תקועה
תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.
הבית
עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.
למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.
כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.
הדיאטה
אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.
בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.
אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.
לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?
הבלוג
לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?
אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.
מצחיק, כתבתי היום כמעט אותו הדבר בבלוג שלי – http://raisinlike.blogspot.com/2010/03/whatever-shall-i-do.html
אני לא יודעת מה לומר לך, פרט לכך שאני מזדהה עם תחושת התקיעות. בפרט בתחום הדיאטה – אני רוצה להרזות, מרגישה בדיוק כמוך (מעולם לא הייתי שמנה כל כך) ובדיוק כמוך, כאילו יש איזה מין קופסא בלתי נראית של צמר גפן שמונעת ממני לזוז ימינה או שמאלה.
עיצה אחת יש לי, בנוגע לחנוכת הבית – אל תעשי חנוכת בית. אנשים יכולים לטפטף לביקורים, מה שיש להניח קורה גם כך. ותרי על הלחץ הזה, יהיה לך הרבה יותר טוב ואולי תוכלי להתקדם עם המשימות שלך.
היי שרונה, מצטערת לשמוע שגם אצלך זה ככה.
אנשים לא מטפטפים אצלנו לביקורים, אלא אם כן מדובר בחברים של אייל מהגן (שזה לא ממש נחשב). בפולניה מחכים להזמנה, ואני לא רוצה להזמין כל עוד הבית לא פרפקט, מהסיבות שהזכרתי בפוסט.
שלום לך יקירתי. תקועה זה תמיד, תמיד תמיד לפני שמשתחרר. תחזיקי מעמד! את עוד תשמעי את הפקק נשלף החוצה. הבטחה!
היי גלית, אני ממש מקווה שאת צודקת, כי בינתיים זה לא כיף 🙁 תודה על התגובה! עודדת אותי קצת…
רחלי, אני חייבת לומר שלפחות לגבי הבית – זה לא ממש נשמע כמו תקיעות. תמיד נשארים דברים לסדר, זה בדרכ הדברים שכמעט לא משתמשים בהם, או שלא יודעים מה לעשות איתם. לי נשאר ארגז אחד גם שנה וחצי אחרי שעברתי…
אבל למה שלא יפרגנו לכם על הבית לא הבנתי?סתם מרוע לב? את האנשים האלו באמת לא כדאי להזמין.
וגם לגבי הבלוג – תמיד נראה לי שבלוגרים, לא משנה כמה הם כותבים, הם מרגישים שלא כתבו מספיק. אולי כי תמיד יש בלוג אחר שמעדכן יותר. אבל הרי זה תחביב, ובטח לא תחרות. בהקשר הזה אני יכולה לכתוב שכל פוסט שאני רואה אצלך נקרא בכיף, ולא חשוב אם זה אחרי יומים או חודשיים. ועם כל זה – אני מקווה שלפחות תשתחררי מהתחושות האלו,אפילו אם לא ממש תעשי שום דבר אחרת… בהצלחה!
היי דפנה, כיף לראות אותך פה.
ערימה של ניירות במסדרון וכמה ארגזים עם חפצי חן שיש לפרוק זו בהחלט תקיעות 🙁 זה לא ארגז שאפשר להחביא איפשהו וזהו. השקעה של כמה ערבים ואני מחסלת את זה, אני יודעת – אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לעשות את זה.
אנשים מסוימים לא יפרגנו מהסיבות הנפוצות שגורמות לאנשים שלא מפרגנים לא לפרגן. לצערי לא אוכל לא להזמין אותם, אבל אדאג לשמור מהם מרחק, זה בטוח. אני עדיין מקווה שאתבדה.
את צודקת לגבי הבלוג. אני מגלה יותר ויותר שכמה מהבלוגרים היותר ותיקים בכלל לא מעדכנים את הבלוג שלהם בתדירות כל כך גבוהה. כרגיל הציפיות שלי מעצמי הן מאוד גבוהות, לפעמים מידי.
תודה 🙂
אגב, ראיתי את הבית בבלוג של המעצבת, ומה שיש שם נראה מדהים. הלוואי שהבית שלי היה נראה ככה (ולא תגידי שלא השקעתי בו! פשוט קצת פחות 🙂
ולגבי הארגזים, אז אולי כן, אולי זה כן קצת תקיעות. אבל כן צריך לזכור לפעמים (לא יודעת אם זה המצב) לקבל את עצמך, את סדר העדיפויות הנוכחי שלך כמו שהוא. כי אם נגיד את לא מסדרת כי את מעדיפה לראות טלויזיה, או לבלות עוד שעה עם אייל,או לישון עוד שעה, צריך לזכור שזה סדר העדיפויות, ואולי זה מה שנכון לך עכשיו.
ואם זה לא נכון, אז כן, אולי הכתיבה על זה תוציא אותך מזה 🙂
היי
קראתי והזדהתי מאוד עם יותר מדי נקודות.. אני ממש מרגישה כרגע צורך לחשוב על כל מה שעלה לי פתאום ובנתיים אני רק אגיד (אכתוב..) שלפעמים מותר לתת לעצמינו קצת מרווח השתהות, להכיר בזה שכניראה יש לנו צורך בעיכוב הזה. וחוץ מזה אני חושבת, שגם אם אולי לא כולם יפרגנו לך, זה כנראה נובע ממשהו שלהם, איזהשהוא קושי פרטי שלא קשור אלייך וגם אם הם לא יפרגנו חשוב שאת תפרגני לעצמך, שתהני מהבית שלך ומהגוף שלך.
עינת, את צודקת ב-100%… הבעיה היא שאני עוד לא הצלחתי לגרום לעצמי להבין את זה :-/
אין ספק ש(כרגיל) הציפיות שלי מעצמי הן בשמים. אולי זה מה שיעזור לי להוריד אותן קצת לאדמה, איפה שאנשים רגילים מסתובבים…