עפיפונים

להיות גבר

לפעמים מתחשק לי להיות קצת גבר.
לצאת מהבית בלי לתת לחתולים אוכל, בלי לחוש רגשות אשמה.
להשקיע זמן וכסף בתחביבים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
להוציא כסף על עצמי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לדבר רק פעם בשבוע עם ההורים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לחזור הביתה לארוחה ביתית חמה, שלא אני הכנתי.
ואם אין מה לאכול בבית – לא לחוש רגשות אשמה.
לגדל כרס מפוארת מבלי שזה ישפיע כהוא-זה על התדמית העצמית שלי.
או על איך אחרים חושבים עליי.
להשקיע בקריירה שלי בלי להתנצל, ובלי שחמותי תגיד לי – מה כבר יוצא לך מזה?
(נ.ב. אני מתנצלת אם גלשתי להכללות, אבל לפעמים להיות אשה זה ממש מתסכל)

lost in translation

אני קוראת עכשיו, כפי שניתן לראות בצד ימין, את הספר "המאזין הלילי". אמנם אני רק באמצע, אבל עד כה הספר ממש מצוין. רגיש, אנושי, מעניין. הבעיה היא, שהוא גם מהווה עבורי תזכורת מהלכת לסיבה שבגללה אני מעדיפה לקרוא באנגלית ולא בעברית.
התרגום, רבותיי, התרגום.
אין מה לעשות, ספר נקרא בצורה קולחת יותר, וקרובה יותר לכוונת המחבר, כאשר הוא נקרא בשפת המקור שלו. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להרשות רמה כזו של תרגום. אמנם צריך להיות סלחניים, ולהתחשב בקושי לתרגם לעברית ביטויי סלנג וביטויי שפה, אבל יש מקרים שזה פשוט קצת יותר מידי.
"הו אלי" לא ממש מהווה תחליף ל-"oh my god". "מעשן זרגים"? מי משתמש בשפה כזו? (למרות שבמקרה הזה, אין לי מושג איך היה אפשר לתרגם את זה טוב יותר), ולמה לכתוב "מתרוממים" כשאפשר לכתוב פשוט "הומואים"?
לפני שבועיים דיברנו עם זוג חברים על הספר "מלכוד 22". ספר קלאסי, שאמור להיות מאוד מצחיק. אני נשברתי בעמוד החמישי משום שלא הצלחתי לחצות את מחסום התרגום הנוראי (הספר כנראה תורגם לפני שנים רבות). שימו לב, מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית! לא טורקית ולא יפנית. החבר המליץ לי לדלג ישירות לעמוד 200, כי שם התרגום משתפר. כביכול מצחיק, אבל בעצם עצוב.
אני לא מאשימה את המתרגמים. הם לא מקבלים שכר הולם תמורת המאמץ העצום הנדרש על מנת לתרגם ספר כמו שצריך. מי שצריך להקפיד בנושא זה הם הוצאות הספרים. אבל למה להן? זה לא כלכלי.
בקיצור, אני כנראה אחזור בקרוב לספרי המקור באנגלית. או שאמשיך לסבול ולקטר.

הארי פוטר 6

הוצאת בלומסברי פירסמה היום כי הספר השישי בסדרת הארי פוטר – Harry Poter and the Half-Blood Prince יצא ב-16 ביולי 2005.
אפשר לקרוא את החדשה במלואה באתר של ההוצאה.
סדרת הארי פוטר ממש ממש אהובה עליי. הכתיבה של רולינג מלאה הומור ומשחקי מילים, למרות שלפעמים היא נופלת לבור המליצות.
חבל שיש הפרש כל כך גדול בין הספר החמישי לשישי (שנתיים). הספר החמישי היה מאוד מאוד עבה – מעניין אם השישי יהיה פחות או יותר 🙂

