עפיפונים

תובנות ותכניות לשנת 2016

שנת 2015 היתה שנה מעניינת. הלידה של איתמר כאילו פתחה אצלי חלון במחשבה ובנשמה. למדתי הרבה מאוד דברים השנה, בעיקר על עצמי, אבל לא רק. אני כבר בת 37. אני מרגישה שאני "מדויקת" יותר. חדה יותר. מבינה יותר. רואה את הדברים בצורה צלולה יותר. זה לא היה תהליך פשוט. זה כאב לפעמים. בשורה התחתונה התוצאה חיובית.

השנה הבנתי ש:

1. יש דברים שפשוט לוקח להם זמן להסתדר כמו שאני רוצה. צריך רק להכין את השטח ואז לחכות בסבלנות.

2. יש דברים שבחיים לא ישתנו ולעולם לא יהיו כמו שאני רוצה. אני צריכה ללמוד להרפות. זה קשה לי.

3. אני בן אדם טוב. גם אם אני לא תמיד מאמינה בזה.

4. אני צריכה להיות בסביבת אנשים שאני מעריכה ורוצה להיות כמותם. שעושים דברים טובים, תורמים, משיגים ומגשימים. שנחמדים אליי. להתרחק מכל השאר.

5. עיצוב, אוכל, חפצים – הם מאוד Over-rated לטעמי.

6. פחות טלוויזיה, הרבה יותר ספרים.

7. אושר עבורי הוא לא נסיעות לחו"ל וקניות. הוא בעלי והילדים.

 

השנה כמעט ולא כתבתי בבלוג. חלק מזה נובע מהלידה של איתמר והצורך שלי להתנתק קצת מהמדיה הזו, אותה החליף הפייסבוק. באופן כללי אני גולשת יותר ויותר מהנייד, ויושבת פחות מול המחשב האישי הנייח, גם כי שעות העבודה שלי צומצמו מאוד השנה בגלל שאני בבית עם איתמר. חלי גולדנברג כתבה פוסט יפה בשם "מפלצת המיידיות" שאני מאוד מזדהה איתו. קצת לקחתי לעצמי חופשה מכל הציפיות והתכניות, השקעתי יותר בעצמי, ועכשיו אני מרגישה שאפשר קצת לדהור קדימה. יש לי תכניות ל2016.

אני רוצה לעשות הסבת אקדמאים להוראת מתמטיקה לבגרות. נראה לי שזה ממש ממש יתאים לי.
אני רוצה לבלות יותר ולאכול פחות. ירדתי 17.5 ק"ג ואני רוצה לרדת עוד 12 ק"ג לפחות, וסה"כ 30 ק"ג לפחות מאז שהתחלתי.
אני רוצה להשקיע בבלוג הזה. אני מתגעגעת לזמנים שבהם כתבתי פוסטים אישיים, כמו אחרי הלידה של יאיר. אני רוצה לחזור לזה, אבל שהם יהיו שמחים יותר, לא כמו אז.
אני רוצה לשנות את העיצוב של הבלוג. סוף סוף ירד לי האסימון שהפונט פה באמת נורא קטן.
אני רוצה לכתוב על ספרים שאני קוראת (אני קוראת המון) ועל הורות לילדים מחוננים.
אני רוצה לעשות את התכנית "לשחרר את המליונר שבפנים" של יונית ורבר, ולהגיע לחופש כלכלי, כמוה.
אני רוצה לעשות סדר בבית, ולהיפטר מכמה שיותר חפצים. אני מאמינה שזה יעזור לי לעשות גם סדר בראש ולהיפטר מסכמות ואמונות מגבילות.
אני רוצה לאכול פחות שוקולד. אני לא אוכלת הרבה, אבל מרגישה שזה עקב האכילס שלי.
אני רוצה לבלות יותר. מוזיקה, סרטים, צחוק וריקודים.
אני רוצה לעשות יותר ספורט וללמוד לרוץ.
אני רוצה להיות אני בלי להרגיש שזה לא בסדר מצידי.

ואם אני רוצה את זה, אז אגרום לזה לקרות.

שנת 2016 מעולה לכולכם. מבטיחה להיות פה יותר. מקווה שלא התייאשתם ממני.

מסרים לחיים:

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום. (אמה ת'ומפסון, גם את, דרך אגב)

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום.
(אמה ת'ומפסון – גם את, דרך אגב)

להתראות 2013, שלום 2014

מכירים את זה שאתם רוצים לעשות משהו, אבל הוא נראה לכם כל כך מורכב, ודורש זמן, השקעה ומחשבה, אז אתם פשוט דוחים ודוחים אותו? אז זה מה שקרה לי עם הפוסט הזה, או כמעט כל פוסט בבלוג, בעצם. לבסוף הבנתי שאני לא חייבת לכוון כל כך גבוה, עם מיליון תמונות וסקירה מפוצצת. אני יכולה פשוט לכתוב את מה שעולה לי בראש ודי… אז אני שמה את הפרפקציוניזם בצד כרגע.

