עפיפונים

אשת חיל

חמותי אמרה לי שאני אשת חיל. וואלה, צודקת. אני שומעת את זה לא מעט – שמעריצים אותי, שנדהמים ממני, על כך שאני מסתדרת לבד כשבעלי פעמיים בחודש בחו"ל, על כך שבחודש תשיעי הכנתי ארוחה ל-20 אנשים, על כך שאני מספיקה את כל מה שאני מספיקה.
לא תודה. לא רוצה להיות אשת חיל. לא רוצה להיות בודדה שם באולימפוס. שמו עליי את התווית הזאת, ושכחו ממני. לא טורחים לעזור לי, להתעניין בי, לחשוב עליי. אני הרי בכל מקרה אסתדר לבד. אין לי ברירה. אני אשת חיל.
כמה נוח.

רק דיברתי

בפוסט הקודם, ב-11 באוגוסט, כתבתי שהדברים מתחילים לעלות על פסים יותר נורמליים. שכחתי רק שהאדם מתכנן את תוכניותיו הקטנות ואלוהים צוחק.
השבועות האחרונות היו שבועות קשים כל כך. אין לי מילה אחרת לתאר אותם, ולא ברור לי איך הצלחתי לעבור אותם. השעות הארוכות שהעברתי בעבודה (לפעמים עד 8-10 בלילה). הטירוף בלימודים. ללכת לישון ב-2 בלילה.
ביום רביעי שעבר הגוף אמר stop. הגעתי לעבודה מוקדם יחסית, ופשוט לא הצלחתי לתפקד. אחרי שעתיים לקחתי את התיק שלי והלכתי הביתה, לישון.
בעלי אומר שאני צריכה להפסיק להיות כזאת סופר-וומן כל הזמן, שאני שוכחת שגם אני בן אדם ושלגוף יש גבולות. בשבוע שעבר הבנתי שהוא צודק.
הסופר-וומניות הזו היא חזקה ממני. לפעמים היא משתלטת עליי, נכנסת לספין ולא מפסיקה. אני צריכה לעצור לפעמים, לקחת אוויר, ולנוח.
להזכיר לה שגם סופר-וומן יכולה לאבד את הכוחות שלה.

מוטיבציה להורדה

בזמן האחרון, החיים מוליכים אותי, ולא אני אותם. אני שקועה עד מעל לראש בשוטף, ובהתמודדות עם כל מיני דברים שאני חייבת לעשות, ולא נשאר לי זמן לעשות דברים שאני רוצה לעשות.
הצלחתי לשפר מעט את המצב בחופשת שבועות, אבל גם אז, הצלחתי להגשים תוכניות גדולות ולא חשקים קטנים.
בזמן האחרון, אין לי ממש מוטיבציה לכלום. לא לדיאטה, לא ללימודים, לא לתחביבים. הראש מזמזם לי, ואני רוצה להרגיע אותו, להיות פחות מוטרדת, וזה לא פשוט. אף פעם לא האמנתי שדברים צריכים לבוא בקלות, להתגשם בלי מאמץ, אבל הייתי רוצה שזה אכן יהיה כך. להיות עטופה. התעייפתי מלהיות היוזמת והמוציאה לפועל. מתחשק לי להיות קצת רק "משתתפת".
עוד מעט סוף יוני, והתיכונים יצאו לחופש גדול. איזה אבסורד זה לתת לאנשים צעירים בגיל הזה חודשיים חופש. איזה בזבוז. תנו לי חודשיים חופש על חשבון המערכת – ויש כל הרבה דברים שאוכל לעשות איתם! ובתיכון? מה כבר עשיתי?
האירוניה שבלהיות מבוגר.