אמא. אישה. משפחה. גיקית.
מי צריך צעצועים
כשיש אחים גדולים
כל הזמן זזים
עושים לי פרצופים
מדברים ומדגדגים
הם שומרים עליי
ומאכילים אותי
ומשחקים איתי
וביחד אנחנו מבלים
אחרי שבחופש הגדול
הם היו איתי כל היום
עכשיו הם חזרו ללימודים
ואני נשארתי בבית עם אמא המשעממת.
מזל שיש גם חתולים.
אשר יגורתי ואשר פיללתי בא. הילדים בני 7 ו-4, והפכו לאחים צמודים עם עולם משלהם, שלנו אין רגל ודריסה בו. הם ממציאים לעצמם משחקים ומנהלים שיחות לתוך הלילה. באחד הימים עליתי עם שניהם במעלית, ואייל אמר ליאיר – "המצאתי משהו חדש בשביל המשחק שלנו, אבל אני אספר לך אחר כך, בלילה, שאימא לא תשמע".
כיף לראות עד כמה הם אוהבים אחד את השני. יאיר ממש מעריץ את אייל, ואייל מצידו מאוד אוהב את יאיר. הקשר הזה ביניהם כל כך מתוק. מה הסוד? בחיי שאין לי מושג.
כפי שאפשר לראות בציטוטים הבאים, יאיר מאוד התקדם מבחינת שפתית. אמנם יש לו עדיין אותיות שורקות והוא מחליף אותיות, אבל הוא מדבר ממש בשטף ומנהל שיחות עמוקות, על רובוטים ומפלצות ומערכת העיכול וכאלה. שני גאונים יש לי בבית, god help us.
puppy love
אייל: אימא, יש ילדה בכיתה שמאוהבת בי.
אני: איך אתה יודע?
אייל: היום היא כל הזמן רצתה שאני אשב לידה באוטובוס.
אני: וישבת לידה?
אייל: כן, לא רציתי לפגוע ברגשות שלה.
details, details
בעלי: יאיר, תראה איזו ציפור חמודה!
יאיר: איפה?
בעלי: שם! אולי בעצם זו ציפור מסוכנת שאוכלת ילדים בני 4?!
יאיר: אבא!!! אני עוד לא בן 4!
בעלי: אה, מזל! מתי תהיה בן 4?
יאיר: אחר כך.
מה בנים אוהבים
אני: יאיר ואייל, כשתסיימו אני רוצה שכל אחד מכם יכין לרותם ברכה לכבוד יום ההולדת שלו.
יאיר: מה לצייר לו? מה בנים אוהבים?
אני: אתה בן. מה אתה אוהב?
יאיר: אני אוהב עכבישים. הוא אוהב עכבישים?
אני: אני לא יודעת. אולי כדאי שתצייר משהו שמתאים לכולם, כמו בית, או פרחים…
יאיר: פרחים זה של בנות!
אני: גם בנים אוהבים פרחים.
יאיר: אני בן ואני לא אוהב פרחים!
אני: טוב, אז אולי תצייר משהו כללי כמו בית או עצים.
יאיר: או מפלצות.
רציתי לפנק אתכם בציור של יאיר לשבועות (שכולל כמובן רובוטים וכאלה), אבל הציור נעלם. במקום זה ראו להלן משחק שאייל המציא ושניהם משחקים בו, בשילוב עם מפת עולם ענקית שיש לנו. אין לי מושג על מה בדיוק המשחק ואני חוששת לשאול, כי אני לא בטוחה שיש לי את יכולות הקשב והריכוז הנדרשות להקשיב להסבר.
ברכבל בחרמון
בערב פסח נסענו עם הילדים לחרמון, ועלינו למעלה ברכבל. למטה לא היה כבר שלג, אבל תוך כדי העלייה למעלה, התחילו ניצנים.
אני: יאירי, תראה! הנה שלג!
יאיר: אז סימן שאבא נסע נכון.
אחים
אייל (ליאיר): יאיר, תבין. אני אח שלך ואני אוהב אותך. גם אם אני כועס עליך, אני עדיין אוהב אותך.
אייל: איזה כיף ליאיר שיש לו אח גדול כמוני. אבל בעצם בזכותו אני אח גדול.
בעלי: נכון.
אייל: ובזכותי אתה אבא.
בעלי: כן, ואמא היא אמא.
אייל: נכון. לפני שנולדתי הייתם סתם, בעל ואישה, אבל לא הייתם הורים. בזכותי אתם הורים.
