עפיפונים

מחשבות על ימי הסתגלות לגן

יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

 

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

הנשים של אייל ושלי

תמיד הייתי מוקפת בנים – בכיתת ההאצה במתמטיקה, בתואר במדעי המחשב בטכניון, בקורס ניתוח מערכות, ביחידת המחשבים ובלהק מודיעין בצבא. הידידים הכי טובים שלי היו גברים. פעם אחת אפילו יצאתי לסדנת שטח לקצינים מצטיינים – אישה יחידה ביחד עם 18 גברים.
ואז הפכתי להיות אימא, והנשים החלו לכבוש אט אט את מקומן בעולמי – חברות, אמהות אחרות, גננות, סייעות.
בשנה האחרונה עברנו תהליך עם אייל – שנה ראשונה בבית הספר, ביחד עם אבחון ADHD והתחלה של טיפול בריפוי בעיסוק וסדנה למיומנויות חברתיות. פתאום שמתי לב שכל אנשי המקצוע שמסביבנו הן למעשה נשות מקצוע, ולכולן חלק מאוד משמעותי בחיים של אייל ובחיינו.

ורציתי להגיד להן תודה ♥

תודה לצוות החינוכי בבית הספר של אייל – המנהלת, היועצת, המחנכת והמחנכת המחליפה – על האכפתיות, על הזמן, על ההקשבה ועל המחשבה. הן עשו בשבילו כל כך הרבה השנה.

תודה לצוות של מרפאת קשב וריכוז של "כללית" – המזכירה המקסימה, המאבחנת הראשונית, המאבחנת של מבחן הTOVA והפסיכיאטרית המטפלת. בזכותן התהליך היה קל וזורם, גם אם ארוך.

תודה למרפאה בעיסוק, שהצליחה למצוא את הדרך הטיפולית למרות שאייל הוא לא ילד "לפי הספר", שתומכת ונותנת לנו כלים, ושבזכותה התמכרנו למשחקי קופסה.

תודה למדריכת הסדנה למיומנויות חברתיות, על הסבלנות וההבנה וההכלה וההקשבה, גם לאייל וגם לנו.

תודה למנהלת של "טררם", שמצאה לאייל את הקבוצה שמתאימה לו, ותודה ענקית לתו, מדריכת חוג "טרום טררם", שליוותה אותו באהבה ובתשומת לב במשך כל השנה, והקדישה לו תפקיד חשוב במופע הסיום, שממש רומם אותו מכל בחינה. והיא רק בת 22.

תודה לפסיכולוגית שלי, שעוזרת לי להבין ולקבל, שמייעצת ומנחה אותי.

תודה לעינת חברתי, שעזרה לי מאוד בהתחלה לקבל את כל התהליך הזה, להבין את כל הפרטים, ושעדיין מלווה אותי, ותודה לכל החברות שמתעניינות ומקשיבות לכל מה שיש לי להגיד.

אייל הוא ילד מחונן עם ADHD, וזה מצב שמצד אחד מוכר וידוע, ומצד שני יוצא דופן במרקם החברתי, ובהחלט מאתגר. היה לי חשוב, מעבר להוקרה ולהודיה, גם לשתף בכל המארג הסביבתי של המצב הזה, כי כשהתחלנו את התהליך, הייתי מאוד מבולבלת, מרגישה חסרת ידע וחסרת אונים. התברכנו באמת באוסף נדיר של נשות מקצוע שעוזרות לנו, וזה לא היה קורה אם לא הייתי יודעת לשים בצד את מערבולת הרגשות החונקת ולתת להן גישה ודריסת רגל בעולם שלנו. הסתרה והכחשה לא מביאות לשום מקום. שיתוף ופתיחות כן.

