עפיפונים

חם? מתקרר?

עברנו דירה ביום חמישי שלפני יום כיפור. כצפוי, היינו צריכים לעשות מליון ואחד תיאומים וסידורים: המובילים, "YES" (טלויזיה), "HOT" (אינטרנט וטלפון), הובלת מכשירי חשמל, התקנת מכשירי חשמל, מתקן מים מינרלים, נציג חב' הגז, ניקיון וכו' וכו'.
אני ו(בעיקר) בעלי אנשים מסודרים. בעלי בנה אקסל עם כל המטלות והאירועים, מסודרים לפי לוח זמנים, עשה טלפונים לכל מי שצריך, וקבע זימונים מתאימים באאוטלוק שלו ובאאוטלוק שלי. מנהל פרויקט, ככה זה.
ההובלה נקבעה לשעה 7:00 בבוקר, ו-10 ימים לפני המעבר, בעלי תיאם עם "HOT" התקנה בין 11:00 ל-13:00, בהנחה שבשעה כזו כבר נהיה בדירה החדשה עם כל הציוד. כמובן שהשעה תועדה באקסל המהולל ואף נקבע זימון מתאים באאוטלוק.
ערב המעבר בעלי מקבל תזכורת ב-SMS: תואם ביקור טכנאי HOT למחר בין השעות 9:00 ל-11:00.
9:00-11:00? זו לא השעה שביקשנו.
בבוקר המעבר, בעוד המובילים עמלים, בעלי מרים טלפון ל"HOT" ומספר על ה-SMS שקיבל: זו בוודאי טעות.
לא! עונה לו נציגת השירות. זה מה שכתוב במחשב, אתה ביקשת בין 9:00 ל-11:00.
אבל זה לא יכול להיות! אני תיאמתי בין 11:00 ל-13:00!
זה לא מה שכתוב במחשב.
תקשיבי, כל הדברים שלנו עכשיו במשאית. את מבינה שזה לא יכול להיות שתיאמתי לשעה 9:00? אני בשעה הזו עדיין בדירה הישנה! הטלפון, המחשב והאינטרנט עוד לא הגיעו לדירה החדשה.
אבל זה מה שכתוב במחשב.
אז המחשב טועה! יש לכם פה תקלה. אני מבקש שתתאמו לי התקנה לשעה אחרת עוד היום! או מקסימום ביום שישי בבוקר.
אדוני, אי אפשר. עכשיו זו תקופה של חגים. אנשים תיאמו הרבה זמן מראש. אין בימים הקרובים התקנות פנויות. אתה תיאמת ב… אה, גם אתה תיאמת הרבה זמן מראש. טוב, אבל מתואם לך בין 9:00 ל-11:00."
בעלי על סף ייאוש: "אם מתואם בין 9:00 ל-11:00, אז איפה הטכנאי? למה הוא לא התקשר אליי עדיין? בדרך כלל מתקשרים חצי שעה מראש." (השעה היתה 10:00)
הוא לא חייב להתקשר אלייך
אה.
אני יכולה לתאם לך ליום שלישי אחרי יום כיפור
יום שלישי?? אתם הולכים להשאיר אותנו כל הזמן הזה בלי טלפון??
תמתין רגע בבקשה
< המתנה >
אדוני, אני בדקתי ואין התקנות פנויות היום, מחר או ביום ראשון. …
בעלי כבר ממש ממש מתרגז – טוב, את מבינה שיש פה תקלה? ושזו תקלה שלכם? את מבינה שצריך להפעיל פה קצת יצירתיות? הגיע הזמן שתציעי פתרונות! עד איזו שעה אתם עובדים? עד 19:00? אז אחרי שעות העבודה, בנוסף, מ-19:00 עד 19:30 שמישהו יבוא להתקין אצלנו! או שתדחפו את ההתקנה שלנו בין לבין!
ואם את לא יכולה להציע לי פתרונות, אז אני רוצה לדבר עם זה שמעלייך.

