עפיפונים

תובנות ותכניות לשנת 2016

שנת 2015 היתה שנה מעניינת. הלידה של איתמר כאילו פתחה אצלי חלון במחשבה ובנשמה. למדתי הרבה מאוד דברים השנה, בעיקר על עצמי, אבל לא רק. אני כבר בת 37. אני מרגישה שאני "מדויקת" יותר. חדה יותר. מבינה יותר. רואה את הדברים בצורה צלולה יותר. זה לא היה תהליך פשוט. זה כאב לפעמים. בשורה התחתונה התוצאה חיובית.

השנה הבנתי ש:

1. יש דברים שפשוט לוקח להם זמן להסתדר כמו שאני רוצה. צריך רק להכין את השטח ואז לחכות בסבלנות.

2. יש דברים שבחיים לא ישתנו ולעולם לא יהיו כמו שאני רוצה. אני צריכה ללמוד להרפות. זה קשה לי.

3. אני בן אדם טוב. גם אם אני לא תמיד מאמינה בזה.

4. אני צריכה להיות בסביבת אנשים שאני מעריכה ורוצה להיות כמותם. שעושים דברים טובים, תורמים, משיגים ומגשימים. שנחמדים אליי. להתרחק מכל השאר.

5. עיצוב, אוכל, חפצים – הם מאוד Over-rated לטעמי.

6. פחות טלוויזיה, הרבה יותר ספרים.

7. אושר עבורי הוא לא נסיעות לחו"ל וקניות. הוא בעלי והילדים.

 

השנה כמעט ולא כתבתי בבלוג. חלק מזה נובע מהלידה של איתמר והצורך שלי להתנתק קצת מהמדיה הזו, אותה החליף הפייסבוק. באופן כללי אני גולשת יותר ויותר מהנייד, ויושבת פחות מול המחשב האישי הנייח, גם כי שעות העבודה שלי צומצמו מאוד השנה בגלל שאני בבית עם איתמר. חלי גולדנברג כתבה פוסט יפה בשם "מפלצת המיידיות" שאני מאוד מזדהה איתו. קצת לקחתי לעצמי חופשה מכל הציפיות והתכניות, השקעתי יותר בעצמי, ועכשיו אני מרגישה שאפשר קצת לדהור קדימה. יש לי תכניות ל2016.

אני רוצה לעשות הסבת אקדמאים להוראת מתמטיקה לבגרות. נראה לי שזה ממש ממש יתאים לי.
אני רוצה לבלות יותר ולאכול פחות. ירדתי 17.5 ק"ג ואני רוצה לרדת עוד 12 ק"ג לפחות, וסה"כ 30 ק"ג לפחות מאז שהתחלתי.
אני רוצה להשקיע בבלוג הזה. אני מתגעגעת לזמנים שבהם כתבתי פוסטים אישיים, כמו אחרי הלידה של יאיר. אני רוצה לחזור לזה, אבל שהם יהיו שמחים יותר, לא כמו אז.
אני רוצה לשנות את העיצוב של הבלוג. סוף סוף ירד לי האסימון שהפונט פה באמת נורא קטן.
אני רוצה לכתוב על ספרים שאני קוראת (אני קוראת המון) ועל הורות לילדים מחוננים.
אני רוצה לעשות את התכנית "לשחרר את המליונר שבפנים" של יונית ורבר, ולהגיע לחופש כלכלי, כמוה.
אני רוצה לעשות סדר בבית, ולהיפטר מכמה שיותר חפצים. אני מאמינה שזה יעזור לי לעשות גם סדר בראש ולהיפטר מסכמות ואמונות מגבילות.
אני רוצה לאכול פחות שוקולד. אני לא אוכלת הרבה, אבל מרגישה שזה עקב האכילס שלי.
אני רוצה לבלות יותר. מוזיקה, סרטים, צחוק וריקודים.
אני רוצה לעשות יותר ספורט וללמוד לרוץ.
אני רוצה להיות אני בלי להרגיש שזה לא בסדר מצידי.