 

באהבה, מאייל ומאיתנו

באהבה, מאייל ומאיתנו

 

אמא עובדת מהבית

בשבוע שעבר הלכתי עם אייל לקחת את יאיר מהגן, ובדרך דיברנו. כלומר, אייל דיבר וסיפר לי על משחקי המחשב החדשים שהמציא בראש שלו, ועל תכניותיו לעתיד, ועוד ועוד, כמו תמיד. הזכרתי לו שבשבוע שלפני פסח אין בית ספר, והוא הולך לקייטנה. הוא שאל אם אבא שלו גם יהיה בחופש. הסברתי לו שרק בתי הספר והגנים בחופש, שאר האנשים הולכים לעבודה, וגם אבא, וגם אני עובדת בשבוע הזה, למרות שאני בבית.

אייל: בעבודה הקודמת שלך עבדת בתל אביב, שזה רחוק.
אני: נכון.
אייל: בגלל שזה רחוק, התחלת לעבוד מהבית, כדי שתוכלי לקחת אותי מבית הספר בצהריים. אם היית ממשיכה לעבוד בתל אביב, לא היית מספיקה להגיע לקחת אותי, ואז הייתי הולך לצהרון. אבל אני לא רוצה ללכת לצהרון. אני מעדיף שאת תיקחי אותי מבית הספר ואני אבוא הביתה. אני מעדיף להיות אתך בבית. טוב לי בבית.
אני: בגלל זה עשיתי את זה.

כך, בפשטות, אמר לי הבן שלי: אימא, אני צריך אותך.

אני אוהבת את העבודה מהבית. היא מאפשרת לי לסדר לעצמי את שעות העבודה כפי שנוח לי (אני לא טיפוס של בוקר). שקט לי ואני יותר ממוקדת, אין רעשים או הסחות דעת מצד קולגות. אין בוס ששופט אותי לפי הנוכחות שלי במקום לפי התפוקה שלי. טוב לי וכיף לי.
מצד שני, לא פשוט להיות פרילאנסרית. הופשטתי מכל מנעמי ההייטק. אין רכב צמוד והחזרי שיחות בסלולאר. אין בונוס שנתי ושי לחג. אין פעילות לילדי העובדים. אין שיחות במסדרון, אין ארוחות צהריים משותפות ואין תחושת חברותא. אין קרן השתלמות וביטוח מנהלים.
והתדמית, הו התדמית. תחושת הערך. אני, אשת המקצוע המהוללת והמשובחת, בעלת מעל 10 שנות ניסיון, מקצוענית לעילא ולעילא, נמצאת היום במקום אחר לגמרי (מאחור?), ואני גם מרוויחה פחות מחצי ממה שהרווחתי בעבר.

אבל הבן שלי צריך אותי בבית עכשיו, ולחשוב שאני מסוגלת לעשות את זה בשבילו, להיות שם בשבילו, גורם לשמש שאצלי בבטן להאיר את כל המקומות החשוכים והמפקפקים שנמצאים אצלי בגוף ובנשמה.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבינה שאני אימא, ומה זה אומר.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

להסתכל אחורה בשביל להתקדם קדימה

יאיר ביקש ממני שאראה לו תמונות מהתקופה שהיה תינוק. התיישבנו ליד המחשב, כשאני מרגישה את החרדה מתחילה לעלות מהבטן ישר לכיוון הפה והעיניים. לאחר כל אחת מהלידות סבלתי מדיכאון לאחר לידה, שאובחן רק כשיאיר היה בן שנה וקצת. התקופה הזו צבועה אצלי בצבעים אפורים כהים ושחורים. זכרתי את עצמי הריונית נפוחה כמו בלון וענקית. זכרתי את עצמי פוסט-הריונית נפוחה כמו בלון וענקית, מכוערת, מפלצת. 3 שנים נמנעתי מלהסתכל על תמונות שלי מתקופת ההיריון ומהשנה הראשונה של יאיר.

כמובן שנכונה לי הפתעה. בתמונות ראיתי אישה שנראית… בערך כמו שאני נראית עכשיו, בעצם. לא רזה, אבל בטח שלא obese. נראית טוב. הפנים מעט עייפות, אבל עדיין יפות. אישה יפה. לבושה יפה.