פולניה
שילוב של ילד רזה, ארוך ובררן באוכל ביחד עם סבתא פולניה, חייב כמובן להוביל למצב שבו היא מנסה לדחוף לו אוכל בכל פעם שהיא רואה אותו.
אמא שלי: יאירי, קח… אם לא תאכל לא תגדל…
יאיר (כועס): מי שיישן – גדל!
לאחרונה גילינו מחדש את ז'אנר משחקי הקופסה, ואני שולחת את הילדים לשחק בהם ביחד ולעזוב אותי בשקט.
אמנות השכנוע
יאיר (בפרצוף זורח ומאושר): אמא, לא כואבת לי הבטן!!
אני: יופי! אז מה?
יאיר: אז אפשר עוד עוגייה?
אמנות השכנוע #2
יאיר (מסתכל על צנצנת של ממרח לוטוס): אמא, מה זה?
אני: זה מין ממרח כזה.
יאיר (מצביע על תמונה של עוגייה שיש על הצנצנת): ומה זה?
אני: זאת עוגייה.
יאיר: נכון. אפשר אחת?
לדבר בשפתו של הילד
יאיר מציק לאייל ומכה בו. אייל צועק עליו שיפסיק. יאיר לא ממהר להפסיק.
אייל (ליאיר): יאיר, אמרתי לך "די!", ואתה לא מפסיק! רק אחרי הפעם השלישית שאמרתי לך אתה הפסקת! באיזו שפה אני צריך לדבר אליך בשביל שתבין?!
<יאיר שומר על זכות השתיקה>
אייל: אנגלית, הא?
יחסים
אייל (מסתכל על חתול שעבר ברחוב): אויש, איזה חתול חמוד. אני ממש מאוהב בו.
אני (צוחקת): ומה עם חמודי? הוא לא ירגיש נבגד?
אייל: אני אוהב את שניהם במקביל.
אני: ממממ… אני לא בטוחה שחמודי יקבל את זה.
אייל: טוב נו, אז אני אוהב את חמודי יותר.
יחסים #2
אנחנו נכנסים הביתה אחרי שלקחתי את אייל מבית הספר.
אני: אייל, לך תוריד נעליים ותחליף חולצה.
אייל: אני לא יכול עכשיו, חמודי מנשק אותי.
אייל: תראו, יצאה לי יצירה!
למי שלא מזהה, מדובר במסך הטלוויזיה שלנו שאייל צילם עם הסמארטפון שלי.
אנחנו שוקלים להחביא טייפ מקליט בחדר של הילדים. כשהם מדברים אחד עם השני לפני השינה, הם עושים את זה ממש מהר, ואנחנו לא מספיקים לצותת להם כמו שצריך.
תעמולת בחירות
אייל: יאיר, אולי נשלים?
יאיר: לא רוצה.
אייל: יאיר, מה שארץ ישראל צריכה זה שקט ושלווה. שנוכל לחיות בשקט, ללמוד בשקט. בגלל זה חשוב שגם אנחנו נשלים.
יאיר: בסדר.
מגלה כישרונות צעירים
אייל: יאיר, אתה יכול להשתתף בתחרות החוסר נימוס או תחרות המעצבנות.
יאיר: לא נכון!!! לא יפה!!!
אייל: מה, אתה ממש טוב בזה. כדאי לך, אתה תראה, אתה תנצח בקלות.
בנוי לקשר
אייל (על הדג בתנור שהכנתי לו לצהרים): זה היה מעולה. חבל שאי אפשר להתחתן איתו.
חינוך לגיל הרך
אני: אייל, בוא, אנחנו הולכים לקחת את יאיר מהגן. תסגור את הטלוויזיה.
אייל (לחמודי): חמודי, אנחנו הולכים. אני לא מרשה לך לראות טלויזיה! אתה קטן מידי בשביל זה. אין תכניות שמתאימות לך.
נרשמתי לקורס בן כמה מפגשים שמתקיים בשבועות האחרונים בימי חמישי בשעות אחר הצהריים עד הערב. בשעות האלה הילדים אצל ההורים שלי, ובעלי אמור לחזור הביתה מהעבודה בשעה יחסית סבירה ולקחת אותם. אני נוסעת ישר מהקורס לחוג זומבה וחוזרת הביתה אחרי 22:00 בלילה.