ואם אני רוצה את זה, אז אגרום לזה לקרות.

שנת 2016 מעולה לכולכם. מבטיחה להיות פה יותר. מקווה שלא התייאשתם ממני.

מסרים לחיים:

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום. (אמה ת'ומפסון, גם את, דרך אגב)

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום.
(אמה ת'ומפסון – גם את, דרך אגב)

להתראות 2013, שלום 2014

מכירים את זה שאתם רוצים לעשות משהו, אבל הוא נראה לכם כל כך מורכב, ודורש זמן, השקעה ומחשבה, אז אתם פשוט דוחים ודוחים אותו? אז זה מה שקרה לי עם הפוסט הזה, או כמעט כל פוסט בבלוג, בעצם. לבסוף הבנתי שאני לא חייבת לכוון כל כך גבוה, עם מיליון תמונות וסקירה מפוצצת. אני יכולה פשוט לכתוב את מה שעולה לי בראש ודי… אז אני שמה את הפרפקציוניזם בצד כרגע.

כהכנה לפוסט עברתי על סיכומי שנה משנים קודמות, וזה עשה אותי קצת עצובה. בכל שנה אני מדברת על הקושי, ועל התקווה והאופטימיות שבשנה הבאה יהיה טוב יותר, ואז בשנה שאחרי קורה אותו דבר… תהיתי – האם מתישהו המעגל הזה ייגמר? מתי יגיע הפוסט שבו אכתוב שהיתה לי שנה נהדרת ומהממת שהלוואי על כל עם ישראל?

ואז פתאום הבנתי, שהשנה אני לא מתכוונת לכתוב פוסט כמו בשנים הקודמות. זה לא שבשנה הזו לא היו קשיים. היו בהחלט, אבל להבדיל משנים קודמות, הפעם אני מרגישה שזה היה שווה את זה, שמהקשיים האלה גדלתי ולמדתי – במקום שימעכו אותי לאדמה. אני חושבת שעשיתי שינוי מחשבתי גדול השנה. סוף סוף הבנתי שהציפיות שלי מעצמי הן לא ריאליות, שאני לוקחת את ההישגים שלי כמובן מאליו במקום להשתאות מולם, שאני מתביישת במה שאני לא, במקום לחגוג את מה שאני כן. ויש המון המון כן.

לקח לי זמן עד שהצלחתי לעכל שזה שאני עובדת מהבית בחצי משרה זה לא כישלון, אלא הצלחה. לקח לי זמן עד שהצלחתי לענות בגאווה לאנשים ששאלו אותי במה אני עובדת או מה אני עושה עכשיו. הפכתי למומחית בתחום חדש בזמן מאוד קצר, ולא עצרתי רגע לפרגן לעצמי ולהשתאות אל מול ההישג הזה.

אני מרגישה שהשנה סוף סוף מצאתי את המקום שלי. טוב לי כעובדת מהבית שמנהלת את הזמן שלה, ויכולה לבחור את השעות שלה. טוב לי שיש לי אפשרות להקדיש יותר זמן לילדים. שני אלו מורידים כל כך הרבה מהלחץ שהיה בחיי לפני כן. אני שמחה על התהליך שעברנו עם אייל, של אבחון הADHD וכל הטיפולים שנובעים ממנו, כי טוב שעלינו על זה בגיל צעיר יחסית ולא מאוחר יותר, ועכשיו כבר הרבה יותר טוב.

אני מצהירה שהמוטו שלי לחיים הוא שצריך ליהנות כמה שיותר, אבל השנה אני חושבת שממש מימשתי את זה. הייתי בהמון הופעות וסרטים (וזה בעיקר בזכות חברתי עינת, שלימדה אותי את התורה!). אני מבלה עם כל אחד מהילדים קצת זמן בנפרד בכל שבוע (בזכות אייל והתובנות החכמות שלו), אני עושה ספורט, ובאופן כללי giving myself a break, מקום לנשימה ולרגיעה.

