עפיפונים

חג אביב שמח!

האביב מסמל התחדשות.

האביב מסמל פריחה.

האביב מסמל לבלוב.

האביב מסמל נינוחות.

באביב יש אור, שמש נעימה, טיולים, בריזה, טבע.

מאחלת לכולכם ולעצמי את כל אלה ועוד!

חג שמח!

(ואם אתם מחפשים מתכונים לפסח – יש בבלוג הבישול שלי, "פשוט מבשלת")

צריכה את זה: שטיח עננים

אם הייתי ילדה, השטיח הזה היה אחד הדברים שהייתי הכי הכי הכי רוצה בעולם. מוכנה לקבל אותו גם בגיל 31, אני לא בררנית.

מצאתי דרך הבלוג little.lovely. התמונה מהבלוג Habitually Chic.

שטיח עננים ותחפושת שלגיה. מה עוד ילדה קטנה צריכה?

שיחות על החיים עם אייל (#14)

א. העין השלישית

אייל: יאיר עוד קטן אז אין לו הרבה עיניים.

אני: יש לו אותה כמות עיניים כמו לך. לו יש שתי עיניים ולך יש שתיים.

אייל: לא. לי יש יותר, כי אני גדול.

אני: יש לך שתי עיניים, בדיוק כמו ליאיר.

אייל: לא נכון. יש לי שלוש עיניים!

רחלי: איפה העין השלישית שלך? אני לא רואה אותה.

אייל: הנה, היא פה! — מצביע על המצח שלו.

אז מה אני יכולה להגיד? עין שלישית. מרכז המצח. וואלה.


ב. משה בתיבה

אייל מביא מהגן את היצירה הבאה.

אייל: עשיתי משה בתיבה.

אני: נכון. זה מאוד יפה.

אייל: אבל במקום בתיבה עשיתי שהוא ישוט על פיתה! <מתגלגל מצחוק>

כמו גפילטע פיש לאוזניי

יש הגרלה מגניבה בבלוג האופנה החדש של שרונה ראובני, "יוצאת מהארון" – עגילי גפילטע פיש!

עגילים אלו, העשויים מפימו ומעוטרים בחרוזים, נראים כמו תכשיט הולם לליל הסדר.

זו גם הזדמנות להמליץ על הבלוג החדש של שרונה, שכותבת על אופנה במידות גדולות (אין ספק שזהו משב רוח מרענן בקרב בלוגי האופנה הישראלים). שרונה החלה לאחרונה גם לעצב עגילים, בנוסף לבובות. ניתן לראות (את מה שעדיין לא קנו) בחנות שלה באטסי.

תבדקו גם את חנות הבובות ומלאכת היד – יש שם עכשיו מבצעים (וסתם כיף "לשטוף" את העיניים).

מקווה שלא הגזמתי עם היח"צ, אני פשוט מאוד מחבבת את שרונה ואת כל העשיה שלה 🙂

הגרלת עגילי גפילטע פיש

אנגינה (וגם כמה דברים משמחים)

לפני שני פוסטים דיברתי על תקיעות, והנה – כוחות הטבע החליטו גם "לתקוע" אותי במיטה. ביום ראשון בבוקר התחלתי להרגיש בכאב גרון קל, שבצהריים התפתח לחולשה כללית. הגעתי הביתה בשש בערב, נכנסתי למיטה, ושעה וחצי מאוחר יותר גיליתי שיש לי 38.6 מעלות חום. ביום שני בבוקר, לרופאה הספיקה בדיוק שניה כדי להעיף מבט בגרון שלי ולהסביר שכולו מלא במוגלה ושאני חולה באנגינה. היא רשמה לי אנטיביוטיקה (2000 מ"ג ביום, למשך 10 ימים) ונשלחתי הביתה לשאר השבוע.

אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. רק בשלישי אחרי הצהריים ירד לי החום והצלחתי לצאת מהמיטה. יומיים לא ראיתי את הילדים כדי שלא אדביק אותם.
עד רביעי אחרי הצהריים לא הייתי מסוגלת בכלל לדבר. אפילו שתיה של קצת מים או בליעה של רוק גרמה לי לכאבי גרון נוראיים.

היום – חמישי – המצב כבר הרבה יותר טוב. הגרון כבר לא כואב ואני רק חלשה.

אין ספק שהשבוע הזה הבהיר לי ביתר שאת ש-העיקר הבריאות!!! בסך הכל אנגינה, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה סבלתי ככה (בלידה של אייל כנראה).

השבוע בכל זאת מסתיים בכמה דברים משמחים:

א. ירדתי 3 ק"ג בגלל המחלה, וגם כל השבוע לא נגעתי בשוקולד. אני רוצה לנצל זאת כדי להתחיל דף חדש, ואולי זה מה שיתניע את הדיאטה הצולעת שלי.

ב. היינו היום באסיפת הורים בגן של אייל, והגננת אמרה עליו רק תשבוחות. כמובן את הכל כבר ידענו בעצמנו, אבל זה כיף שגם המסגרת החינוכית מכירה בזה שהוא ילד מדהים וחכם.

