עפיפונים

הזכות להיות רזה

פגשתי את שירה כץ בסדנת "אמנות השכנוע" של יניב זייד, ונרשמתי לניוזלטר שלה – "לרזות מחוץ לקופסה". אני מודה שאני רשומה להמון ניוזלטרים, ועל רובם אני רק מרפרפת. פעמים רבות הם שולחים לינקים לסרטונים ואין לי כל כך סבלנות לצפות בהם.
באחד מהניוזלטרים של שירה, היא פרסמה שהיא עושה סדנה בנושא "לרזות מחוץ לקופסא" בכפר סבא, שזה מבחינתי קל"ב, וגם המחיר היה לא יקר, אז נרשמתי. הייתי "תקועה" בנושא הירידה במשקל כבר תקופה ארוכה, אחרי שירדתי 10 ק"ג. מצד אחד, בתקופה הזו לא רשמתי וניטרתי את מה שנכנס לי לפה, ואכלתי מה שבא לי, מצד שני גם לא השמנתי, אולי אפילו ירדתי מעט (כנראה בזכות הזומבה שאני עושה פעמיים בשבוע). הייתי במין מצב idle כזה של המתנה, לא יודעת כל כך איך אני רוצה להמשיך – שוב קבוצה? מסגרת אחרת? להמשיך לבד? להישאר ככה? ….

ערב הסדנה היה חווייתי ומהנה. שירה היא אישה יפיפייה, רגישה ומקסימה אמיתית. היא סיפרה לנו על התהליך שעברה כשהורידה 30 ק"ג ללא דיאטה, בעבודה משולבת על תזונה, רגשות ורוחניות. היא הקימה אותנו ועודדה אותנו לרקוד ולהתפרק, להפעיל את הגוף ואת הקול, וגם הנחתה אותנו בדמיון מודרך.
היא דיברה על הגוף, שזוכר, מתרגם ומשקף. היא דיברה על הזכות להתקיים, הזכות לרצות, הזכות ליצר ויצירה.
יצאתי עם המון מחשבות.

בהתחלה התקשיתי קצת להתחבר. אני? הרי תמיד ידעתי מה אני רוצה וגם השגתי. יצירה היא חלק מהחיים שלי. גם מבחינת הזכות להתקיים עברתי מהפך. אני כבר לא הביישנית שמתחבאת בפינה – בסדנה רקדתי בחופשיות מול נשים שאני לא מכירה, וגם בזומבה אני כבר מזמן עומדת בשורה הראשונה, ולא מתחבאת מאחורה.

אבל לאט לאט… הזיכרונות צצו ועלו.
בת 23.5, אחרי ירידה של 18 ק"ג, חתיכה מהממת, יפיפייה, ויש אנשים שלא מדברים איתי יותר. אני לא מוזמנת לאכול צהריים עם שאר החבר'ה "כי הרי את לא אוכלת כלום". ואף אחד לא מחמיא על הירידה ועל המראה.
בת 24, כלה תחת חופתה.  רק ה-DJ טורח לומר לי עד כמה אני יפה.
בת 28, אחרי לידה וירידה של 18 ק"ג, שוב חתיכה מהממת. מידה 36. ושוב יש אנשים שלא מדברים איתי יותר. ואף אחד לא מחמיא. ואומרים לי לשמור את הבגדים הגדולים שיהיה לעתיד.
בת 34, בעלי יוצא לארוחת צהריים. מסתבר שזו ארוחת צהריים משפחתית. אותי לא חשבו להזמין.
בת 34, אירוע משפחתי. מתלבשת יפה אחרי ירידה במשקל, אבל אני אוויר. מישהי נוטשת אותי באמצע משפט, כשהמילים שלי תלויות. פשוט הולכת. אחרת נזכרת לברך אותי לשלום – "אה, בכלל לא שמתי לב שאת פה". אין מקום בשבילי בשולחן עם כולם. יושבת בשולחן בצד לבד עם יאיר.

האם אני באמת מרגישה קיימת?
האם אני מרגישה שיש לי את הזכות להיות רזה?

לפני פסח שירה מפרסמת סרטון על איך לעבור את החג בשלום. היא אומרת שם – כמו שבבית שלך לא תארחי אנשים שאת לא אוהבת ושלא עושים לך טוב, כך אל תכניסי לגוף שלך מאכלים שלא עושים לך טוב לעיכול.