השנה למדתי לברור, לסנן, ולהשאיר רק את מה שמתאים לי, בלי להתבייש ובלי לחשוש שאתחרט. לנקות. להגיד לא.
השנה למדתי לא להתנצל על מה שאני אוהבת, גם אם זה שונה ממה שאחרים אוהבים.
השנה הבנתי שגם אם אני מתעניינת וטובה בהמון דברים, זה לא אומר שאני צריכה לעסוק בהם. אני גיקית ואוהבת טכנולוגיה, והתפזרות על תחומים אחרים היא מיותרת ולא תורמת לי.

אז שנת 2013 היתה לא קלה, אבל טוב שהיתה.

מצוידת בתובנות האלו, ב-2014 אני מתכוונת להמשיך ולנקות מחיי את כל מה שמפריע לי ותוקע אותי, להתמקד במה שאני רוצה, ולא במה שאני חושבת שאני אמורה לרצות, וכמובן להמשיך לבלות הרבה, ולעשות ספורט. שמירה על רמה יציבה וגבוהה של סרוטונין היא בעדיפות הכי עליונה.

אני מאחלת לכם שנה נהדרת, נטולת לחצים, מלאה באהבה ושמחה. תמשיכו לקרוא, כיף לי כשאתם פה.

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".

ביי ביי 2012, שלום לך 2013

אני משאירה את 2012 מאחוריי בלי היסוסים. זו היתה שנה קשה ומתישה. הייתי חולה כל הזמן, חסרת אנרגיות, מתוסכלת, עצובה, מעלה עוד ועוד במשקל, לחוצה, מרגישה לא בנוח. שנה מבאסת, שגם אם היו בה כמה נקודות אור, טוב שנגמרה.
יש בי תחושה ותקווה ש-2013 תהיה הרבה הרבה יותר טובה. אני מרגישה ש-7 השנים הרעות בדרכן לחלוף, ו-7 שנים טובות יבואו אחריהן.

בשביל לקדם את השנה החדשה כמו שצריך, גייסתי את הילדים למלאכת יצירה וקישטנו קצת את הבית.

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

וגם אירחנו חברים למסיבת סוף שנה. הילדים שיחקו, אנחנו אכלנו ודיברנו, היה מעולה.

מארחים חברים לכבוד סוף השנה

מבחינת סיכום השנה בבלוג, פרסמתי השנה 54 פוסטים, שזה בממוצע 4.5 פוסטים בחודש, כלומר בערך פוסט בשבוע. בסך הכל תדירות יפה לדעתי. אני מקווה לכתוב בתדירות גבוהה יותר ב-2013. יש לי הר של רעיונות לפוסטים שאני רוצה לכתוב, ואיכשהו אני לא מגיעה לזה…

חוץ מהקושי הכללי, ב-2012 קרו גם כמה דברים טובים.
ה-אירוע של 2012 הוא כמובן אימוצו של חמודי החתול. אימצנו אותו מצער בעלי חיים רמת גן לכבוד יום הולדתו ה-6 של אייל, והוא הפך לחתול השלישי של הבית. אמנם בהתחלה הוא עשה לא מעט צרות, אבל הוא כל כך מקסים וכל כך טוב עם אייל, ויש אוקיינוסים עמוקים של אהבה בין השניים, שאין לי ספק שזו אחת ההחלטות ההוריות הכי טובות שאי פעם עשינו.
חוץ מזה, היינו בברלין וגם בלונדון. הייתי בהופעה של דודו אהרון. התחלתי לעשות זומבה פעמיים בשבוע. הכרתי כמה נשים מקסימות ורכשתי לי חברות חדשות. הכנתי מלא עוגיות עם הילדים, אבל ממש המון. קראתי את סדרת "משחקי הרעב" וראיתי את הסרט המעולה פעמיים,  ובכלל קראתי כמה וכמה ספרים מעולים השנה.