אדוני, מה אתה חושב, אני יודעת את העבודה שלי. כבר דיברתי עם המנהל שלי ואי אפשר.
אז אני רוצה לדבר עם המחלקה של הטכנאים
ברור, גם איתם כבר דיברתי, ואי אפשר, אני לא אומרת לך סתם. אני יכולה לתאם לך ליום שלישי.
בשלב זה בעלי נשבר – תואם מחדש ליום שלישי בין 15:00 ל-17:00.
זהו מעבר הדירה השלישי שלנו, ולקחתי את הסיפור הזה קצת קשה. בשני המעברים הקודמים "בזק" מיררו את חיינו (שבועיים בלי טלפון ואינטרנט, נציגות שירות שצעקו עליי ומה לא). ברגע שנכנס לתוקף חוק ניוד המספרים, עברנו מיידית ל"HOT" בתחושת חדווה על "הנקמה" הקטנה שלנו במונופול. ועכשיו מה? שוב שירות קלוקל? מה נעשה? נחזור לבזק? ננסה חברה אחרת של טלפון קווי? ומה עם תשתית האינטרנט?
בסופו של דבר, ביום שלישי התקשר הטכנאי ושאל אם אפשר להגיע ב-13:00 במקום ב-15:00 (נו? אז ביום חמישי אי אפשר היה לדחוף התקנה בין לבין?). הוא היה מאוד נחמד. תוך כדי הסתבר לו שההתקנה אצלנו בעייתית, אבל הוא לא ויתר, ניסה כל מיני דרכים, הסביר לי בדיוק מה הוא עושה בכל שלב, ובסוף התקשר למנהל שלו שיגיע. ביחד הם הצליחו להתגבר על הבעיה. כל הסאגה נמשכה כשעתיים, וכל הזמן הזה שניהם היו מאוד מנומסים ונחמדים. חוויה שונה לחלוטין מזו שהיתה לנו עם נציגת השירות.
בהתחלה הייתי "חמה" על "HOT", בזכות הטכנאי הכעס כבר התקרר, ועכשיו אני בעיקר מבולבלת: כיצד אסכם את חווית הלקוח שלי? שירות טוב? לא טוב?
רק אומר זאת, נציגת שירות יקרה: לא, את לא יודעת את העבודה שלך, למרות שהצלחת להתגבר על ה"תקלה". ככה לא מדברים ללקוחות. הטכנאי, למרות שלא הצליח להתגבר על התקלה בעצמו ונזקק לעזרה, דווקא כן יודע.

אישה בהריון, ישראל 2009 – דבר הרחוב

שומר בקניון: אז מה, יש לך בת, נכון?
בחורה במעלית: סליחה, אבל נכון שיש לך בן? רואים ישר לפי הבטן.
מישהי בעבודה: הבטן שלך עוד גבוהה. יש לך לפחות עוד שבועיים.
מישהי אחרת בעבודה: וואו, איזו בטן נמוכה!! את ממש אוטוטו יולדת! בימים הקרובים!
מוכרת בחנות ירקות: עוד בן? יופי, יהיו חברים.
אישה במכולת: עוד בן? טוב, לא נורא. בפעם הבאה תצא לך בת.
אמא מהגן של אייל: קשה לך, אה? מסכנה. מקווה שתלדי בקרוב.
אמא אחרת מהגן של אייל: מה יש למהר, הכי טוב שיגדל בפנים ויתפתח עד שבוע 40. תינוקות בבטן לא בוכים.
אמא מהגן של אייל: את יודעת, בכלל לא עלית הרבה. לא רואים עלייך, לפחות. אחרי הלידה תחזרי צ'יק צ'אק למשקל שלך.
מישהי מהעבודה: וואו, יש לך בטן ממש ממש גדולה. למה היא כל כך גדולה? את ממש ענקית! ממש גדלת המון!
מישהי מהעבודה: אייל כזה ילד מתוק. הוא בטח נורא מתרגש, נכון? את תראי, אחרי הלידה הוא יעזור לך ונורא יתלהב.
מישהו מהעבודה: אני אומר לך, עכשיו זה עוד כלום. חכי אחרי הלידה, יהיה איתו הרבה יותר קשה. הם כועסים ונהיים רגישים, והרבה פעמים יש רגרסיה…
מנהל מחלקה בעבודה: מה את עושה פה? עוד לא ילדת?
המנהל הישיר שלי: אני רוצה שהשבוע תתחילי עם הפרויקט החדש הזה… תנסי לראות אם את יכולה לסיים את האפיון…
ומה אני אומרת?
יש לי עוד בן, ואני מרוצה. עליתי לא מעט במשקל, אבל הרוב מתרכז בבטן. שבוע 37+4, ומקווה ללדת בימים הקרובים, כי קשה לי כבר לסחוב. יש סימנים שאולי זה אפילו יקרה, אבל אין לדעת, זה הבייבי שמחליט ולא אני. אייל גם מתרגש לקראת הלידה וגם נהיה יותר רגיש. לא יודעת מה יקרה לאחר הלידה ולא מוטרדת במיוחד.
אני גם לא מבינה בגבהים, בצורות ובגדלים של בטנים. יש קורס לזה?