ואני חושבת על כל אותן פעמים שבהן אירחתי אנשים שלא פרגנו או החמיאו על האירוח. שרק ביקורת יצאה להם מהפה. שדיברו עם האורחים האחרים, אבל ממני, המארחת,  התעלמו לחלוטין, כאילו הייתי מלצרית ותו לא.
ואז הזמנתי אותם להתארח שוב. ושוב.

בסוף חופשת הפסח נדדה שנתי. השעות נקפו, ואני לא נרדמת. אני מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. השעה 4 וחצי בבוקר ואני תופסת מחברת ומתחילה לכתוב.
מה אני רוצה?
אני רוצה לרדת במשקל.
אני רוצה לעשות ספורט. הרבה ספורט. כל יום אם אפשר. זומבה. יוגה. הליכה. ריצה. להיות בתנועה.
אני רוצה לעשות מדיטציה בכל יום.
אני רוצה לתרגל חשיבה חיובית ויחס של חמלה לעצמי.

אני שואלת את עצמי אלו מאכלים אני לא רוצה להכניס לגוף שלי יותר. מיד עולים לי במחשבה – שוקולד. מוצרי חלב. עוף. בקר. לגלוטן אמרתי שלום כבר באוגוסט.

למחרת אני סוף סוף פותחת את הדיסק של דליה מנטבר לפילאטיס פלג גוף עליון שקניתי לפני 4 שנים, ומתעמלת.
אני יוצאת לפארק לעשות ספורט.
אני נרשמת לקבוצת הליכה ויוגה.
אני מפסיקה מיד עם מוצרי חלב, ולאחר כמה ימים גם עם עוף ובקר.

עברו מאז שבועיים, ואני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מרגישה קלה. נוכחת. אני אוכלת, אבל לא רעבה ולא חושבת על אוכל כל הזמן. אין יותר כאבי בטן ואין חוסר נוחות.
אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני יפה, נהדרת, ושאני בדרך הנכונה.
אני חושבת הרבה על מה שכתבתי בפוסט הזה.
אני מזכירה לעצמי שזה תלוי בי ושזו בחירה שלי.
אני בודקת ושואלת.


 

זה תהליך, אבל אני מרגישה שאני עושה אותו מתוך שמחה. אני מרגישה אופטימית. אני מרגישה שזה נכון.

משבר

אני מנסה לאזור כוחות במשך 3 השבועות האחרונים כדי לכתוב את הפוסט הזה.
לפני כמעט 3 שבועות פשוט נשברתי. הפסקתי לנהל רישום של מה שאני אוכלת. הפסקתי בכלל לשים לב למה שאני אוכלת. הפסקתי ללכת לקבוצה. הדבר היחיד שהתמדתי בו זה זומבה פעמיים בשבוע (חוץ משבוע אחד שבו המדריכה נפשה בכרתים ואני סבלתי מייסורי גמילה).
נשברתי כי אחרי שעברו חודשיים מאז שהתחלתי את התהליך הזה, אני לא רואה תוצאות, ואני לא מצליחה לגלות מספיק אורך רוח בשביל להתמיד עד שאני כן אראה תוצאות.
בחודשיים האלו ירדתי 3 וחצי קילו, אבל במראה אני לא רואה שום שינוי. אני כן מרגישה שינוי קל בצורה של הגוף, ויש מכנסיים שנסגרים עליי עכשיו (אמנם בקושי, אבל נסגרים) שלא נסגרו עליי קודם.
אבל במראה אני לא רואה שינוי, וזה מתסכל אותי מאוד מאוד מאוד.

ד"ר אופירה שאול אומרת שכדי להצליח בתהליך כזה, צריך להפסיק לשפוט את עצמנו כל כך לחומרה. צריך להעצים את עצמנו במקום להחליש. צריך לראות את עצמנו בעיניים של הצלחה ולא של כישלון. צריך להתייחס לעצמנו מתוך חמלה וטוב לב.

אני לא יודעת איך עושים את זה.

אני מודה שאני עושה בדיוק ההפך. אני מלקה את עצמי כל הזמן: על כך שלפני שנה הייתי 10 ק"ג פחות. על כך שלפני שנתיים הייתי 20 ק"ג פחות. על כך ששום דבר לא עולה עליי. על כך שלדעתי אני נראית נורא ואיום.

אני לא יודעת איך לצאת מזה.

בשבוע הבא אתחיל ללכת שוב לקבוצה, ואני מקווה שזה יעזור לי לעשות kick-start מחדש.

השאלה היא איך אני גורמת לעצמי להאמין בי מחדש.

חמלה וטוב לב. אני אשתדל לזכור את זה.