ומה אני מאחלת לעצמי שיקרה ב-2013? על כך יהיה עוד פוסט נפרד ומפורט, אבל בגדול אני מקווה שמצבי התעסוקתי יתייצב (התחלתי לעבוד כפרילאנסרית ב-1/3 משרה, ואשמח לעוד 1/3), שהבריאות תהיה טובה, שאבלה כמה שיותר – גם עם בעלי וגם עם חברות, ושאגביר את העיסוק בספורט, כי זה עושה לי טוב.

שתהיה לכולכם שנה מעולה, מעצימה וכיפית. בואו ננסה כולנו להסתכל קדימה בתקווה, כמו דקסטר.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

 

פוסט לתחילת שנת תשע"ב

אני די בהלם מזה שעברה כבר יותר משנה מאז הפוסט לתחילת שנת תשע"א. גם בהלם וגם קצת עצובה. את השנה שעברה התחלתי בתקווה גדולה ואופטימיות. לצערי, אלו לא ממש התממשו. במשך כמה חודשים דווקא היה נדמה לי שעליתי על הפסים הנכונים, אבל בסביבות פברואר-מרץ נכנסתי לסחרור גדול שעדיין לא תם. זכיתי בתחרות של "סוגת" בטיסה לפריז, התפטרתי מעבודתי והתחלתי עבודה חדשה. לאחר חודשיים פוטרתי בגלל שהחברה נמכרה, שינתה כיוון, ותפקידי צומצם. לאחר חודש וחצי של אבטלה, נטולת רכב ופלאפון, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה ומבטיחה, שבינתיים אני מאוד נהנית ממנה. במהלך השנה ירדתי ועליתי וירדתי ועליתי במשקל, כך שבעצם לדעתי חזרתי לאותה נקודה (אולי קצת גבוהה יותר). אייל התחיל גן חדש, ויש קשיים. אביו של בעלי חטף שבץ מוחי, אושפז, נותח, ולאחר שבועיים נפטר, ביום השני של ראש השנה.

הסירה הקטנה שלי נוענעה בחוזקה השנה. המים לא רגועים, מתעתעים. אין שקט. יש המון תסכול, דאגות, תהיות.

המטרה שלי השנה היא להחזיר את השקט לחיי. לייצב את הסירה. שגרה. שקט. לדאוג לעצמי. לאכול בריא. לאכול פחות. לעשות דברים שאני אוהבת. לפנות זמן לחברות. לפנות זמן לקריאה. לפנות זמן להגשים רעיונות וחלומות. להצליח. ליהנות מההצלחה. לשמוח.

לחיות כאילו אני צפה במוזיקה של דניאלה ובן ספקטור. האלבום שלהם, Love Is, הוא לחלוטין האלבום שאני רוצה שילווה אותי לשנה החדשה.

Nothing can harm you
my baby i'm near you
all the time
Stories and poems
will tell you the world is
simple and rhymed
Close your eyes now
dreaming like
and watch

(Dreaming Like / Daniella & Ben Spector)

 

סיכום שנת 2010 ומחשבות לקראת 2011

כשהייתי בצבא (השתחררתי מקבע לפני 4 שנים), שנת 2010 היתה מושג. "עשרים-עשר" היינו נוהגים לומר. ועדות, סדנאות וצוותי עבודה התכנסו לכבודה. תילי תילים של מסמכים וגאנטים נבנו ונכתבו לקראתה. ב-2010 הכלכלה היתה אמורה לקבל boost מטורף, היה אמור להיות פה עולם חדש מופלא, היינו אמורים להיות עשירים, רזים, יפים ומפורסמים.

בפועל, 2010 היתה שנה די ג'יפה. לדעתי לפחות. 3/4 שנה העברתי בניסיון להסתגל למעמדי בחיים כאם לשני ילדים (למעשה ילד ותינוק) שעובדת במשרה מלאה ותובענית, ולא, אני עדיין לא מבינה ב-100% איך עושים את זה. ברבעון האחרון של השנה הדברים השתפרו בצורה משמעותית, ועכשיו אני על דרך טובה יותר, דרך של שינוי. אם לצאת רגע מעולמי הצר, גם החיים פה במדינה לא היו כאלו מזהירים. השריפה בכרמל, נשיא אנס, תוכנית "האח הגדול", אלימות, גזענות, שנאה, כפייה דתית, מחירי נדל"ן מטורפים, עליית מחירים באופן כללי – כשהמשכורת רק הולכת ונשחקת משנה לשנה, העלאת המס על רכבי הליסינג, מצב כלכלי לא משהו, חינוך על הפנים, משבר המים, משבר המשט, משבר עם ארה"ב ועוד כמה משברים שבטח שכחתי.