ביום חמישי שעבר הכל השתבש. מעין גראנד פינאלה לשבוע שהיה משובש כולו ומלא בדברים שלא הסתדרו. בעלי לא הצליח לצאת מהעבודה, ובסופו של דבר אמא שלי לקחה את הילדים בסביבות השעה שבע וחצי בערב אלינו הביתה. הילדים, שאוהבים מאוד אחד את השני ודואגים אחד לשני, היו במצב רוח פורק עול במיוחד, ועסקו במשחק האהוב עליהם של "ללכת מכות" (שבו הם מחטיפים אחד לשני, ואז כל אחד נורא נעלב שהשני הרביץ לו, ובסוף שניהם בוכים). בכניסה למעלית אייל דחף את יאיר (בכוונה או שלא בכוונה), יאיר נפל על מעקה המתכת שבתוך המעלית, ומאפו התחיל ליזול דם.
כמויות של דם.
אמא שלי, כמובן, נבהלה מאוד, וכשהמעלית הגיעה לקומה שלנו, מיהרה לפתוח את דלת הדירה ולרוץ עם יאיר לחדר האמבטיה. בדרך הורתה לאייל להכניס את התיקים לבית ולנעול את הדלת. בסופו של דבר זרימת הדם פסקה, אין נפיחות או נזק כלשהו, הילדים התרחצו והושמו במיטות.
אני, כאמור, בקורס. מידי פעם מקבלת דיווחים ב-what's up כגון "הילדים פורקים כל עול", "ירד ליאיר מלא דם", "הם לא רוצים ללכת להתרחץ", ואני נכנסת ללחץ. אני בורחת מהקורס בהזדמנות הראשונה, קצת לפני שהוא נגמר, ודוהרת הביתה. לחוג זומבה כבר לא אגיע היום.
בבית אני מוצאת סבתא אחת מותשת בחצי היסטריה חצי פוסט-טראומה וילדים ערניים. יאיר במצב רוח מרומם, מספר לי בהתלהבות שירד לו דם – "הרבה הרבה", בעוד עיניו בורקות ופרצופו מואר ומחייך. אייל שוכב במיטה, אדיש. אני מנסה לשכנע את אימא שלי שתלך הביתה כדי לנוח ולהירגע. היא מספרת לי את קורות אותו ערב שוב ושוב, בדגש על המעורבות של אייל ועל השיחה שניהלה איתו בעקבות זאת.
וגם אני הולכת לדבר עם אייל, ושואלת אותו אם ביקש סליחה מיאיר על מה שעשה. אייל אומר שכן, יאיר אומר שלא. אני מנסה לדבר עם אייל על מה שהוא עשה. חומה. הילד לא מקשיב ולא מתקשר איתי.
במצב הזה היו לי כמה אפשרויות. למשל, להתעקש מולו, לצעוק, להעניש, או לחילופין להיכנע ולעזוב את הנושא.
החלטתי לנסות משהו אחר הפעם. אולי בגלל ששלוש השעות של הסדנה ניקו לי קצת את הראש (וסוף סוף ביליתי בחברת מבוגרים ולא בחברת הילדים). אולי זה בגלל שתפקיד המבוגר הכועס וההיסטרי כבר נתפס. אולי תיאור הדם לא הלחיץ אותי, כי ליאיר נוזל דם מהאף מידי פעם בכל מקרה. אולי סתם נדלקה לי נורה מעל הראש.
ביקשתי מאייל שיתאר לי את הפרטים של מה שקרה – הם נכנסו עם סבתא למעלית, יאיר נפל וירד לו המון דם, ומה קרה אז…? ואייל תיאר בצורה דומה לסיפור שסיפרתי למעלה.
בטח מאוד נבהלת, אמרתי לו.
פתאום ראיתי איך כל קמטי הלחץ בפרצוף של הילד משתחררים. הוא הנהן והעיניים שלו התחילו להתמלא דמעות.
זה בטח היה מאוד מפחיד, אמרתי לו.
הילד נראה כאילו ירד ממנו משא של 50 קילו. והסכר נפתח. בוודאי שכל המקרה הפחיד אותו. הוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. זה לא היה בכוונה. ואמנם הוא יודע שיאיר בסדר, אבל הוא לא מפסיק לדמיין מה היה יכול לקרות אילו, ואילו דברים נוראיים היו יכולים לקרות, וזה מאוד מפחיד ומעציב ומלחיץ אותו, כך שחלק ממנו מעדיף בכלל להעמיד פנים שלא קרה כלום, וחלק ממנו משחזר שוב ושוב אילו דברים נוראיים יכולים לקרות.
