתי לשתף בפייסבוק, ולכתוב סטטוסים על החוויות שלי כאימא לילד מחונן.

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

משיחות שלי עם הורים אחרים, גיליתי שהרבה מהם לא כל כך יודעים איך "לאכול" את המחוננות – "זה". "זה" טוב? "זה" רע? איך מתמודדים עם "זה"? מה עושים? יש בזה משהו מפחיד. ההורות היום היא הרבה יותר מודעת, ורבים מאיתנו חוששים "לקלקל".
אני מתרגשת לפתוח את סדרת הפוסטים הזו -"מיומנה של אם לילד מחונן" – שבה אשתף איך אני רואה את "זה", מה עובר על אם לילד מחונן, חוויות, בעיות, התלבטויות, מחשבות. אני מקווה שבאמצעות שיתוף החוויות אצליח לעזור להורים אחרים.

ו… כל זה רלוונטי גם לאבות, כן? אני פשוט אימא.

 

לטיול (שוב פעם לא) יצאנו

מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

 

 

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

 

 

 

האתר הסוד של מיה

דעותיי לגבי מדיניות השימוש במחשב על ידי הילדים הן מורכבות. מצד אחד, אני הרי מחוברת באינפוזיה למחשב מאז גיל בית ספר יסודי. יש לי תואר במדעי המחשב ואני practicaly "חיה" במחשב ובאינטרנט. מצד שני, ודווקא בגלל זה, אני מודעת לכמה קל להתמכר למחשב, לסכנות שטמונות בעבודה ממושכת מול מחשב (גם פיזיולוגיות) וכמובן לסכנות שטמונות בשימוש באינטרנט. אייל התחיל להשתמש במחשב באופן קבוע רק לאחרונה, וגם זאת תחת מגבלות נוקשות ורק במקום ציבורי בבית. עם יאיר, זה כבר מרגיש לי קצת לא נכון. אמנם עם האצבע הקטנה והחמודה שלו הוא מנווט ושולט בנבכי הסמארטפון והטאבלט, אבל אחרי שראיתי שחברים שלו כבר משחקים במחשב ושולטים בעכבר בקלילות, התחלתי לחשוב שאולי כדאי לעשות גם לו היכרות קלה עם המכשיר.

במקביל ובאותו זמן קיבלתי הצעה להתנסות באתר "הסוד של מיה" בחינם במשך חודש. שמעתי בעבר על האתר, אבל לא מעבר, ולכן שמחתי על ההזדמנות. אני אתחיל מהסוף – יאיר כל כך אוהב את האתר הזה, שהחלטתי לרכוש לו מנוי שנתי כדי שיוכל להמשיך ולשחק בו גם אחרי חודש הניסיון.

אז מה הסוד של האתר "הסוד של מיה"?
נתחיל בנקודת המבט שלי, כאימא. מדובר באתר סגור, שמהווה סביבה בטוחה ללא פרסומות. אין סכנה שהילד ייחשף פתאום לאיזו מודעה עם תכנים מפוקפקים (וכן, מותקנת אצלנו במחשב תוכנת גלישה בטוחה, אבל את הקליפ של מיילי סיירוס בעירום ביו-טיוב היא לא סיננה).
האתר מכיל תכנים לימודיים בכמה נושאים – מספרים, אותיות, אנגלית ועוד. בכל נושא יש פעילויות שונות, והילד גם נחשף ולומד את התכנים, אבל גם מתאמן בשימוש בעכבר ובהאזנה ומעקב אחרי הוראות – ובסבלנות. ההוראות הן קוליות (בין השאר בקולו הנעים והמדויק של אסף אשתר), העבודה היא בקצב מתון ולא מהיר, ויאיר, שרגיל לתזזיתיות של האפליקציות בטאבלט, לא חיכה להוראות ובהתחלה סתם לחץ על כל מיני אלמנטים במסך. אני מודה שהרמתי גבה – מה זה? האתר איטי? מיושן? אבל אז ראיתי איך יאיר לומד לחכות ולהקשיב לפני שהוא פועל, ולחשוב לפני שהוא מקבל החלטה, ורק אז לוחץ. מבחינתי זה priceless.