ככה זה כנראה כשהציפיות גבוהות מידי. לכבוד שנת 2011 לא בנו תילי תילים של תקוות ותוכניות. אולי זה מה שיגרום לה להיות טובה באמת.

לי, בכל אופן, יש תוכניות ותקוות מאוד גדולות עבור שנת 2011. ברמה האישית כמובן.

א. אוטוטו צריך לרשום את אייל לגן חובה ואת יאיר לגן פרטי. בחירת גן החובה של אייל הרבה יותר מלחיצה אותי מבחירת הגן הפרטי של יאיר. לא ברור לי ההגיון של העניין הזה, אבל אולי ככה זה ילד שני.

ב. אני רוצה לרדת לפחות מידה אחת בבגדים.

ג. יש לי השלמות מאוד רציניות לעשות בתחום ארון הבגדים והנעליים שלי.אני הולכת להשקיע בעיקר בפריטי בייסיק. אתם יודעים, הפריטים האלו שכל אישה צריכה שיהיו לה בארון, ולי אין. רעיון לא רע לפוסט נפרד…

ד. אני רוצה להעלות את הבלוג הזה כיתה. אני נהניתי לכתוב פה, ואין שום סיבה שלא אעשה זאת יותר. חוץ מזמן וכזה, אבל זה תירוץ נדוש.

ה. אני רוצה להכיר אנשים חדשים ומעניינים, ליצור חברויות חדשות וקרובות, ולעשות כיף.

ו. אני חייבת להזמין לי ולבעלי לילה בצימר של רמה.

אני מאחלת לעצמי ולכולם שנה עם המון המון רגעי קסם, נשיקות, חיבוקים ואהבה. שתהיה לכולנו שנה מהנה, טעימה, בריאה ובמידה 38.

Don't let go
Never give up, it's such a wonderful life

(אני אוהבת שירים אייטיזים)

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

המילים של העשור

הדס שיינפלד כותבת על הבחירה במילת העשור – google (כאילו, דה?), ועל מילות העשור שלה – ROI, RFP, CRM ועוד ועוד קללות בנות 3 אותיות, ומעלה חיוך של הזדהות על פניי וגורמת לי להנהן בהסכמה.

מצד שני, בבואי לבחור את מילות העשור שלי, כל מה שעולה לי בראש זה – סימילאק, ציצי, הנקה, חלב אם, חיתול, קקי, מוצצי, בקבוק, אקמולי, מדחום, אמא, אבא…..

ואז אני נזכרת במה שאייל אמר לי אתמול, אחרי שנתתי לו נשיקת לילה טוב:
"אמא, אני אשמור את הנשיקה שלך טוב טוב, שלא תיעלם. אני שומר את כל הנשיקות בבטן!".

ואחרי זה כבר אין שום ספק. מילת העשור שלי היא אהבה.

סיכום העשור שלי

כולם מסכמים עכשיו את העשור, אז למה לא גם אני? כשחשבתי על מה שאכתוב בפוסט הזה, היה נראה לי כאילו ב-10 שנים האחרונות עברתי מחזור חיים שלם. כל כך הרבה השתנה אצלי בשנים האלו.