הרגשתי כאילו הורם מסך מעל העיניים שלי, והבנתי. הבנתי איך מחלת הדיכאון אחרי לידה, המפלצת בעלת אלף הפרצופים, הכלב השחור, לקחה את דף חיי וקימטה אותו, דרכה עליו וניקבה אותו באלפי חורים. איך היא גרמה לי להאמין בכל הדברים הלא נכונים. איך התהלכתי עם משקפיים עם זגוגיות כהות, שלא העבירו את האור פנימה. נזכרתי בחרדות, במצוקה, בבכי, ובמאמצים הקשים להתנהל ולתפקד ב-200% על בסיס מכלי חמצן ואנרגיות ריקים.
וגם הבנתי שעד כה הייתי מאוד לא סלחנית כלפי עצמי. כל דבר קטן שמזכיר לי את התקופה הזו גורם לי עד היום להתקפל מכאב חד. כאב שיושב בול בלב. וזה הגיוני. זו הייתה תקופה קשה, ומותר לי לחוש חמלה כלפי עצמי על כך שנאלצתי לעבור אותה. להיות חזקה לא אומר שאני צריכה להתעלם ממה שעברתי. להיות חזקה אומר לקבל את הקושי שלי לחשוב על התקופה הזו, להרשות לעצמי לתת לכאב לזרום החוצה. לא להתבייש בזה שכואב. אני לא צריכה להתנצל.

קראתי ציטוט שאומר שלא צריך להסתכל אחורה, כי זה לא הכיוון שאליו הולכים. במקרה הזה דווקא שמחתי שהעזתי להסתכל אחורה, כי בשביל להתקדם קדימה, כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות.

על ילדים, תובנה ורגישות

בעצם מדובר בילד. אייל שלי. ילד מחונן עם ADHD ורגישות. הרבה רגישות.

אני עובדת עכשיו מהבית, אייל בכיתה א' ויאיר בגן פרטי. זה אומר שבכל יום אני ואייל נפגשים בסביבות 13:30. אני מגישה לו ארוחת צהריים, עוזרת לו להתארגן מבחינת שיעורים, ובאופן כללי זמינה אליו ואך ורק אליו עד לשעה 16:30 בערך, הזמן ללכת לקחת את יאיר מהגן. כלומר בממוצע, במשך 3 שעות יומיות אני עומדת אך ורק לרשותו. עבורו. זמני בידיו. פנטסטי, לא? אפשר לסמן V ליד משבצת הזמן ההורי ותשומת הלב, לא?

אז מסתבר שלא בדיוק. בשבועות האחרונים הגעתי לשתי תובנות מעניינות בקשר לאייל, ילדים בכלל ותשומת הלב שהם מחפשים.

זה לא רק הזמן, אלא גם מה שעושים בו
לפני כמה שבועות יאיר הלך לחבר, ואני ואייל נסענו לספריה העירונית להחליף ספרים. כשיצאנו מהספרייה, לא התחשק לי לחזור הביתה רק בשביל לצאת משם לקחת את יאיר אחרי חצי שעה, אז הצעתי לאייל שנשב בבית קפה ונשתה ביחד שוקו (שאייל מאוד אוהב ואנחנו מאפשרים מידי פעם). אייל היה מאוד נרגש, ואני נזכרתי שבאמת מאז החגים לא ישבנו ביחד בבית קפה.
"אימא", אייל אמר לי אחרי שסיימנו ונסענו בחזרה לקחת את יאיר, "זה היה כמו חלום. מאוד שמחתי שבילינו ביחד, רק שנינו, בלי יאיר".
"אבל אייל", עניתי, "אנחנו מבלים ביחד רק שנינו כל יום בצהריים".
"בצהריים אני אוכל, ועושה שיעורים, ומסדר את הילקוט", אמר, "זה לא אותו דבר".

