עפיפונים

תא גורדין

מחר (רביעי 4/1) ב-22:00 יתחיל שידורה של סדרת ריגול חדשה בערוץ yes drama, סדרה ישראלית בשם "תא גורדין". יש לי רגשות מעורבים לגבי סדרות ישראליות. אני לא תמיד משתגעת עליהן. מלבד "תמרות עשן" ו-"אורים ותומים", קשה לי לחשוב על עוד סדרה ישראלית שאהבתי.  זה כנראה קשור לכך שאני לא משתגעת על סדרות דרמה (דרמה, עצב וכו' יש מספיק בחיים האמיתיים, לדעתי…), ומעדיפה סדרות מתח או קומדיות. בארץ, חוטאים פעמים רבות במידה גדולה של רגשנות ודרמה (וסצנות סקס/עירום מיותרות) גם בסדרות המתח.
קיבלתי לצפייה מוקדמת את שלושת הפרקים הראשונים של "תא גורדין". מדובר בסדרת ריגול , שבמרכזה זוג מרגלים רוסים, הורים לבת ולבן. גם את ביתם גייסו לטובת המודיעין הרוסי, ועכשיו הם נדרשים לגייס גם את בנם – קצין בחיל האוויר, גיבור, צל"שניק – שכמובן לא יודע על כך כלום. מה יעשו?
הדבר הראשון הבולט לעין  ב"תא גורדין" הוא השחקנים המצוינים. מרק איווניר כמפעיל הסוכנים הרוסים, מוני מושונוב כסוכן שב"כ, הלנה ירלובה כדיאנה גורדין (האמא) עושים עבודה פשוט מצוינת ומדויקת. סבטלנה נרבאייבה כסבתא נינה גונבת להם את ההצגה. שמחתי גם לראות את תום חגי, שמשחק את יונתן, הזכור לי לטוב מהסדרה "אורים ותומים", ונראה שלא היו יכולים ללהק טוב יותר את תפקידו של אייל גורדין – הצל"שניק, מלח הארץ – אותו מגלם רן דנקר, שהתפקיד פשוט תפור עליו.

הדבר השני שאהבתי הוא הקצב. אין רגעים מתים. כל הזמן יש התרחשות. הפרק חולף בלי לשים לב לזמן שעובר, וברור שלא כדאי לנתק את העינים מהמסך, כי מי יודע מה נפסיד.
הסדרה לא נופלת לרגשנות מיותרת, וגם כשהיא נוגעת בנושאים כמו קשיי הקליטה של הרוסים בארץ, היא עושה את זה בדיוק במינון הנכון. חלק גדול מהפרקים מתרחשים בשפה הרוסית, וזה מוסיף גם לאמינות של הסדרה וגם לאווירת הריגול שלה. חוץ מזה, לשמוע את מוני מושונוב מדבר רוסית זה נחמד ביותר 🙂 בכלל, שמחתי מאוד לראות שחקנים ישראלים, עולים מרוסיה, מקבלים תפקידים כל כך מלאים ועסיסיים, ולא מגלמים מנקה או דמות סטריאוטיפית אחרת.

אז תעזבו אתכם מהזבל שמשדרים בטלויזיה בימים אלו (ואני לא אזכיר את השם המפורש), ותתכוננו להתמכר…. אני כבר הזמנתי הקלטה ב-yes מקס 🙂

התמונה מדף הפייסבוק של הסדרה. יש לתא גורדין גם אתר ב-וואלה.

הנעלמים

יש לי תכונה קצת מעצבנת – אני נוטה לגלות כל מיני הפתעות ותעלומות יותר מידי מהר. מדובר בהפרעה אישיותית, הגורמת לי להבין בערך באמצע של סרטי וספרי מתח – מה קורה שם באמת, מי הבחור הרע, ומה יקרה בסוף. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסרט "החיים של דיוויד גייל", שזכה לביקורות מצוינות בעיתונות, בעיקר על המתח והתעלומה המפתיעה שמתגלה בסוף, כביכול. אני תפסתי את כל הקונספציה בערך באמצע הסרט, ובמקום להחזיק את הכסא במתח, גיחכתי ברשעות למראה הגיבורה המבולבלת, המנסה לגלות מה בדיוק קורה כאן.
אבל אפילו אני לא יכולתי לספר "הנעלמים". הפיסות של הפאזל מתגלות באקראיות ובאיטיות, וגם כשחשבתי שהרכבתי את כל התמונה, הסתבר לי שטעיתי.
מעבר לתעלומה המותחת, הסופר גם פורש לפנינו מציאות לא קלה, של עבריינות, חיי רחוב, אלימות, מוות ואבל. הגיבור הוא לא איזה ביג-שוט, בלש או פרופסור, אלא אדם רגיש, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
בקיצור – מומלץ.