שנת 2000
חזרתי לגור בבית הוריי אחרי 3 שנים של מגורים עצמאיים במעונות הטכניון. זה היה לא קל לשני הצדדים, אני חושבת. בנובמבר 1999 חזרתי לשירות ושובצתי בחיל האוויר, אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב כעתודאית. אחרי שהתרגלתי להיות אדון לעצמי במשך 3 שנים, לקבוע לעצמי את מערכת השעות, מתי אוכל, מתי אקום בבוקר, וכו', פתאום נאלצתי לקום מאוד מוקדם ולנסוע ב-2 עד 4 אוטובוסים לבסיס (לכל כיוון). בשנה זו אף סיימתי קורס קצינות, שבסופו החלטתי את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחיי – להיפטר מהפוני שכיסה את מצחי מגיל שנה בערך. בעצם מהשנה הזו התחלתי את שנות הקימה המוקדמת (ואני ממש לא טיפוס של בוקר), שיסתיימו כנראה רק כשאצא לפנסיה. בשנה זו אף פתחתי את הבלוג הראשון שלי, באנגלית בינתיים, ושמו girl.dot.comp.

שנת 2001
אני ובן זוגי דאז (בעלי דהיום) החלטנו לעבור לגור ביחד. שכרנו דירת 3 חדרים ענקית, קומה רביעית ללא מעלית, בראשון לציון (שיהיה לי קרוב לבסיס). בנוסף הצטרפתי לשומרי משקל והפכתי לחתיכה רצינית (כשאני מסתכלת על תמונות מאז, אני בהלם מכמה שהייתי רזה),  למגינת ליבם של כמה אנשים, שכנראה היה להם יותר נוח איתי כשהייתי שמנמנה. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בעברית – רחלי.נקודה.נט.
אנחנו מאמצים את דקסטר, החתול הג'ינג'י.

שנת 2002
שנה פלינדרומית לא יכולה להיות רעה, נכון?
בשנה הזו עשיתי קורס בניתוח מערכות בבית הספר למקצועות המחשב של צה"ל, והבנתי שזה המקצוע שלי ושניתוח מערכות וניהול פרויקטים זה מה שאני רוצה לעשות. בקורס גם פגשתי את ידידי ערן, ממש "ידידות ממבט ראשון". עד היום אני זוכרת את הקטעים שהרצנו בקורס. ערן חי כבר כמה שנים בארה"ב ואני מאוד משתדלת לשמור איתו על קשר.
השנה בן זוגי הציע לי נישואין במסעדת רוטשילד'ס בראשל"צ (שכבר אינה קיימת), ואמרתי "כן" (עוד החלטה טובה שעשיתי). ב-1.10.02, יום החברות הרביעי שלנו, התחתנו. שיר ההליכה לחופה היה מנגינת הנושא מתוך הסרט star wars, כיאה לגיקים.
סביב כל נושא החתונה נתקלתי בצרות עין וחוסר פרגון של הרבה אנשים, לצערי. הייתי צעירה ותמימה and now I know better.
במהלך השנה לקחתי כמה קורסים לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אך לאחר שסיימתי אותם, הבנתי שבזאת סיימתי את כל הנושאים שעניינו אותי בתואר, והחלטתי לוותר על ההמשך. לקראת סוף השנה הועלתי לדרגת סרן.
סגרתי את הבלוג שלי כי לא יכולתי להתמודד יותר עם החשיפה והייתי צריכה קצת הפסקה מהאינטרנט.

שנת 2003
שנת המשכנתא. עברנו דירה להוד השרון, לקחנו משכנתא והשתדלנו להצטמצם בהוצאות. התאהבתי במלאכת הבישול, ופתחתי את בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, ועוד 3 בלוגים: בלוג על יצירה, בלוג צילומים ובלוג אישי – הגלגול הקודם של הבלוג הזה – בשם "בלה בלה בלוג". באוקטובר התחלתי תואר שני במנהל עסקים במסגרת הטכניון, עוד החלטה טובה שעשיתי בחיי. פגשתי שם אנשים מקסימים ועד היום אני בקשר עם חלקם. אני עדיין רזה, פחות או יותר.
אנחנו מאמצים את ז'אן לוק, החתול השחרחר והיפה, אך שמנמן משהו.
אני עושה רישיון סוף סוף. על אוטומטי.