ניסוי חברתי – הצעה לעורכי מגזין החג הקרוב

באחד ממוספי חג הפסח התפרסמה כתבה על ניסוי שערך עיתונאי, ושעסק באמינות של מכשיר הפוליגרף. סיפור המסגרת היה שוד של מחרוזת יקרה במסגרת צילומי קמפיין יוקרתי, ו-3 דוגמניות נשלחו לבצע פוליגרף בניסיון לקבוע מי מהן הגנבת. הסיפור היה פיקטיבי לחלוטין, לאף אחת מהדוגמניות לא היה קשר לקמפיין והן מעולם לא ראו את המחרוזת המדוברת, שגם היא כלל אינה קיימת.
בכל מכון פוליגרף רמז העיתונאי שהוא חושד באחת הדוגמניות (בכל פעם דוגמנית אחרת), כי היא נראית לו לא אמינה או שלא ענתה לו לשאלות ששאל בנושא.
מה התוצאה? הפלא ופלא. מלבד במכון פוליגרף אחד ויחיד, בכל המכונים נמצא שאותה דוגמנית חשודה היא שקרנית.
ואני שואלת – למה להרחיק לכת לניסוי שאינו קשור כלל וכלל לחיים הפרטיים של רובנו? להלן הצעה לניסוי דומה שהורים רבים יזדהו איתו:
הביאו בבוקר לגן ילד בריא לחלוטין. גשו לגננת ואמרו לה משפטים בסגנון הנ"ל:
"שימי עליו עין, נראה לי שהוא מפתח משהו…"
"הוא קם בבוקר על צד שמאל, אני מקווה שהוא לא מתחיל להיות חולה"
"אתמול היה לו קצת חום אחרי הצהריים, אבל אחר כך הוא ירד והכל בסדר" (הילד בריא לחלוטין, כן?)
"הוא קצת משתעל, אבל הרופא אמר שבינתיים זה כלום"
"הוא לא כל כך אוכל, אני מקווה שזה כלום"
וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם.
צאו מהגן. הפעילו סטופר ומדדו כמה שעות עוברות עד שמתקשרים מהגן בטענה שהילד חולה ויש לקחת אותו מיד הביתה.
אני מתנצלת בפני כל הגננות שקוראות את זה. ברור שזה לא קורה בגן שלכם. זאת אני שלא בסדר, אמא מזניחה שכמוני, שמעדיפה להישאר במקום העבודה שלה במקום לבוא לקחת מהגן ילד שהגננת החליטה שהוא חולה, אבל איכשהו בבית מתגלה בריא לחלוטין.
נו, באמת. עשיתי ילד ואני עוד מעזה שתהיה לי קריירה? גועל נפש.

זה ממש לא נגמר…

כנראה שבאמת הרגזתי מישהו שם למעלה עם הפוסט הקודם. נחשו מה קרה שעה אחרי שכתבתי את הפוסט? בדיוק כשהחלטתי לעזוב קצת את המחשב וללכת להכין משהו לאכול?
הפסקת חשמל.
כבר ציינתי בעבר שאני מפחדת מהחושך?
תדליקי נרות, אוירה רומנטית וכל זה, אמרתי לעצמי. הבעיה היא שבשביל למצוא את המצית / הגפרורים הייתי צריכה תאורה…
נכון שיש לנו תדיאור. זה אומר שאני גם אמורה לדעת איפה הוא?
ואז נזכרתי שאנחנו שומרים פנס מעל המיקרוגל. נחשו מה? הוא נפל לי על הרגל. וזה כואב.
עדיין כואב.
בחברת חשמל אמרו לי שיש בעיה עם קו מתח גבוה, אבל אני יודעת את האמת. אני מתנצלת בפני כל תושבי הבניין שלי. זו לא אשמתכם. זו אני.