כהכנה לפוסט עברתי על סיכומי שנה משנים קודמות, וזה עשה אותי קצת עצובה. בכל שנה אני מדברת על הקושי, ועל התקווה והאופטימיות שבשנה הבאה יהיה טוב יותר, ואז בשנה שאחרי קורה אותו דבר… תהיתי – האם מתישהו המעגל הזה ייגמר? מתי יגיע הפוסט שבו אכתוב שהיתה לי שנה נהדרת ומהממת שהלוואי על כל עם ישראל?

ואז פתאום הבנתי, שהשנה אני לא מתכוונת לכתוב פוסט כמו בשנים הקודמות. זה לא שבשנה הזו לא היו קשיים. היו בהחלט, אבל להבדיל משנים קודמות, הפעם אני מרגישה שזה היה שווה את זה, שמהקשיים האלה גדלתי ולמדתי – במקום שימעכו אותי לאדמה. אני חושבת שעשיתי שינוי מחשבתי גדול השנה. סוף סוף הבנתי שהציפיות שלי מעצמי הן לא ריאליות, שאני לוקחת את ההישגים שלי כמובן מאליו במקום להשתאות מולם, שאני מתביישת במה שאני לא, במקום לחגוג את מה שאני כן. ויש המון המון כן.

לקח לי זמן עד שהצלחתי לעכל שזה שאני עובדת מהבית בחצי משרה זה לא כישלון, אלא הצלחה. לקח לי זמן עד שהצלחתי לענות בגאווה לאנשים ששאלו אותי במה אני עובדת או מה אני עושה עכשיו. הפכתי למומחית בתחום חדש בזמן מאוד קצר, ולא עצרתי רגע לפרגן לעצמי ולהשתאות אל מול ההישג הזה.

אני מרגישה שהשנה סוף סוף מצאתי את המקום שלי. טוב לי כעובדת מהבית שמנהלת את הזמן שלה, ויכולה לבחור את השעות שלה. טוב לי שיש לי אפשרות להקדיש יותר זמן לילדים. שני אלו מורידים כל כך הרבה מהלחץ שהיה בחיי לפני כן. אני שמחה על התהליך שעברנו עם אייל, של אבחון הADHD וכל הטיפולים שנובעים ממנו, כי טוב שעלינו על זה בגיל צעיר יחסית ולא מאוחר יותר, ועכשיו כבר הרבה יותר טוב.

אני מצהירה שהמוטו שלי לחיים הוא שצריך ליהנות כמה שיותר, אבל השנה אני חושבת שממש מימשתי את זה. הייתי בהמון הופעות וסרטים (וזה בעיקר בזכות חברתי עינת, שלימדה אותי את התורה!). אני מבלה עם כל אחד מהילדים קצת זמן בנפרד בכל שבוע (בזכות אייל והתובנות החכמות שלו), אני עושה ספורט, ובאופן כללי giving myself a break, מקום לנשימה ולרגיעה.

השנה למדתי לברור, לסנן, ולהשאיר רק את מה שמתאים לי, בלי להתבייש ובלי לחשוש שאתחרט. לנקות. להגיד לא.
השנה למדתי לא להתנצל על מה שאני אוהבת, גם אם זה שונה ממה שאחרים אוהבים.
השנה הבנתי שגם אם אני מתעניינת וטובה בהמון דברים, זה לא אומר שאני צריכה לעסוק בהם. אני גיקית ואוהבת טכנולוגיה, והתפזרות על תחומים אחרים היא מיותרת ולא תורמת לי.

אז שנת 2013 היתה לא קלה, אבל טוב שהיתה.

מצוידת בתובנות האלו, ב-2014 אני מתכוונת להמשיך ולנקות מחיי את כל מה שמפריע לי ותוקע אותי, להתמקד במה שאני רוצה, ולא במה שאני חושבת שאני אמורה לרצות, וכמובן להמשיך לבלות הרבה, ולעשות ספורט. שמירה על רמה יציבה וגבוהה של סרוטונין היא בעדיפות הכי עליונה.

אני מאחלת לכם שנה נהדרת, נטולת לחצים, מלאה באהבה ושמחה. תמשיכו לקרוא, כיף לי כשאתם פה.

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".