יאיר בן 4 וכמעט 9 חודשים. הוא שולט היטב במספרים ובחשבון, מכיר אותיות ואפילו מזהה כמה מילים (בעיקר שמות של חברים שלו מהגן). הוא משחק בעיקר בעולם האותיות, ומתאמן בזיהוי של אותיות וצלילים. בעולם היצירה – מעין מעבד תמלילים פשוט – הוא משחק עם האותיות, מתאמן בשימוש בעכבר ויוצר מילים (למשל, יצר את המילה "ראי" מהשם שלו – יאיר). יש עוד כמה משחקים פשוטים ב"עולם הקרקס" שהוא גילה ונהנה לשחק בהם. החלטתי שלא לכוון אותו בעצמי, אלא לתת לו לגלות את חלקי האתר בעצמו.
נתתי לאייל (בן 8) להתנסות בעולם האנגלית, שמתמקד באוצר מילים. הוא נהנה מזה, אבל נראה לי שזה כבר קצת קטן עליו.

האמהות העילאיות והמתנשאות אולי יצקצקו בלשון, אבל אני מודה שלי זה מאוד נוח שאני יכולה להשאיר את יאיר לבד מול האתר כדי שאוכל בזמן הזה לעשות דברים אחרים (כמו לעבוד). בניגוד לאפליקציות אחרות, ליו-טיוב ולאתרי משחקים, אני לא בלחץ שאולי הוא נחשף לפרסומות או תכנים שלא מתאימים לו, ומכיוון שהאתר פשוט לתפעול, הוא לא קורא לי כל הזמן שאבוא ואעזור לו.  עוד יתרון – מכיוון שזהו אתר אינטרנט, ולא תוכנה שמותקנת על המחשב, יאיר יכול לשחק בה גם במחשב שאצל סבתא וסבא, כשאנחנו מבקרים אותם בסוף השבוע.
הצער היחיד שלי הוא שלא עליתי על הפטנט קודם. היינו יכולים להתחיל עם זה כבר בגיל 4 בכיף (האתר מומלץ לגילאי 3-7). בקיצור, מומלץ!!

האתר נמצא בכתובת sodmaya.co.il, ושם גם ניתן לקנות מנוי. יש 2 שיטות: מנוי חודשי (משלמים פר חודש וניתן להפסיק בכל עת), או מנוי שנתי. יכול להיות שיש גם מבצעים של ועדים שונים (אני קניתי מנוי דרך קופון של באליגם). כמו כן באתר יש כמה תכנים חינמיים שניתן להתרשם מהם. לאתר גם דף פייסבוק.

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

יאיר בפעולה

יאיר בפעולה

 

 

בזמן שהיית עסוקה עם הבן הבכור

ב"ידיעות אחרונות" פורסמה כתבה על מיקום הילד במשפחה והשפעתו על ההתנהגות והאישיות של הילד. ידוע זה מכבר שלילדים בכורים יש מאפיינים מסוימים, לילדי סנדוויץ', בני זקונים וכו'. כאשר לילד הבכור נולד אח או אחות, הוא מרגיש כאילו המלוכה נגזלה ממנו.
אני בת בכורה, ואני מזדהה עם הרעיון הזה, כי אני יודעת (גם מזיכרון וגם מעדויות) שכך זה היה אצלי כאשר נולדה אחותי האמצעית.

אבל אצלנו, עם אייל, זה לא היה ככה.

אולי בגלל ההיסטוריה שלי כבת בכורה, שלא רציתי שתחזור גם אצלו, ואולי בעקבות עצה כשקיבלתי כשהייתי בהריון עם יאיר – על כך שבהתחלה התינוק הוא רק תינוק, ועם הילד הגדול יש הרבה יותר מה לעשות, ואולי כי אייל תמיד דרש המון תשומת לב ומשאבים – לחיוב, בגלל היכולות המפותחות והמתקדמות שלו. בכל מקרה, אייל תמיד היה בפוקוס. כל מה שקשור אליו תמיד היה "first time", תמיד חדש ולא מוכר. תמיד דורש המון אנרגיות, ומלווה בהמון רגש. עם אייל היה אפשר לנהל שיחה בוגרת כבר בגיל קטן. יאיר התחיל לדבר דיבורים עם משמעות רק בגיל 3. אייל שאב אותי. עדיין שואב. יאיר עד כה קיבל את מה שנשאר אחרי זה.