הדברים הקטנים עושים הבדל גדול
באחד הימים, כשהכנתי לאייל סנדוויץ' לארוחת עשר, הוספתי פתק קטן – "באהבה, מאימא". אייל שמח מאוד, ומאז השתדלתי לשים לו פעם בשבוע פתק עם מסר קצר – בתיאבון, שיהיה לך יום טוב, וכו'.
"אימא", אמר לי אייל, "אני שומר את הפתקים האלה. וכשאני אהיה מבוגר, אני אסתכל עליהם, ואזכר עד כמה הילדות שלי הייתה יפה".

אז מסתבר שזמן ותשומת לב זה דבר סובייקטיבי. אני מדמיינת כאילו אייל נושא על גבו מכל חמצן – מכל תשומת הלב. אצל כל ילד גודל המכל שונה, ואצל כל ילד אופן מילוי המכל הוא שונה. אצל אייל מדובר במכל גדול. ענקי אפילו. הוא זקוק לתועפות של תשומת לב מסוג מסוים בשביל למלא את המכל שלו, וככל שהמכל הזה מלא יותר, כך קל לו יותר "לנשום". אני שמחה על שתי ההזדמנויות האלו שנתנו לי את האפשרות להבין מה הוא צריך.
אולי זה גם מה שהילדים שלכם צריכים?

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

 

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

אבל על angry birds space ועל star wars ועל לגו ועל עוגיות אפשר לדבר במשך שעות, כן?

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

נכתב בדם

נרשמתי לקורס בן כמה מפגשים שמתקיים בשבועות האחרונים בימי חמישי בשעות אחר הצהריים עד הערב. בשעות האלה הילדים אצל ההורים שלי, ובעלי אמור לחזור הביתה מהעבודה בשעה יחסית סבירה ולקחת אותם. אני נוסעת ישר מהקורס לחוג זומבה וחוזרת הביתה אחרי 22:00 בלילה.

ביום חמישי שעבר הכל השתבש. מעין גראנד פינאלה לשבוע שהיה משובש כולו ומלא בדברים שלא הסתדרו. בעלי לא הצליח לצאת מהעבודה, ובסופו של דבר אמא שלי לקחה את הילדים בסביבות השעה שבע וחצי בערב אלינו הביתה. הילדים, שאוהבים מאוד אחד את השני ודואגים אחד לשני, היו במצב רוח פורק עול במיוחד, ועסקו במשחק האהוב עליהם של "ללכת מכות" (שבו הם מחטיפים אחד לשני, ואז כל אחד נורא נעלב שהשני הרביץ לו, ובסוף שניהם בוכים). בכניסה למעלית אייל דחף את יאיר (בכוונה או שלא בכוונה), יאיר נפל על מעקה המתכת שבתוך המעלית, ומאפו התחיל ליזול דם.
כמויות של דם.
אמא שלי, כמובן, נבהלה מאוד, וכשהמעלית הגיעה לקומה שלנו, מיהרה לפתוח את דלת הדירה ולרוץ עם יאיר לחדר האמבטיה. בדרך הורתה לאייל להכניס את התיקים לבית ולנעול את הדלת. בסופו של דבר זרימת הדם פסקה, אין נפיחות או נזק כלשהו, הילדים התרחצו והושמו במיטות.

אני, כאמור, בקורס. מידי פעם מקבלת דיווחים ב-what's up כגון "הילדים פורקים כל עול", "ירד ליאיר מלא דם", "הם לא רוצים ללכת להתרחץ", ואני נכנסת ללחץ. אני בורחת מהקורס בהזדמנות הראשונה, קצת לפני שהוא נגמר, ודוהרת הביתה. לחוג זומבה כבר לא אגיע היום.

בבית אני מוצאת סבתא אחת מותשת בחצי היסטריה חצי פוסט-טראומה וילדים ערניים. יאיר במצב רוח מרומם, מספר לי בהתלהבות שירד לו דם – "הרבה הרבה", בעוד עיניו בורקות ופרצופו מואר ומחייך. אייל שוכב במיטה, אדיש. אני מנסה לשכנע את אימא שלי שתלך הביתה כדי לנוח ולהירגע. היא מספרת לי את קורות אותו ערב שוב ושוב, בדגש על המעורבות של אייל ועל השיחה שניהלה איתו בעקבות זאת.