חיבקתי את אייל. הרגעתי אותו שוב ושוב שיאיר בסדר ולא קרה כלום. הזמנתי את יאיר לבוא ולהתחבק איתנו חיבוק קבוצתי. נפרדתי מהם בנשיקת לילה טוב, והלכתי לסלון כדי להיות מרוצה מעצמי בשקט.
תכל'ס, אין לי מושג אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה חינוכית או הורית. זה הרגיש נכון. אני חושבת שהושג אפקט חיובי יותר בשיטה הזו מאשר אם הייתי נוזפת. מצד שני, לפעמים נדמה לי שהיום אנחנו ההורים מצופים להכיל את הילדים שלנו עד להקיא, גם אם הם מתנהגים בצורה קשה, ואני תוהה מה בדיוק הם לומדים ומבינים מזה על דרך ההתנהגות הכן נכונה, והאם זה בכלל מעודד אותם להתנהג בצורה הנכונה. מי יודע? יש לזה תשובה אבסולוטית?
מה דעתכם?
אל תבלבלי אותי עם עובדות
אייל: אמא!!! יאיר הרביץ לי!!!
אני: אז למה יאיר הוא זה שבוכה?
אייל: כי הרבצתי לו בחזרה.
תולעים
בחוג מדע של אייל התחילו לספר להם סיפור על ילד שהוא תולעת ספרים.
אייל: אמא, מחר בחוג ימשיכו לספר לנו את הסיפור על הילד שהוא תולעת ספרים. הוא קורא ספרים בכל מקום! באמבטיה, מול הטלוויזיה, כשהוא אוכל….
אני: אייל, אתה יודע, כשהייתי ילדה גם אני הייתי כזו. הייתי קוראת כל הזמן – מול הטלוויזיה, תוך כדי שהייתי אוכלת, במיטה לפני השינה… קראתי המון ספרים.
אייל: גם את היית תולעת ספרים!
אני: כן. אולי כשאתה תדע לקרוא גם אתה תהיה כזה.
אייל: אני תולעת שטויות.
החלטות, החלטות
לקחתי את אייל מבית הספר ונסענו לעשות קצת קניות. הגיעה שעת ארוחת הצהריים. אני ואייל מחוץ לבית. בא לי להתפנק.
אני: אייל, מה אתה מעדיף? שאני אכין לנו אוכל בבית או שנלך לאיזשהו מקום לאכול?
אייל: אני צריך לחשוב על זה.
<מקץ שעה קלה>
אני: אייל, אני צריכה שתחליט, אם אנחנו חוזרים הביתה ואני אכין לנו המבורגרים, או שנלך לאיזשהו מקום כדי לאכול.
אייל: אמממממ…. האוכל שאת מכינה הוא יותר טעים. אבל במסעדה יש מגוון של יותר דברים. הפעם אני רוצה ללכת לאכול במסעדה.
אני: בסדר. אז נלך לאכול סושי?
אייל: סושי!!! כן!!!
הם שניים. שני בנים. שונים, אבל גם קצת דומים.
משחקים. מתחבקים. צוחקים.
רבים. מרביצים. צועקים.
רצים. קופצים. זורקים.
מחבקים. מנשקים. מלטפים.
שניים.
Double the fun.
Double the noise.
Double the happiness.
עוד שבוע אני יוצאת לחופש עם שני הבנים שלי – קייטנת אימא. מצד אחד עושה כל מיני תכניות, מצד שני תוהה אם לא עדיף פשוט לזרום. התשובה כנראה באמצע.
מי שרוצה להצטרף אלינו, לארח אותנו, או לבלות איתנו – מוזמן. אשתדל לעדכן כאן בבלוג על מעשינו, קורותינו ופעילויותינו.
טירוף של בוקר. קמתי מאוחר מידי (7:10, מי ישמע). בעלי עוד לא הצליח לגרד את עצמו מהמיטה. הילדים כמובן ערים, מלאי עזוז ומלאי דרישות כמו אוכל, טלוויזיה, לשחק איתי במחשב, לצפות בתוכן המקרר ועוד.
בעודי מנסה להתארגן ליציאה מהבית לעבודה, להתלבש, להתאים זוג סנדלים ולנעול אותם על כפותיי, נשמעת קריאה מהסלון:
אייל (צועק): א מ א ! יאיר מרביץ לי!
אני (צועקת בחזרה): אז תרביץ לו בחזרה!
אייל: זה לא בסדר להתנהג ככה. מה שצריך לעשות זה להחזיק לו את הידיים שלא ירביץ.
אני: אני רואה שאתה גדול ונבון, ויודע להסתדר בעצמך במצבים כאלו.
