עפיפונים

ניסוי חברתי – הצעה לעורכי מגזין החג הקרוב

באחד ממוספי חג הפסח התפרסמה כתבה על ניסוי שערך עיתונאי, ושעסק באמינות של מכשיר הפוליגרף. סיפור המסגרת היה שוד של מחרוזת יקרה במסגרת צילומי קמפיין יוקרתי, ו-3 דוגמניות נשלחו לבצע פוליגרף בניסיון לקבוע מי מהן הגנבת. הסיפור היה פיקטיבי לחלוטין, לאף אחת מהדוגמניות לא היה קשר לקמפיין והן מעולם לא ראו את המחרוזת המדוברת, שגם היא כלל אינה קיימת.
בכל מכון פוליגרף רמז העיתונאי שהוא חושד באחת הדוגמניות (בכל פעם דוגמנית אחרת), כי היא נראית לו לא אמינה או שלא ענתה לו לשאלות ששאל בנושא.
מה התוצאה? הפלא ופלא. מלבד במכון פוליגרף אחד ויחיד, בכל המכונים נמצא שאותה דוגמנית חשודה היא שקרנית.
ואני שואלת – למה להרחיק לכת לניסוי שאינו קשור כלל וכלל לחיים הפרטיים של רובנו? להלן הצעה לניסוי דומה שהורים רבים יזדהו איתו:
הביאו בבוקר לגן ילד בריא לחלוטין. גשו לגננת ואמרו לה משפטים בסגנון הנ"ל:
"שימי עליו עין, נראה לי שהוא מפתח משהו…"
"הוא קם בבוקר על צד שמאל, אני מקווה שהוא לא מתחיל להיות חולה"
"אתמול היה לו קצת חום אחרי הצהריים, אבל אחר כך הוא ירד והכל בסדר" (הילד בריא לחלוטין, כן?)
"הוא קצת משתעל, אבל הרופא אמר שבינתיים זה כלום"
"הוא לא כל כך אוכל, אני מקווה שזה כלום"
וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם.
צאו מהגן. הפעילו סטופר ומדדו כמה שעות עוברות עד שמתקשרים מהגן בטענה שהילד חולה ויש לקחת אותו מיד הביתה.
אני מתנצלת בפני כל הגננות שקוראות את זה. ברור שזה לא קורה בגן שלכם. זאת אני שלא בסדר, אמא מזניחה שכמוני, שמעדיפה להישאר במקום העבודה שלה במקום לבוא לקחת מהגן ילד שהגננת החליטה שהוא חולה, אבל איכשהו בבית מתגלה בריא לחלוטין.
נו, באמת. עשיתי ילד ואני עוד מעזה שתהיה לי קריירה? גועל נפש.

התמונה המלאה

זה לא שלא ידעתי את זה כבר. הידיעה תמיד היתה שם. מסך הטלוויזיה בראשי הציג את התמונה במלואה.
אבל השבוע, הצבעים התחדדו, הבהירות והניגודיות הובאו לערכיהם האופטימליים, והתמונה הפכה לברורה יותר, חזקה יותר.
מכאיבה לעיניים.
היה לי נוח יותר במצב הקודם. בתמונה המטושטשת מעט השלמתי בעצמי את הפרטים, מוחי גישר על הפערים בצורה הנוחה ביותר לעיכול.
אבל עכשיו, כל הפרטים גלויים וברורים, בצבעים בהירים וזועקים, וזה ממש ממש לא נעים.
הידיעה כבר היתה שם, ידעתי מה היא התמונה המלאה. אין כאן הפתעות.
אבל כשהיא זועקת מול פרצופי בשלל צבעים זוהרים, כבר אי אפשר להתעלם ולהחליק.

זה לא פייר

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום – מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא – למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.
רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.