אוף אוף אוף

מישהו בשמיים החליט לשלוח לי אצבע משולשת השבוע. נפלתי על שבוע מלא בנאחס, וזה פשוט לא נגמר.
הכל התחיל ביום ראשון בלילה, כשאייל התעורר בצרחות אימים, שכתוצאה מהן הוא גם הקיא, המסכן. החלטנו שאלו כאבי אוזניים וטיפטפתי לו שמן זית לאוזן. אחרי שעה שוב. ואחר כך שוב. הוא גם העלה חום, אבל קצת נורופן איפשר לו להירדם וגם לנו.
בבוקר (יום שני) הרופא בישר – דלקת אוזניים! לילד יש קצת חום, וצריך להישאר איתו בבית. סיכמנו שבעלי יהיה בחצי היום הראשון, ואני בחצי היום השני (עקב פגישה חשובה בעבודה).
הפגישה היתה, בהעדר מילים אחרות, ממש מגעילה. בסיומה הרגשתי פשוט קטנה ונחותה.
ברוח זו (ובליווי SMS-ים נואשים מבעלי שאבוא להציל אותו) נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. בפנייה לתוך רחוב צר (שנהגים !@#$% החנו בו את מכוניותיהם בצורה לא חוקית משני הצדדים), "שיפשפתי" את הרכב בחוד שבלט ממשאית חונה. התוצאה? שריטה על רוב הצד השמאלי של האוטו ו"דפיקה" בפח של הדלת השמאלית האחורית.
מ ה מ ם.
ודווקא אני, הנהגת הזהירה שלקחה ללב את כל מה שלמדה בקורס "רענון נהיגה" ומקפידה לשמור מרחק ולאותת.
בשלב זה שקלתי לבכות, אבל מכיוון שלבכות תוך כדי נהיגה זה לא ממש מומלץ, ותאונה זה הדבר האחרון שעוד היה חסר לי באותו יום, החלטתי נגד.
בבית מצאתי בעל ממוטט וילד אנרגטי לחלוטין (לרגע תהיתי אם הוא פיברק את דלקת האוזניים הזאת בשביל להישאר בבית עם אבא ואמא). יחד עם זאת, בשילוב של כישוריי כקצינה בצבא וסופר וומן, הצלחתי לגרום לילד ללכת לישון צהריים במיטה שלו (ולא של אבאאמאאבאאמא) במשך שלוש וחצי שעות, אותן ביזבזתי לחלוטין בגלישה בפייסבוק.
אתמול מישהו גרם לי להרגיש ממש מטומטמת ולא מקצועית (לפחות לא בכוונה). גם קיבלתי צרבת מארוחת צהריים במסעדת "חסילון".
אחרי העבודה נסעתי לקניון איילון לחפש מכנסיים בקסטרו. אחרי שעברתי כמעט על כל הבגדים בחנות הגעתי למסקנה שהבגדים העונה מיועדים אך ורק לבנות רזות כמו מקל, עם בטן שטוחה וגובה 1.80 מ' לפחות. סתם להיות מידה 38 זה כבר לא נחשב. מצד שני, הצלחתי "לגרד" 4 סריגים.
והיום…?
קמתי בבוקר עם שעורה בעין!
אדומה! מגרדת! מכוערת!
וגם היום טרחו לגרום לי להרגיש קטנה ונחותה בעבודה (לא בגלל השעורה).
אחר הצהריים, נסעתי לאסוף את אייל מהגן, כשאמור להיות לי תור לרופא שעה לאחר מכן. אחרי שלקחתי את אייל, איכשהו הצלחתי למצוא חנייה סבירה לא רחוק מהמרפאה. כמובן שירד גשם זלעפות.
עכשיו, אני יודעת שיש בצבא לוחמים שסוחבים משקלים עצומים, ובוודאי בהרבה יותר מהיכולת שלי.
אבל אני שואלת אתכם, האם ניסיתם אי פעם לסחוב עליכם את התיק של העבודה, התיק של הילד, שקית עם חבילת אקטימלים (קניתי במכולת, הילד היה רעב), שקית עם חבילת קשים (שיהיה לו עם מה לשתות את האקטימל), ילד בן שנה ו-9 חודשים שדורש "ידיים!", ומטריה פתוחה (יורד גשם כאמור), תוך כדי שאתם מהדסים בעקבים על רצפה רטובה?????
אחרי שסחבתי את כל האמור לעיל מהאוטו למכולת, לבית קפה (קניתי לאייל מאפה קטן שעלה לא פחות מ-10 ש"ח!!!), לקופת חולים, ובחזרה לאוטו, כל זה בגשם, הרגשתי שאני עומדת לאבד את שפיות דעתי. ישבתי בכיסא הנהג ונשמתי נשימות ארוכות. זה לא עזר.
תסלחו לי בעודי קוברת את עצמי מתחת לשמיכה ולא מדברת עם אף אחד יותר בחיים.
סתם, כמו שאני מכירה את עצמי, אני מפה הולכת ישר לפייסבוק.
מי יודע מה מצפה לי מחר.
(טפו טפו, העיקר שכולנו בחיים)

למה לא לעשות את זה טבעי?