וגם אני הולכת לדבר עם אייל, ושואלת אותו אם ביקש סליחה מיאיר על מה שעשה. אייל אומר שכן, יאיר אומר שלא. אני מנסה לדבר עם אייל על מה שהוא עשה. חומה. הילד לא מקשיב ולא מתקשר איתי.

במצב הזה היו לי כמה אפשרויות. למשל, להתעקש מולו, לצעוק, להעניש, או לחילופין להיכנע ולעזוב את הנושא.
החלטתי לנסות משהו אחר הפעם. אולי בגלל ששלוש השעות של הסדנה ניקו לי קצת את הראש (וסוף סוף ביליתי בחברת מבוגרים ולא בחברת הילדים). אולי זה בגלל שתפקיד המבוגר הכועס וההיסטרי כבר נתפס. אולי תיאור הדם לא הלחיץ אותי, כי ליאיר נוזל דם מהאף מידי פעם בכל מקרה. אולי סתם נדלקה לי נורה מעל הראש.

ביקשתי מאייל שיתאר לי את הפרטים של מה שקרה – הם נכנסו עם סבתא למעלית, יאיר נפל וירד לו המון דם, ומה קרה אז…? ואייל תיאר בצורה דומה לסיפור שסיפרתי למעלה.

בטח מאוד נבהלת, אמרתי לו.

פתאום ראיתי איך כל קמטי הלחץ בפרצוף של הילד משתחררים. הוא הנהן והעיניים שלו התחילו להתמלא דמעות.

זה בטח היה מאוד מפחיד, אמרתי לו.

הילד נראה כאילו ירד ממנו משא של 50 קילו. והסכר נפתח. בוודאי שכל המקרה הפחיד אותו. הוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. זה לא היה בכוונה. ואמנם הוא יודע שיאיר בסדר, אבל הוא לא מפסיק לדמיין מה היה יכול לקרות אילו, ואילו דברים נוראיים היו יכולים לקרות, וזה מאוד מפחיד ומעציב ומלחיץ  אותו, כך שחלק ממנו מעדיף בכלל להעמיד פנים שלא קרה כלום, וחלק ממנו משחזר שוב ושוב אילו דברים נוראיים יכולים לקרות.

חיבקתי את אייל. הרגעתי אותו שוב ושוב שיאיר בסדר ולא קרה כלום. הזמנתי את יאיר לבוא ולהתחבק איתנו חיבוק קבוצתי. נפרדתי מהם בנשיקת לילה טוב, והלכתי לסלון כדי להיות מרוצה מעצמי בשקט.

תכל'ס, אין לי מושג אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה חינוכית או הורית. זה הרגיש נכון. אני חושבת שהושג אפקט חיובי יותר בשיטה הזו מאשר אם הייתי נוזפת. מצד שני, לפעמים נדמה לי שהיום אנחנו ההורים מצופים להכיל את הילדים שלנו עד להקיא, גם אם הם מתנהגים בצורה קשה, ואני תוהה מה בדיוק הם לומדים ומבינים מזה על דרך ההתנהגות הכן נכונה, והאם זה בכלל מעודד אותם להתנהג בצורה הנכונה. מי יודע? יש לזה תשובה אבסולוטית?

מה דעתכם?

 

פעילויות לחג סוכות 2012

תסלחו לי, אבל אני חושבת שזה ממש לא הוגן. צלחתי את אוגוסט, צלחתי את תחילת שנת הלימודים, וכל מה שקיבלתי זה עוד שבועיים חופש מבית הספר??
בשנה שעברה התארגנתי מבעוד מועד. הכנתי רשימת רעיונות, הפקתי יום כיף בתל אביב ביחד עם אייל, ביקרנו גם במוזיאון הרצלילינבלום, ונפגשתי עם חברות וילדיהן בים, כך שהיה חופש מאוד מוצלח. מסקנה? תכנון תכנון תכנון!!

