חזרנו מסופ"ש באיסטנבול לפני חודש ושבוע בדיוק, ומאז השתבשו חיינו. בעלי עבר למקום עבודה חדש, אצלי התחיל עומס מטורף בעבודה, ובהתאמה – הבית הפך מבולגן להחריד, הפסקתי לבשל, זנחתי את הבלוג, סופי השבוע הפכו עמוסים ומלאי פעילות גם הם (בלי שום זמן לנוח), ושנינו הפכנו לעייפים-תמידית.
אני פשוט לא מאמינה שמאז שחזרנו עבר לו חודש! איך הרשנו לעצמנו להתדרדר ככה?
השבוע החלטנו לנסות ולשקם את ההריסות. עשינו קניות (אחרי שזרקנו תכולה של כמעט מקרר שלם). העוזרת הגיעה. הבטחתי לעצמי שהשבוע אני מבשלת לפחות משהו אחד, והכרחתי את עצמי לחזור ולכתוב כאן.
בעבודה עדיין קצת עמוס, גם בסוף השבוע הקרוב בקושי ננוח, אבל איכשהו הדברים מתחילים לעלות על פסים קצת יותר נורמליים. נקווה.

השבועות האחרונים לא היו נעימים עבורי. לחום הנורא נוספו לחץ בעבודה ובלימודים, והרגשה של ריקנות, כאילו כל חיי סובבים אך ורק סביבם, ולדברים שמגדירים אותי אין מקום.
הפקק קצת השתחרר, ולכן חזר לי החשק לכתוב.
סידרתי את שולחן היצירה המבולגן, והתחלתי לעסוק שוב בתחביבים שלי, כמו שאני אוהבת.
תוצאות ראשונות ניתן לראות ב-"פשוט מבשלת" וב-"עשר אצבעות".
אמשיך יותר מאוחר.

בזמן האחרון, החיים מוליכים אותי, ולא אני אותם. אני שקועה עד מעל לראש בשוטף, ובהתמודדות עם כל מיני דברים שאני חייבת לעשות, ולא נשאר לי זמן לעשות דברים שאני רוצה לעשות.
הצלחתי לשפר מעט את המצב בחופשת שבועות, אבל גם אז, הצלחתי להגשים תוכניות גדולות ולא חשקים קטנים.
בזמן האחרון, אין לי ממש מוטיבציה לכלום. לא לדיאטה, לא ללימודים, לא לתחביבים. הראש מזמזם לי, ואני רוצה להרגיע אותו, להיות פחות מוטרדת, וזה לא פשוט. אף פעם לא האמנתי שדברים צריכים לבוא בקלות, להתגשם בלי מאמץ, אבל הייתי רוצה שזה אכן יהיה כך. להיות עטופה. התעייפתי מלהיות היוזמת והמוציאה לפועל. מתחשק לי להיות קצת רק "משתתפת".
עוד מעט סוף יוני, והתיכונים יצאו לחופש גדול. איזה אבסורד זה לתת לאנשים צעירים בגיל הזה חודשיים חופש. איזה בזבוז. תנו לי חודשיים חופש על חשבון המערכת – ויש כל הרבה דברים שאוכל לעשות איתם! ובתיכון? מה כבר עשיתי?
האירוניה שבלהיות מבוגר.

רציתי לכתוב כאן שאני ממש בושה ונכלמת שלא עדכנתי יותר מחודש.
אבל האמת? אני לא. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עבר לי הזמן כל כך מהר.
לכולנו יש זיכרון סלקטיבי. כל שנה אנחנו מתפלאים איך השנה הזו עברה עוד יותר מהר מקודמתה. אבל הזמן הוא אבסולוטי. הוא מתקדם בקצב קבוע. ההבדל היחיד הוא הווליום של העשייה שלנו.
אז מה עשיתי בחודש וחצי האחרונים? (לא לפי סדר כרונולוגי, לפי סדר אחזורי אסוציאטיבי)
יש לי עבודה חדשה (בינתיים אני מרוצה, טוב תודה), הייתי חולה (סתם הצטננות), הכנתי 2 עבודות לאוניברסיטה, עשיתי קורס צילום דיגיטלי, התארחנו ואירחנו חברים מספר פעמים, ארחנו משפחה, ניסיתי המון מתכונים (כולם ב-"פשוט מבשלת"), חיסנו את החתול, מצאתי זמן להשלים כמה עבודות של מלאכת יד, ראינו כמה סרטים (ביניהם "אהבה זה כל הסיפור" ו-"מיסטיק ריבר", שניהם מצוינים), או בקיצור, הייתי עסוקה בלחיות. מפתיע איך זה קורה לנו לפעמים 🙂

אני ובעלי אנשים עסוקים. אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה (שש וחצי בערב ואילך) במצב צבירה די מותש. לפעמים אנחנו יוצאים בערב, לפעמים רואים סרטים בטלויזיה, לפעמים כל אחד עוסק בתחביביו, או אני בלימודיי, ולפעמים פשוט אין כוח לעשות כלום.
הנגזרת מכך הוא הבלגן השורר אצלנו בבית. כלים בכיור, קרטוני "פיצה מטר", עיתונים זרוקים, ערימות כביסה. למי יש כוח לסדר?!
ביום שבת אירחנו חברים. ניקינו יפה-יפה את הבית, סידרנו את רוב הבלגן, וראו זה פלא: השולחן בסלון נראה כל כך נחמד בלובנו הטבעי (במקום מנוקד בעיתונים), הכיור נראה כל כך נקי וגדול בלי ערימות הכלים (מסתבר שהוא בצבע בז'), והבית נראה כל כך שליו, שקט ומרווח. המראה הזה פשוט גרם לי לקחת נשימה עמוקה וטהורה ולחייך.
אז החלטנו. בכל יום כל אחד מאיתנו מקדיש 10 דקות לסידור הבית. זה יכול להיות הפעלת מכונת הכביסה, העברה למייבש וקיפול הכביסה היבשה. זה יכול להיות פינוי הכלים והעברה למדיח. זה יכול להיות סידור העיתונים במקומם. זה יכול להיות סתם ניקוי אבק. זה יכול להיות בישול אוכל לשאר השבוע. העיקר הוא שאנחנו מקדישים 10 דקות מזמננו כדי לעשות את חיינו נעימים יותר. אך ורק בשבילנו.
התנסנו בכך ביומיים האחרונים. ציפיתי שזה יהיה מעיק, אבל בינתיים ההרגשה טובה מאוד. מתי כבר יוצא לנו לעשות משהו אך ורק בשביל עצמנו? זו ההזדמנות.