יאיר התחיל השנה ללכת לגן עירוני (טרום חובה) ובזמן הקצר שעבר מאז תחילת השנה, פתאום מאוד צמח והתפתח. הוא חוזר מהגן עם המון סיפורים, שר לי שירים ומדקלם דקלומים. הוא מצייר סיפורים מורכבים על זומבים ומלחמות, כמו שאייל היה עושה. הוא שואל שאלות בחשבון. ילד גדול.
הגננת של יאיר הזמינה אותי לשיחת הורים לפתיחת השנה. "מי החברים שלו? הוא נפגש עם ילדים אחרי הצהריים?", שאלה. "בוודאי", עניתי, "החברים הטובים שלו הם ע' ו-י', ואנחנו מזמינים חברים הביתה, והוא גם הולך לחברים ונשאר שם לבד".
"אז אני רק רוצה שתדעי…", התפתלה הגננת, "שבשיחה המקדימה שלי איתו… הוא סיפר לי שחברים אף פעם לא באים אליו, ושהוא אף פעם לא הולך לחברים הביתה…".

זה היה כמו מכת קור לפרצוף. בשבועיים שלפני כן הייתי מאוד עסוקה עם אייל. אחרי החגים התחילה למעשה שנת הלימודים החדשה, שגררה שיעורי ניסיון ובחינה של כל מיני חוגים עבורו, התחלת טיפול בביו-פידבק, והמשך של הנחיית ההורים שקיבלתי בסדנת מיומנויות חברתיות אליה הלך- להקפיד להפגיש אותו עם חבר מהכיתה לפחות פעם בשבוע. אני גם מקפידה על בילוי הורי שלי איתו, רק אני ואייל,  מחוץ לבית, פעם בשבוע. יאיר, חוץ מחוג התעמלות שאליו רשמתי אותו, הסתפק בשאריות האימא שנותרו ממני אחרי זה – האמא הפאסיבית, שמחכה שיזמינו אותו או שיבקשו לבוא אליו, ושיתפנה זמן שבו היא תישאר רק איתו וגם יהיה לה כוח לעשות איתו משהו.

השיקוף של הגננת היה – בהעדר מילה מוצלחת יותר – ממש מבאס.

היה לי רגע של התקוממות ומרירות, שעבר במוחי כמו ענן אפור. לא מספיקים כל ההשתדלות וההשקעה והאנרגיות שאני מוציאה על הבכור? אני צריכה לשאוב עוד ועוד מהמאגר? למה דברים לא מסתדרים מעצמם? למה הכל צריך להיות יזום ומתוכנן?
והיה לי רגע של רגשות אשמה – איך לא שמתי לב? איזו מין אימא אני?
אבל הם עברו.
כי דברים כן מסתדרים אם רק מתגברים על הלחץ שרעיון התכנון משרה.
כי כשאייל בריפוי בעיסוק ביום שישי עם בעלי, אני לוקחת את יאיר מהגן, וזה זמן רק של שנינו. אפשר ללכת לאכול גלידה ביחד.
כי כשאייל בחוג "טררם" אחרי הצהריים, זה גם זמן רק שלי ושל יאיר, גם אם מדובר רק בשעה.
כי לקבוע חבר ליאיר פעם בשבוע זה לא כזה סיפור. יש לו חברים מתוקים, ואפשר במקביל להזמין גם חבר לאייל, ולעשות V על הנחיית ההורים.
כי יש מלא ימי הולדת בגן, וזו אני שתמיד הולכת אתו אליהם, ובכיף.
כי אם אני מקפידה להקשיב לו, לדבר אתו ולהיות נוכחת מול כל הסיפורים והדקלומים שלו (ולצלם אותו תוך כדי – הוא נורא אוהב להצטלם), כבר עשיתי הרבה.
כי יאיר הוא ילד שכולו מתיקות אינסופית.
כי גם לו מגיע.

אז שלום לכם רגשות אשמה. סגרתי אתכם בקופסה בצד. אתם לא מועילים לי. לא אשחה בכם. אני כבר לא שם. אני גדולה, ובוגרת, ומתמודדת.
ומאז השיחה עם הגננת יאיר נפגש עם חבר כל שבוע.

סדרת תמונות שלי ושל יאיר שאני מאוד אוהבת. צולמה על ידי בצילום עצצי בסמארטפון.

סדרת תמונות שלי ושל יאיר שאני מאוד אוהבת. צולמה על ידי בצילום עצמי בסמארטפון.