שנת 2004
עברתי לשרת בקריה בתפקיד חדש. עשיתי קורס צילום דיגיטאלי (מתנה מבעלי). כתבו על האתר שלי בידיעות אחרונות, YNET ומעריב, והאתר אף הוכתר כאחד מנבחרי השנה לשנת 2004. בעלי מסיים את התואר השני שלו (גם מנהל עסקים, אבל בתל אביב), ואני ממשיכה עם שלי. אני עדיין רזה, פחות או יותר.

שנת 2005
פורסמה עליי כתבת צבע במקומון של איזור השרון – כתבת המקומון ראיינה אותי, צלמת מקצועית צילמה אותי, וזה היה ממש כיף. אהבתי את התוצאה.
אני כבר פחות רזה, ובאמצע השנה גם נכנסת להריון. בעלי משתחרר מהצבא, מוכר את הטוסטוס ועידן מכונית הליסינג מפציע בחיינו. לראשונה אנחנו מסוגלים לצאת מגוש דן רבתי מבלי לבקש את הרכב מאמא שלי.
בסוף השנה הגשתי את הפרויקט האחרון בתואר השני שלי.

שנת 2006
נקודת מפנה. שנה של "לפני" ו"אחרי". אני יולדת את אייל בלידה קשה וארוכה, ולאחר מכן מתחילה השנה הקשה ביותר בחיי, מכל הבחינות. נקודת האור היחידה היא אייל – ילד מדהים, רגוע ונבון.
בשנה זו חטפו את גלעד שליט ופרצה מלחמת לבנון השניה, שהשתתפתי בה (עד היום אני מחכה לקבל את אות המלחמה דרך אגב. מה קורה עם זה?).
בשנה זו הבנתי שהאנרגיות החיוביות שאני שולחת לעולם לאו דווקא יחזרו אליי. שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה. שיש מעטים שאוכל לסמוך עליהם בעת צרה וצורך. שיש מעט מאוד אנשים שאני באמת חשובה להם.
השנה הזו לימדה אותי להיות זהירה ולשים לב למי אני מעניקה מהאנרגיות שלי, כי אחרת אשאר בלי.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא לאחר 7 שנות שירות והתחלתי להרוויח משכורת נורמאלית. התחלתי גם דיאטה במסגרת שומרי משקל, שוב.

שנת 2007
הדי השנה הקודמת עדיין מחלחלים בי בשנה זו, למרות שבאמצע השנה המצב משתפר. חוץ מזה, עכשיו אני גם רזה וחתיכה.
אייל מתחיל לדבר ומאז לא מפסיק. פשוט לא מפסיק לרגע. לא יאומן איך הוא מסוגל לדבר רצוף במשך שעות.

שנת 2008
אני עוברת לתפקיד אחר בתוך המחלקה שלי בעבודה. בעלי מתחיל לנסוע לחו"ל בתדירות של פעמיים בחודש, וזה קשה. הדבר נותן בי את אותותיו ואני מתחילה לאכול…
לקראת סוף השנה אני נכנסת שוב להריון, ובנובמבר חוגגת יום הולדת 30. מרגישה בת 25.

שנת 2009
במהלך ההריון אני עולה המון במשקל, וכל גופי מתכסה בבצקות, למרות שכל ההריון עשיתי יוגה ואף הלכתי לחדר כושר עד חודש שישי. בחודש התשיעי אני כבר בקושי מסוגלת ללכת, בקושי ישנה, ונמצאת בעיקר בבית. הלידה הקלה של יאיר המהמם, ויאיר עצמו, מפצים על הכל. מהבטן הענקית בגודלה יוצא תינוק רזה משהו – 3.160 ק"ג.
בחופשת הלידה אני מבינה שכשאמרו לי שכל המשקל העודף ירד אחרי הלידה – שכחו לציין תאריך ושנה. אני סובלת מעודף משקל שאני לא מכירה. שום דבר לא עולה עליי (גם לא הבגדים שלבשתי אחרי ההריון של אייל) ואני נפוחה נורא. יאיר תינוק רגוע ומקסים, ההנקה הולכת לי בקלות, וכתוצאה מכך הוא צמוד אליי והולך איתי לכל מקום, גם לקוסמטיקאית או לעשות ציפורניים. אני מתחרטת על כך, כשבתום 4 חודשים אני לא מצליחה לשאוב ויאיר מסרב לקחת בקבוק. אני מוותרת על השאיבות בלי כל חרטות, ויאיר מסתגל בכיף לבקבוקי סימילאק בעזרתה של המטפלת במשפחתון.
גם לאחר הלידה הזו אני מגלה לצערי שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, ושיש מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. מוטיב חוזר?
אחרי ראש השנה אנחנו עוברים לדירה חדשה, שמסתמנת כדירה שנזדקן בה בכיף. אני חוזרת לעבודה אחרי סוכות, יורדת קצת במשקל, ומשדרגת את סגנון הלבוש שלי בהשראת בלוגי האופנה האהובים עליי. עדיין שמנ.. מלאה.