ג. ובכלל יש לי שני ילדים (בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה חמסה) מדהימים. שיהיו בריאים.

ד. קיבלתי את העגילים בהם זכיתי בהגרלה של קרן שביט. איזה כיף 🙂

ה. גם עונה 5 של "איך פגשתי את אמא" (How I Met Your Mother או בכינויה HIMYM) משודרת וגם התחילו לשדר את כל העונות מהתחלה! אני מתה על הסדרה הזו.

ו. התחילו לשדר את העונה הראשונה של "המפץ הגדול" ("The Big Bang Theory") שבזמנו פספסתי. מתה על הסדרה הזו, למרות שמשני הפרקים הראשונים שראיתי, יש מצב שהעונה השניה יותר טובה. בקרוב גם יתחילו לשדר את השלישית שזה בכלל משמח.

ז. יו דנסי (Hugh Dancy) הוא הבריטי החביב עליי נכון לכרגע. מה הקטע של הבריטים עם שיער מבולגן? יו גרנט התחיל עם כל זה או שזה היה כך עוד קודם? בכל מקרה, אם תרצו להכיר את יו, אתן מוזמנות לצפות בסרטים "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן" (סרט שמאוד אהבתי) ו-"וידויים של שופוהוליק" (חמוד)

יו דנסי

ח. אי אפשר בלי glee! זה השיר מפרק 7 ששודר השבוע.

כלוב ציפורים מקולבים

נו, אז מתסבר שזה לא כזה נורא שאין לי מושג איך מגהצים, ושבעלי שולח את חולצותיו המחויטות למכבסה השכונתית (רחמנא ליצלן) לצרכי גיהוץ.

כי בזכות זה, יש לנו המונים המונים המונים של קולבים לבנים פשוטים.

שאפשר לעשות מהם את הדבר המדהים הזה:

כלוב ציפורים מעשה ידיה של יעל בר כשר, מהבלוג "קיפודים"

(התמונה מהבלוג "קיפודים")

בבלוג "קיפודים" יש הדרכה מפורטת (עם תמונות!) כיצד מכינים.

מוכנה להחליף קולבים תמורת כלוב מקסים 🙂

תקועה

תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.

הבית

עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.

למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.

כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.

הדיאטה

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.

בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.

אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.

לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?

הבלוג

לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.

אוי ואבוי, הקיץ בדרך

אני לא מחובבי עונת החורף. אני אוהבת שמש, סנדלים ובגדים קצרים. השנה, לעומת זאת, בא לי דווקא שהחורף יימשך עוד קצת.

בחורף אפשר להסתיר את השומנים (הבטן…) מאחורי ז'קט מכופתר.

בימים גשומים הילדים לא יוצאים לחצר של הגן/צהרון, ולכן הבית שלי לא מתמלא בחול / שבלולים / מקלות / חרובים יבשים / אבנים מהכיסים של אייל.

בחורף המזגנים בעבודה לא מקפיאים אותי. הם סגורים ולכן מאוד נעים.

בחורף אוכלים מרקים. בקיץ חם מידי בשביל זה.

בחורף אפשר לאפות בכיף וכמה שיותר. בקיץ לא תמיד קל להתקרב לתנור.

בחורף המכונית לא הופכת לכבשן לוהט אחרי שתי דקות של חנייה בשמש.

בחורף אין חופש גדול.

אחרי 3 שבועות של שיכרון חושים, שוקולד וממתקים – 3 עוגות יום הולדת לאייל, שתי עוגות יום הולדת לבעלי, ופורים אחד (שהתחלק ל-100 אוזני המן ביתיים, עשרות כדורי אוראו על מקל ו-3 משלוחי מנות שקיבלנו), אני סוף סוף חוזרת לשגרה ולדיאטה שלי, ומתכננת שלפחות הסיבה הראשונה ברשימה לא תהיה valid כשהחום ממש יכה.

לסיום, סתם שיר שאני אוהבת:

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

זה יכול להיות עניין של שניות. הילד המתוק והמקסים, שלפני רגע התכרבלתם איתו, עניתם לשאלותיו בחיוך והתפעלתם מהמתיקות שלו ומהחוכמה האינסופית, הופך פתאום לילד אחר. הוא זורק ניירות על הרצפה. דוחף ילד קטן ממנו. מתחצף. מוציא לשון. מלגלג. מדבר שטויות.

אתם משפשפים עיניים בתדהמה. מה קרה לו?! הרי דברים כאלה עושים רק ילדים של אחרים, לא הילד שלכם…

ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לקחת נשימה ולהבין –

כמו שלנו יש רגעים שבהם אנחנו אומרים או עושים דברים קצת לא במקום, בלי כוונה, כך גם לילדים שלנו.

כמו שאנחנו רוצים לפעמים "להתפרע", גם אם זה בקטנה, כך גם הילדים שלנו.

כמו שבסוף אנחנו תמיד אנחנו – גם אם עכשיו אנחנו מתחפשים למישהו אחר – כך גם הילדים שלנו.

זה לא תמיד נעים, אבל החיים מורכבים מדבש ועוקץ, מעז וממתוק. הכל זה לטובה.