במבט על לוח השנה, ניתן לראות שמדובר ב:

  • 4 וחצי ימים שבהם אייל בחופש
  • יומיים שבהם שני הילדים בחופש (אם לא מחשיבים חצי שישי בשבוע הראשון)
  • 4 ימי חג/ערב חג
  •  3 שבתות

העדיפות מבחינתי היא לבלות מחוץ לבית, אבל לא במקומות המוניים, פסטיבלים ואירועים, שעושים לי רע. אני גם מעדיפה שלא לנסוע רחוק, ורצוי שלא נוציא המון כסף על אטרקציות וכאלה (כי כל הכסף כבר בוזבז באוגוסט). יש המון המון אירועים ופעילויות בסוכות, אבל אם מצמצמים את כל הפסטיבלים למיניהם, ההיצע לא גדול במיוחד. עד כה הצלחתי להעלות בחכתי את הרעיונות הבאים:

עם אייל בלבד
ביקור במרכז המבקרים של חברת חשמל
ביקור במרכז המבקרים של נייר חדרה (תואם)
ביקור במרכז המבקרים של אתר מעיינות הירקון
ביקור במרכז המבקרים של תנובה ברחובות (תואם)

עם שני הילדים
פעילות אקולוגית לילדים במשק ברזילי
מרכז המבקרים של יקבי כרמל בזכרון יעקב
פסטיבל דרקונים בקניון וייצמן סיטי בת"א
פעילות "כיכר העיר העתיקה" במתחם קניון שרונים
ביקור במוזיאון אגד

בילויים משפחתיים
מערת הנטיפים (נורא בא לי לבקר שם)
לארח / להתארח אצל חברים / משפחה (ה-פעילות ה-מועדפת מבחינתי)
דודי רוצה לקחת את הילדים לפסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטסיה

מה התכנון שלכם לחופשת סוכות? יש לכם עוד רעיונות נחמדים בשבילנו? רוצים לארח אותנו אצלכם (מבטיחה להביא עוגיות)? ספרו לי!

אירוע בלוגריות של 2BMommy ותחליף החלב נוטרילון

אירועי בלוגרים איכותיים (גם האירועים וגם הבלוגרים…) הם בדרך כלל כיף גדול, והזדמנות ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, ולפגוש שוב אנשים שאני כבר מכירה ואוהבת 🙂
בתור בלוגרית בישול אני מוזמנת ללא מעט אירועים, אבל בתור מאמי-בלוגרית זהו לי האירוע הראשון: אירוע לאמהות בלוגריות בחסות נוטרילון (של חב' "טבע") ובהפקתה של חלי גורסוי, הלא היא המנהלת והבעלים של אתר 2BMommy,  אתר גדול ומקיף בנושאי הריון, לידה והורות. חלי התחילה כבלוגרית, ועם השנים הפכה את הבלוג לאימפריה ולמקור פרנסה – השראה לכולנו, ללא ספק.

האירוע נערך בבית הקפה מיסטיק רוז, ששוכן ממש ליד הגשר שמחבר בין חניון רידינג למתחם של נמל ת"א. עברתי שם המון פעמים, והנה נקרתה בפניי ההזדמנות גם להיכנס פנימה. מדובר בבית קפה-מסעדה חמוד ביותר ששוכן בתוך חנות פרחים, עם אווירה נשית ורומנטית בשעות הערב – מתאים לנו האמהות 🙂