התעלפות

ביום ראשון רופא המשפחה נתן לי הפניה לבדיקות דם שגרתיות. אמנם כמות הבדיקות מילאה 2 עמודים, אבל בשלב זה לא חשדתי בכלום. ביום שני בבוקר הלכתי למעבדה.
אני שונאת בדיקות דם. לא אחת קרה לי שהאח/ות לא היו מיומנים, ומצאתי את עצמי עם שטף דם ענקי כחלחל-סגלגל. הבדיקות גם תמיד עושות אותי נורא חלשה, ולפעמים קצת מסוחררת.
האחות דווקא היתה מאוד מקצועית. היא "חלבה" ממני 7-8 מבחנות (בשלב מסוים הפסקתי לספור), ולא השאירה אפילו סימן. חתיכת תחבושת הוצמדה למקום הדקירה, כדי לספוג את הדם, ואני נשלחתי לשבת בחדר ההמתנה ולחכות 5 דקות.
חיכיתי. שתיתי כוס מים. הרגשתי קצת חלשה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת יותר. היה חם בחדר ההמתנה. מאוד מאוד חם. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לשאוף קצת אוויר.
יצאתי החוצה. הרגשתי מסוחררת. נשענתי על גדר האבנים ונשמתי עמוקות.
הכל היה רגוע ושקט מסביב. הרגשתי שאני שוכבת, ולא הבנתי למה. זכרתי שקמתי בבוקר מהמיטה והלכתי לעבודה. לא יכול להיות שאני שוכבת במשרד. אני לא נוהגת לעשות את זה, וזה לא מרגיש כאילו אני על שולחן.
ואז הבנתי.
קמתי וכשלתי פנימה לתוך המעבדה, ופניתי לעבר חדר האחיות. שאלתי בנימוס – סליחה, יש לי סחרחורת, אני יכולה לשכב כאן לרגע?
כנראה שנראיתי ממש נורא, כי תוך שניה אחזו בי אחיות משני הצדדים, השכיבו אותי על המיטה, והרימו את הרגליים שלי ב-90 מעלות.
"רופא! צריך לקחת אותה לרופא!", מישהי צעקה, אבל האחות אמרה בקול נחרץ – לא צריך שום רופא. היא תהיה בסדר.
ואז חשבתי – כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם, עד שמישהו היה שם לב?
ואז התחלתי לבכות.
את השאר אחסוך מכם – תערובת של בכי ושיחה סוריאליסטית ביותר עם האחיות. כשאני חושבת שוב על מה שקרה באותן שעות, הכל נראה לי כמו סיטואציה מצחיקה בסוריאליסטיות שלה. אבל באותו זמן הרגשתי רק חלשה ומפוחדת.
רק היום אני מרגישה שהצלחתי להשתחרר מהחוויה המפחידה הזו. לכן רק היום חזרתי לכתוב.

חג חנוכה שמח!

שיהיה לכולכם חג שמח, והמון אור ושמחה 🙂

חג חנוכה שמח - מרחלי, ביטים של קסם

מוטל בן פייסי החזן

כולנו למדנו בשיעורי ההסטוריה בתיכון על תנועת ההגירה של העם היהודי מאירופה לארצות הברית. למדנו על הסיבות להגירה, ועל הארגונים שהקימו להם שם, אבל אף פעם לא שמענו על האנשים עצמם. כיצד נסעו בכלל לארצות הברית? מה עבר עליהם בדרך? כיצד הסתדרו בארץ החדשה?
הספר "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם הוא, קודם כל, ספר מצחיק נורא. גם המקרים שבעינינו יכולים להשמע כלא נעימים או מפחידים, מסופרים בלשון מצחיקה ומנקודת מבטו של ילד.
"מוטל" הוא גם ספר מרגש מאוד. התלאות שעוברת המשפחה של מוטל, בעיירה היהודית באירופה, בדרך לאמריקה, ובארצות הברית עצמה, מתוארות בצורה אנושית מאוד, ובמהלך הקריאה ממש החזקתי להם אצבעות, כדי שיצליחו.
הספר נקטע בסופו בפתאומיות, עקב מותו של שלום עליכם ממחלה. יום לפני שנפטר עוד הספיק לכתוב כמה עמודים אחרונים. כנראה שלעולם לא נדע מיהו אותו איש מסתורי שמבקר בחנות של המשפחה, ומה קרה איתה בהמשך.
קראו נא. מומלץ בחום.

הנעלמים

יש לי תכונה קצת מעצבנת – אני נוטה לגלות כל מיני הפתעות ותעלומות יותר מידי מהר. מדובר בהפרעה אישיותית, הגורמת לי להבין בערך באמצע של סרטי וספרי מתח – מה קורה שם באמת, מי הבחור הרע, ומה יקרה בסוף. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסרט "החיים של דיוויד גייל", שזכה לביקורות מצוינות בעיתונות, בעיקר על המתח והתעלומה המפתיעה שמתגלה בסוף, כביכול. אני תפסתי את כל הקונספציה בערך באמצע הסרט, ובמקום להחזיק את הכסא במתח, גיחכתי ברשעות למראה הגיבורה המבולבלת, המנסה לגלות מה בדיוק קורה כאן.
אבל אפילו אני לא יכולתי לספר "הנעלמים". הפיסות של הפאזל מתגלות באקראיות ובאיטיות, וגם כשחשבתי שהרכבתי את כל התמונה, הסתבר לי שטעיתי.
מעבר לתעלומה המותחת, הסופר גם פורש לפנינו מציאות לא קלה, של עבריינות, חיי רחוב, אלימות, מוות ואבל. הגיבור הוא לא איזה ביג-שוט, בלש או פרופסור, אלא אדם רגיש, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
בקיצור – מומלץ.