בהמשך לפוסט הקודם ("מרוגזת"), לאחרונה אני יותר ויותר "מושכת אש" עקב רצוני ללדת בלידה טבעית.
לידה טבעית, מבחינתי, היא לידה ללא התערבויות, ללא אפידורל או משככי כאבים כימיים אחרים, ובלי להיות מחוברת לכל מיני מכשירים משונים שיגבילו את התנועה שלי. אני מעונינת לנהל את הלידה שלי, ולא להיות מנוהלת. כמובן שהלידה יכולה להתפתח לכיוונים שלא תלויים בי (צורך בזירוז, מצוקה עוברית וכו'), אבל כל עוד אוכל – אני מעוניינת "לעשות את זה טבעי". מקסימום, תמיד אוכל להחליט בזמן אמיתי – שלא.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יודעת שלידה טבעית פשוט מתאימה יותר לאופי שלי – אני שונאת בתי חולים, אוהבת להיות בשליטה, עקשנית ולא מוכנה שיחליטו בשבילי. אני יודעת שאני מעדיפה לסבול כאב ולדעת מה קורה איתי, מאשר לא להרגיש כלום ולא להיות מודעת למה שקורה בגופי. זאת אני וזה מה שמתאים לי.
לסביבה שלי זה לאו דווקא מתאים, מסתבר… יש כמובן את אלו שתומכים (ועל כך – תודה!), אבל מכל השאר אני מקבלת תגובות שנעות בין גיחוך ("נראה איך תסתדרי בלי אפידורל") לבין מחשבה שאני כנראה משוגעת.
מה לא אמרו לי? שאפידורל זו מילת הקסם. שדבר ראשון אני צריכה לדרוש אפידורל. שאני לא אוכל לעמוד בזה בלי אפידורל. שבסוף אני אראה שכדאי לקחת אפידורל. ואולי בכלל עדיף קיסרי ולגמור עם זה.
נו באמת, חברים. אתם כנראה ממש לא מכירים אותי. לא אמרתי כבר שאני בחורה עקשנית שלא מוכנה שיחליטו בשבילי? עם כזה קמפיין לאפידורל, אתם רק גורמים לי להתבצר בהחלטה שלי. שיווק אגרסיבי לא עובד עליי, חמודים 🙂

מרוגזת!

כנראה שנשמר בי יותר מניצוץ קטן של תמימות, כי אני פשוט לא מבינה למה אנשים מעדיפים להגיד דברים לא נחמדים במקום לפרגן. אני לא מבינה למה אנשים מעדיפים לשחות בקנאה וברוע, במקום לבוא ממקום נקי.
אני קוראת כל כך הרבה סיפורים, וגם חווה כמובן על בשרי, על דברים איומים שאנשים מסוגלים להגיד לנשים תמימות, רק כי הן בהריון. על מה לא מעירים? על גודל הבטן, על המשקל, על עור הפנים, על ההתמודדות היומיומית, על אופי הלידה בה את מעונינת, על בית החולים שבחרת ללדת בו, ועל המקום שממנו הזמנת את הריהוט לחדר של הילד.
כי יש אנשים מסוימים שאם, חס וחלילה, את עושה את אחד מהדברים האלה שונה מהם, או יותר גרוע, טוב מהם, ישר הם מרשים לעצמם להתיר את דמך ולהתחיל להסביר לך למה את טועה.
החלק העצוב הוא, שיש אנשים שעושים את זה בלי לשים לב בכלל. אם הם היו רואים את עצמם מהצד – הם היו מתפלצים.
כל זה ממש מביך ומרגיז אותי. מעולם לא העלתי על דעתי לבקר מישהו בפניו על בחירות שעשה, גם אם הבחירות האלו שגויות לדעתי, או נובעות מפחד או ממידע לא נכון. מעולם לא העלתי על דעתי להעיר למישהו בפניו על צורתו החיצונית בצורה כל כך בוטה. למה בכלל להביא את עצמך למצב שבו אתה יורק כל כך הרבה רעל?
אז אמנם אני עדיין לא מבינה את כל זה, אבל החלטתי להפסיק לתהות. אנשים נכבדים, תקפצו לי כולכם. אני אלד איפה ואיך שאני רוצה, גם אם זה לא בדרך ובמקום שאתם חושבים שכדאי לי. אני אעשה קניות איפה שבא לי. חוץ מזה, אני נראית מהמם ויש לי הריון נהדר. צר לי כל כך שקשה לכם עם זה, אבל זה מה שיש. אתם יכולים להנות כמוני, או לשחות בכל הרעל שלכם. בחירה שלכם.