אנטיפסטי במיסטיק רוז

אחרי ארוחת הערב (אכלתי קישים, אנטיפסטי וגבינות שהיו טעימים בהחלט), פגשנו את רינת קינן, מנהלת המותג של תחליף החלב נוטרילון. רינת, אימא לילד מהמם בן שנתיים וחצי, יפיפייה, רהוטה ומרשימה, דיברה על המיתוסים שיש סביב תחליפי חלב ועל הסיבות מדוע אמהות מעדיפות תחליף חלב זה או אחר. אני מודה שאני נפלתי בקטגוריה של אלו שבחרו בתחליף החלב שמציעים בבית היולדות… וזאת למרות שהנקתי את אייל במשך 8 חודשים ואת יאיר במשך חצי שנה. הבחירה של בית היולדות עדיין השפיעה עליי, ולא חשבתי לחפש או לבדוק מותג אחר. השיחה הזו הדליקה לי נורת מחשבה…
רינת המשיכה לספר על נוטרילון (שאצלנו הוא חדש, אבל באירופה מסתבר שהוא מותג מאוד וותיק ונחשב מס' 1) , על דף הפייסבוק NutriMoms, ועל מוקד הדיאטניות ואחיות טיפת חלב ש"טבע" מפעילה בנושא תזונת תינוקות. חלי, שמשתמשת בעצמה בנוטרילון, העידה מהניסיון האישי שלה שלאחר שעברה לנוטרילון נפתרו בעיות הגזים של התאומות שלה, והן גם חולות הרבה פחות. אני לא ממש יכולה להשוות מהבחינה הזו, כי הנקתי את שניהם, והם מעולם לא היו בעייתיים מבחינת שינה (ישנו לילה שלם מגיל חודשיים) או מבחינת מחלות.

מה שנכון נכון. עד עצם היום הזה.

התרשמתי מאוד מרינת, מהעבודה שעשתה, ומהתובנות השיווקיות שהציגה. הדרך שבה עסקים, חברות ומותגים פונים אליי חשובה מאוד בעיניי, ואני לא מהססת להימנע מלהשתמש במוצרים של חברות שפונות אליי בצורה לא נכונה לדעתי (שלא לומר משפילה, סקסיסטית, מתנשאת…). כאן קיבלתי את התחושה שיש כוונה אמיתית להבין מה אנחנו, האמהות, מחפשות, ולפנות אלינו בצורה שיווקית שבאמת מתאימה לנו, לא מתוך התנשאות אלא מתוך הקשבה ושיתוף.

לאחר מכן עלתה ובאה חלי, שדיברה על קידום בלוגים ברשת, בתור אחת ש"עשתה את זה" עם 2BMommy, ואני מאחלת לעצמי לכבוד השנה החדשה, שגם אני אצליח "לעשות את זה", ולהתפרנס מהבלוגים שלי ומהפעילות שלי ברשת.

לקינוח, הצלמת מרב  רביץ מושל מ-bellybook צילמה תמונת פרופיל של כל אחת מאיתנו, לשימושנו. אני מניחה שבהתאם לנסיבות ולמשקל יצאתי יפה, קשה לי לדבר על זה… אבל שאר הבנות יצאו באמת מהממות.

לסיכום: ערב כיפי ביותר, שבו זכיתי לפגוש חברות (יונית, אורלי – אוהבתו'ת'כן מאוד), להכיר נשים מקסימות (למשל הילה, שאף השאילה לי את ליפסטיקה האדום לצורך הצילומים!), ולשמוע הרצאות מעניינות. אני שמחה שפרגנתי לעצמי את הזמן הזה, ותודה לחלי שהזמינה אותי 🙂

בלוגריות אמהות נהנות. צילמה: חלי גורסוי

בסוף הערב קיבלנו גם מתנות ופינוקים שהחלטתי להגריל בין קוראות וקוראי הבלוג, לאחר החג. בינתיים, לשימושכם – שובר הנחה בגובה 10 ש"ח לרכישת מוצרי נוטרילון, למי שכבר משתמשת ולמי רוצה לנסות. השובר בתוקף עד ה-30.9.12.

הקליקו על הקישור לצפייה בשובר ולהדפסתושובר הנחה – נוטרילון. אתן מוזמנות כמובן לשתף בפייסבוק ולהעביר הלאה לחברות.

אחרי שחזרתי הביתה שמחה ומרחפת, נתקלתי בדבר הזה במסדרון. חזרה מהירה למציאות:

אל דאגה. זה מגומי.

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?