לקראת גיל שלוש, יאיר החליט לפרוץ את הסכר ולהתחיל לדבר ולדבר ולדבר. אני לא יודעת אם להגדיר את השיחות שלי עם יאיר כממש "שיחות". פשוט כל דבר שהוא אומר, יוצא איכשהו כל כך מצחיק וחמוד, כך שכנראה שגם אם הוא יגיד את הדברים הכי בנאליים בעולם, זה יישמע לי כפוסט-worthy.

פרספקטיבה
יאיר, אייל וחבר של אייל רצים בבית תוך כדי משחק. יאיר נופל וחוטף מכה.
אני (כועסת): היי! תזהרו שם עליו! הוא יותר קטן ממכם!
יאיר (תוך כדי בכי תמרורים): אני לא קטן אני גדול!!!

……..

היה קורה בערך פעמיים ביום עד שלמדתי לקח
יאיר: אימא, קיבלתי מכה…
אני: אוי, מסכן קטן שלי, מה קרה?
יאיר: אני לא קטן אני גדול!!!
אני: סליחה, מסכן גדול שלי….

שאלה
יאיר: אימא, איפה אבא?
אני: אבא בעבודה.
יאיר: אבל מה הוא עושה שם?!

מה לא ברור?
יאיר: אימא, (אני) רוצה עוד!
אני: עוד מה?
יאיר: רוצה עוד!
אני: אבל עוד מה???
יאיר: רוצה עוד (א)מרתי לך!!!

ולקסם הבא שלי…
יאיר (מחזיק חתיכה של דוריטוס): אמא, תראי קסם!
אני: כן יאירי.
יאיר מכניס את החתיכה לפה ואוכל אותה.

סליחה על הכותרת שאולי תזעזע, תפגע או תצרום לחלק מכם. זו פשוט האסוציאציה שעלתה בי למראה הציור שאייל צייר בצהרון ביום שני. כבר במבט ראשון היה לי ברור שמדובר בחומות ירושלים, כיפת הזהב ומגדל דוד (וביניהם מציצה גם כיפת הכסף). התפעלתי מאוד מהריאליזם של הציור.
ביקשתי מאייל שיתאר לי מה צייר, ולאחר סקירה של המקומות (הוא קרא למגדל דוד מגדל שלמה משום מה), הוא הצביע על הצבע האדום שבציור וציין: "הצבע האדום זה הדם שנשפך שם בכל המלחמות".
אני מודה שהוא השאיר אותי בפה פעור. אני מניחה שהם למדו על ירושלים בגן לכבוד יום ירושלים שחל ביום ראשון (אני לא דיברתי אתו על הנושא). תשומת הלב לפרטים, החשיבה העמוקה והרגישות שהתבטאו בהחלטה שלו לצייר (ולציין בפניי) את מחיר המלחמות, ריגשו אותי מאוד.
הילד הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.