הבטן הציבורית

כבר התרגלתי לכך שכולם שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר, כאילו אני חולה במשהו, חס וחלילה.
עדיין לא התרגלתי לכך שהבטן שלי הפכה להיות אובייקט ציבורי, ויש אנשים ששוכחים שמאחורי הבטן עומדת לה אישה, שהיא גם בן אדם, שהוא במקרה בהריון.
נמאס לי ששואלים אותי "הכל תקין איתו?", כאילו אני עושה משהו לא בסדר.
נמאס לי שלפני שמסתכלים לי בעיניים, מסתכלים לי על הבטן (או במקרה היותר גרוע – על הציצים).
נמאס לי שאומרים לי לאכול עוד, כי עכשיו אני אוכלת בשביל שניים.
נמאס לי שמזהירים אותי שלא אגזים עם האוכל, כדי שלא אעלה יותר מידי.
נמאס לי שמעירים לי הערות על גודל הבטן.
נמאס לי ששואלים אותי אם אלה בגדי הריון. אני שואלת אתכם איזו מידה אתם לובשים?
ודרך אגב, "נו, מה שלומך? משמינה?" היא לא דרך להתחיל שיחה.
מתעניינים בי ובהריוני? יש לי מיליוני חוויות לספר. אף אחת מהן לא קשורה לבטן שלי.

קיץ כתום

נמאס לי. מתנחלים, התנתקות, הפגנות, סרבנים, חסימות כבישים, סרטים כתומים – די!
הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולהימלט מפה, לאיזו ארץ אקזוטית ושקטה. אפילו לא ארץ אקזוטית, גם ארצות הברית מקובלת עליי, העיקר שיהיה רחוק. הייתי חוזרת עוד כמה חודשים, כשהכל (בתקווה) יירגע.
כבר אזלו לי כל הכוחות. התעייפתי.
אבל אני לא יכולה, אז אני מתאפקת. מתאפקת שלא להתנתק משאריות השפיות שעוד נותרו לי.

רגע של עצבנות 2

אתם, בני הנוער, נמצאים עכשיו בחופשה. חודשיים תמימים של חופשה.
אולי לא שמתם לב, אבל שאר המדינה לא בחופשה. במיוחד המבוגרים. אני יודעת שהמילה "מבוגרים" גורמת לכם לדמיין את ההורים שלכם ואת המורים שלכם, אבל המבוגרים הם גם אנשים כמוני – שגדולים מכם בסך הכל ב-10 שנים. גם אנחנו עובדים. גם אנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, וגם לנו קשה לישון כשחבורה של בני נוער צועקת בקולי קולות ברחוב שלנו.
אני יודעת שחופש זה כיף. זה כיף לא לעשות כלום. זה כיף להיפגש עם חברים ולקשקש עד השעות הקטנות, כי מחר לא צריך לקום לבית הספר, אבל למה תוך כדי פגיעה באנשים אחרים?
כנראה שבגיל הזה מיתרי הקול שלכם מגיעים לדציבלים מאוד מרשימים, או שאולי זה השקט של הלילה שמגביר את הסאונד, אבל הדיבורים (הצעקות) שלכם מפריעים לי לישון.
אז אולי די?
גם אני הייתי לא ממזמן בגיל שלכם, ותאמינו לי בעוד כמה שנים לא תבינו מה כבר עשיתם בחודשיים תמימים של כלום. עצה קטנה ממני – תבלו זמן בכלום, אבל אל תשכחו שבחופש אפשר גם לעבוד, ללמוד (כן! כן!) דברים ומיומנויות חדשות, לפתח את עצמכם בתור בני אדם. לא בתור (תסלחו לי) יצורים שצועקים ליד החלונות של כל השכונה באחת בלילה.