 

דיאטה חברתית

גודלתי לאורה של המדיניות הפולנית הידועה – "don't ask don't tell". לא שואלים כלום, לא מספרים כלום, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו.
אני לא ממש מאמינה בזה. להפך, אני מאמינה מאוד גדולה בשיתוף. מי שמחובר אליי בפייסבוק, יודע שאני מקפידה לדווח בפייסבוק על מעלליי, רעיונותיי, דעותיי, רגשותיי ושאר ירקות באדיקות ובהתמדה. אני משתדלת לעשות זאת בכנות ובהומור. להיות אמיתית, לא קלישאתית ולא ליפול לבור הסטאטוסים העלאק-מתוחכמים, שאינם אלא ססמאות ריקות ותו לא.
כשהתחלתי את תהליך הדיאטה, היה לי ברור שגם פה אני נוקטת במדיניות השיתוף.
גם אם זה לא נעים. גם אם זה אומר שכולם יודעים שעליתי במשקל, שזללתי, שהירידה שלי איטית מאוד, או כל דבר אחר שאינו מעמיד אותי באור זוהר ומצליחני.
גם אם זה נראה מגוחך לפעמים להעלות תמונות של מה שאני אוכלת. במיוחד כשמה שאני אוכלת זה 2 פרוסות לחם שיפון עם גבינה לבנה 1% (מצד שני, באינסטגרם הכל נראה סקסי יותר).
גם אם יש סיכוי שאקבל תגובות פחות נעימות. או שיחשבו עליי דברים מוזרים. או שאקבל כל מיני עצות. שונאת שנותנים לי עצות בלי שביקשתי.

זה פשוט עושה לי טוב. זה משחרר. זה מאפשר לי להסתכל בעיניים פקוחות על התהליך, לא להיות לחוצה, ולא להיכנע למקומות האובר-פרפקציוניסטים שלי.

ועד כה, אני גם מקבלת המון המון תמיכה. תגובות מעודדות. לייקים משמחים. ב"עולם האמיתי" כבר הודו לי כמה בנות על החשיפה ועל ההשראה.

אני לא רגילה לקבל תמיכה כזאת. אני נדהמת לגלות עד כמה שזה עושה את ההבדל, התחושה הזו שאת לא לבד. גם אם זה וירטואלי. גם אם מעולם לא פגשתי חלק מהאנשים שעושים לי לייק. זה עוזר כל כך.

עד כה ירדתי 2.5 ק"ג, אני עושה ספורט (זומבה) פעמיים בשבוע, אבל ההישג האמיתי מבחינתי הוא השינוי בהרגשה שלי. אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב, גם גופנית וגם נפשית. חזקה ומחוזקת. משוחררת.

הדרך ארוכה היא ורבה, אבל בחיי שאני נהנית ממנה. זה, בעיניי, הכי הכי חשוב.

 

 

 

ושוב נצאה אל הדרך…

רשומת התגובה לא בכל מחיר, על נשים שעוזבות את שוק העבודה, זוכה להדים רבים ואני שמחה מאוד על כך. אשמח אם תקראו ותפיצו אם עדיין לא עשיתם זאת.

ולנושא אחר, המעסיק אותי בימים אלו – המשקל שלי. נראה כי נפלתי לדפוס שבו ביום ראשון אני מתחילה דיאטה, שורדת יומיים במקרה הטוב, מרימה ידיים, עוברים כמה שבועות שבהם אני מעלה עוד במשקל, ושוב מחליטה להתחיל דיאטה, וכך הלאה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עכשיו שוקלת יותר מאשר ביום הלידה של יאיר.
בין מטלות החיים, נושא המשקל שלי הוא באמת אחד הנושאים שיש לי הכי פחות זמן פנוי, מוטיבציה וכוח לעשות איתם משהו.  יש לי גנים של נטייה להשמנה (זו אמת – עשיתי בדיקה גנטית וזו היתה אחת האבחנות), הרגלי אכילה קלוקלים ביותר, נטייה חזקה מאוד לאכילה רגשית, וחיבה לממתקים. כל זאת בשילוב של חוסר עמוק ועצום בכוח ואנרגיות, לא תורמים למצב.

הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהמצב יותר. אני חושדת שהמשקל מתחיל להשפיע עליי לרעה, מעבר לכך שקשה לי להסתכל על עצמי במראה או בצילומים, ולכך שאין לי מה ללבוש כי כלום לא עולה עליי. אני מרגישה שאני מתעייפת הרבה יותר בקלות, שקשה לי לצלוח את חיי היומיום – גם בגלל המאמץ של לסחוב 30 ק"ג עודפים על גופי, שלא בא לי לצאת מהבית כי כל סאגת ההתלבשות נורא מעיקה, שאני נמנעת מללבוש שמלות שאני כל כך אוהבת כי הירכיים משתפשפות לי אחת בשנייה.

