עפיפונים

רק דיברתי

בפוסט הקודם, ב-11 באוגוסט, כתבתי שהדברים מתחילים לעלות על פסים יותר נורמליים. שכחתי רק שהאדם מתכנן את תוכניותיו הקטנות ואלוהים צוחק.
השבועות האחרונות היו שבועות קשים כל כך. אין לי מילה אחרת לתאר אותם, ולא ברור לי איך הצלחתי לעבור אותם. השעות הארוכות שהעברתי בעבודה (לפעמים עד 8-10 בלילה). הטירוף בלימודים. ללכת לישון ב-2 בלילה.
ביום רביעי שעבר הגוף אמר stop. הגעתי לעבודה מוקדם יחסית, ופשוט לא הצלחתי לתפקד. אחרי שעתיים לקחתי את התיק שלי והלכתי הביתה, לישון.
בעלי אומר שאני צריכה להפסיק להיות כזאת סופר-וומן כל הזמן, שאני שוכחת שגם אני בן אדם ושלגוף יש גבולות. בשבוע שעבר הבנתי שהוא צודק.
הסופר-וומניות הזו היא חזקה ממני. לפעמים היא משתלטת עליי, נכנסת לספין ולא מפסיקה. אני צריכה לעצור לפעמים, לקחת אוויר, ולנוח.
להזכיר לה שגם סופר-וומן יכולה לאבד את הכוחות שלה.

בלגן!

חזרנו מסופ"ש באיסטנבול לפני חודש ושבוע בדיוק, ומאז השתבשו חיינו. בעלי עבר למקום עבודה חדש, אצלי התחיל עומס מטורף בעבודה, ובהתאמה – הבית הפך מבולגן להחריד, הפסקתי לבשל, זנחתי את הבלוג, סופי השבוע הפכו עמוסים ומלאי פעילות גם הם (בלי שום זמן לנוח), ושנינו הפכנו לעייפים-תמידית.
אני פשוט לא מאמינה שמאז שחזרנו עבר לו חודש! איך הרשנו לעצמנו להתדרדר ככה?
השבוע החלטנו לנסות ולשקם את ההריסות. עשינו קניות (אחרי שזרקנו תכולה של כמעט מקרר שלם). העוזרת הגיעה. הבטחתי לעצמי שהשבוע אני מבשלת לפחות משהו אחד, והכרחתי את עצמי לחזור ולכתוב כאן.
בעבודה עדיין קצת עמוס, גם בסוף השבוע הקרוב בקושי ננוח, אבל איכשהו הדברים מתחילים לעלות על פסים קצת יותר נורמליים. נקווה.