ומה ב-2010?
אני רוצה שנה רגועה. אני רוצה לחזור להיות רזה. אני רוצה שנסיים סוף סוף את הסידור של הדירה החדשה ושנוכל להזמין אליה אנשים. אני רוצה בריאות. אני רוצה לבלות. אני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה לנסוע לחו"ל (רצוי לארה"ב אבל אני באמת לא בררנית). אני רוצה לנסוע עם בעלי לצימר בלי הילדים. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה לעשות דברים מעניינים.
איכשהו נראה לי שזו הולכת להיות שנה טובה, למרות שאין משהו מיוחד שירמוז על כך.
במסגרת יום הולדתי ה-30 הייתי אצל נומרולוג, שאמר לי שאגיע לשיאי בגיל 34, כלומר לקראת סוף שנת 2012. אני מקווה שלא אטבע אחרי זה בהצפות הענקיות כמו בסרט "2012". זה יהיה קצת בזבוז, לא? 🙂

שתהיה לכולכם שנה נהדרת ועשור נפלא ומבטיח!

עוד שנה

השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין – במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)
זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.

שנת 2009

בכלל לא שמתי לב שהתחילה שנה אזרחית חדשה…
את שנת 2009 התחלנו שלושתנו בסוף שבוע בברצלונה הנהדרת. כשחזרנו נפלתי לתוך מערבולת הטירוף בעבודה. לחץ לחץ לחץ, כמה פרויקטים במקביל, אחד מהם פרויקט גדול, רחב ולחוץ מאוד בזמנים. שוב למדתי על עצמי שדווקא טוב לי במצבי לחץ, הרבה יותר מאשר בעיתות רגיעה. הבעיה היחידה היא שאין לי כל כך זמן לדברים אחרים.
השנה הקרובה היא שוב בסימן של שינוי. נתרחב ממשפחה של שלושה למשפחה של ארבעה – אני ועוד 3 גברברים… בינתיים אני מדחיקה את כל העניין. אני עוד לא קולטת. דברו איתי בחודש שמיני ונראה…
מצד שני מסקרן אותי נורא לראות אותו כבר – למי יהיה דומה, איזה טמפרמנט יהיה לו, האם יהיה שונה או דומה לאייל. אני מדמיינת ילד עם שיער שחור ועינים כחולות, דומה לי חיצונית, ותוהה אם אכן יהיה כך (לאייל שיער שטני-חום ועיניים ירוקות…).
אני מקווה שהפעם יהיה לי קל יותר – לידה קלה, הנקה מהנה, חופשת לידה שתעבור בנעימים, חזרה חלקה לעבודה, התמודדות טובה של אייל עם האח החדש, והתמודדות טובה של כולנו עם הסטאטוס המשפחתי החדש.
ובמישור הגלובאלי יותר, אני מקווה שתהיה זו שנה שקטה ורגועה. כשאייל היה בן 5 חודשים בערך, פרצה מלחמת לבנון השניה. הפעם אני מקווה שנכונו לנו ימים של שקט.
שתהיה לכולכם שנה מוצלחת ומקסימה 🙂