חברה התחילה ללכת לשומרי משקל ואני החלטתי להצטרף אליה.

זו הפעם השלישית שלי בשומרי משקל. הפעם האחרונה הייתה לפני 5 שנים, אחרי הלידה של אייל. רזיתי 18 ק"ג במהירות יחסית, הגעתי לחברות כבוד, והייתי רזה – מידה 36.
אחרי שנתיים נכנסתי להריון עם יאיר ומאז הלידה אני נאבקת.
אז למה נתתי לעצמי להגיע לעודף המשקל הנוכחי? למה לא חזרתי לקבוצה הרבה קודם?
אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.
סיבה ראשונה, ואולי מרכזית – הרגשתי כמו כישלון. ניסיתי לרזות לבד, כי חזרה לקבוצה הייתה כמו הודאה – נכשלתי. השמנתי בחזרה. עכשיו אני מקבלת את העובדה שזו מחשבה טיפשית, שלהודות בחולשה זה דווקא חוזק, ושאני לא יכולה לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה, ואין בכך שום דבר רע.
סיבה שנייה – בבוקר אני בעבודה, ואחר הצהריים אני עם הילדים. לא רציתי ללכת לקבוצה עם הילדים. אני הולכת אתם לקניות, לסידורים ולרופא (שלי) לפעמים, אבל לגבי הקבוצה (ורופא נשים), הרגשתי שאני צריכה לשים גבול. הפתרון בא ממקום לא צפוי – פתחו קבוצה במקום העבודה שלי. הסיבה הזו לא רלוונטית יותר.
סיבה שלישית – ההתעסקות. אני מרגישה כל כך עמוסה, כל כך מלאה במטלות ומשימות עד כדי חנק, כל כך חסרת כוחות ואנרגיה, שלהוסיף עוד מטלה לרשימה הרגיש לי הרבה יותר מידי.  מצד שני, אני מבינה שירידה במשקל ותחושת השליטה שבעקבותיה דווקא יעזרו לי להרגיש יותר חזקה.

אז זהו. אני יוצאת למסע, משתדלת להנמיך ציפיות, מבינה שזו דרך ארוכה ושזה ייקח זמן, מקבלת את התסכול מהמצב הנוכחי, אבל מזכירה לעצמי להסתכל רחוק רחוק קדימה. מה שהיה, היה. הולך להיות טוב יותר.

 

יוצאת אל המסע

לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?

אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.

ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.

ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?

לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.

זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב  לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.

האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.

החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.

 

בהצלחה לי.

 

הרגלים רעים

אני מלכת ההרגלים הרעים. יש לי מיליון, מיליון הרגלים רעים. 
אני סתם מחמירה עם עצמי. למשל, אני לא מעשנת. הנה הרגל רע שאין לי.
אבל מלבדו, יש לא מעט.
ולאחרונה, אני נכנעת לכולם, גם לאלו שכבר חשבתי שהתגברתי עליהם.

חזרתי לאכול שוקולד ברמה יומית. מה קרה לי? רק לפני כמה חודשים לא נגעתי בזה בכלל.
הפסקתי לעשות ספורט.
הפסקתי לשמור על כמויות האוכל שנכנסות לי לפה. אני לא שמה לב בכלל. כל כך חבל, רזיתי יפה, ועכשיו עליתי קצת בחזרה.
אני מקפידה על בלגן אטומי בבית. בגדים זרוקים בכל מקום, הכיור מלא כלים מלוכלכים. ניירות בכל פינה.
אני לא מכינה לעצמי ארוחת ערב. אוכלת משם ומפה.
אני לא מורחת קרם פנים כל יום.
חזרתי לכסוס ציפורניים.
אני לא ישנה מספיק.

מה זה? מה קורה פה?? למה אני עושה את זה לעצמי?

בפתיחת כל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום יהיה אחרת. היום אוכל במידה, לא אכסוס ציפורניים, אכין לעצמי סלט בערב.
בסוף אני מוצאת את עצמי חצי ישנה על הספה מול הטלויזיה עם קערת פופקורן או חבילת שוקולד או שקית אגוזים.

לאיפה נעלם כוח הרצון שלי?

תקועה

תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.

הבית

עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.

למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.

כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.

הדיאטה

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.

בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.

אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.

לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?

הבלוג

לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.

אוי ואבוי, הקיץ בדרך

אני לא מחובבי עונת החורף. אני אוהבת שמש, סנדלים ובגדים קצרים. השנה, לעומת זאת, בא לי דווקא שהחורף יימשך עוד קצת.

בחורף אפשר להסתיר את השומנים (הבטן…) מאחורי ז'קט מכופתר.

בימים גשומים הילדים לא יוצאים לחצר של הגן/צהרון, ולכן הבית שלי לא מתמלא בחול / שבלולים / מקלות / חרובים יבשים / אבנים מהכיסים של אייל.

בחורף המזגנים בעבודה לא מקפיאים אותי. הם סגורים ולכן מאוד נעים.

בחורף אוכלים מרקים. בקיץ חם מידי בשביל זה.

בחורף אפשר לאפות בכיף וכמה שיותר. בקיץ לא תמיד קל להתקרב לתנור.

בחורף המכונית לא הופכת לכבשן לוהט אחרי שתי דקות של חנייה בשמש.

בחורף אין חופש גדול.

אחרי 3 שבועות של שיכרון חושים, שוקולד וממתקים – 3 עוגות יום הולדת לאייל, שתי עוגות יום הולדת לבעלי, ופורים אחד (שהתחלק ל-100 אוזני המן ביתיים, עשרות כדורי אוראו על מקל ו-3 משלוחי מנות שקיבלנו), אני סוף סוף חוזרת לשגרה ולדיאטה שלי, ומתכננת שלפחות הסיבה הראשונה ברשימה לא תהיה valid כשהחום ממש יכה.

לסיום, סתם שיר שאני אוהבת:

עוד מעט… עוד קצת…

אני מאוד מוטרדת בזמן האחרון, מדברים שאני לא יכולה לחשוף כאן. בגלל זה אני כמעט ולא כותבת. סימני חיים ניתן למצוא בבלוג פשוט מבשלת או בבלוג לא אודטה. עוד חודש הכל צפוי להסתדר, ואז אחזור לשגרת הכתיבה.
דרך אגב, פצחתי בשבוע שעבר בדיאטה. זהו. עליתי יותר מיד במשקל, והגיע הזמן להפוך את הכיוון. בינתיים ירדתי קילו. מכירים את זה שבתחילת הדיאטה הכל נראה נפלא ונהדר, ואת פשוט לא מבינה איך לא עשית את זה קודם? אך רגע השבירה בוא יבוא. בין אם זו חתונה, ארוחה משפחתית או סתם יציאה למסעדה, מתישהו אתחיל לקלל את הגנים שלי שבגללם אני לא יכולה לאכול מה שבא לי.
בינתיים, בכל מקרה, הולך לי ממש בסדר.

סוגיה כבדת משקל

אתמול עליתי על המשקל, ומיהרתי לספר לבעלי בפנים עגומות: "ירדתי את הקילו שהעלתי במצפה הימים". "אז למה את כל כך עצובה?!" התפלא. "את אמורה לשמוח!"
לכי תסבירי שהקילו הזה רק מזכיר לי שעדיין לא הורדתי את שני הקילו שהעלתי בסדנת שטח, ואת זה שכל היום צועקות אליי הפרסומות של סטודיו C מכל עבר, ומזכירות לי שאמנם אני בת 26, אבל לא מידה 26 בג'ינס. לעזאזל, כנראה שלא משנה מה אעשה – לעולם לא אצליח להשתחרר מהתסביכים האלה.
כל ביקור ב"קסטרו" מלמדני, שכדי להשתחל לבגדים שלהם עליי להיות נטולת ציצים וישבן (והשנה בכלל אין לי כוונה להשקיע מכספי בקולקציית הקיץ המכוערת שלהם).
מודעות הפרסומת של סטודיו C מציצות מכל עבר ומנסות לשכנע אותי, שכדי להיות באמת מאושרת עליי להיות במידה 36/38, ורצוי בלונדינית. אחת הפרסומות האחרונות שלהן מזעזעת אותי במיוחד – "מידה 36 בגיל 36". אתם השתגעתם? מה סקסי באישה בעלת רגלי גפרור?
ולמרות כל ההתקוממות הזו שלי נגד הממסד, החנויות והפרסומות, בסתר ליבי אני רוצה להיות אחת מהן – מהנשים האלו בעלות רגלי הגפרור, העצמות הבולטות, המרפקים והברכיים הדוקרות.
אבל ממש להתאמץ בשביל זה? לא תודה.