רשומת התגובה לא בכל מחיר, על נשים שעוזבות את שוק העבודה, זוכה להדים רבים ואני שמחה מאוד על כך. אשמח אם תקראו ותפיצו אם עדיין לא עשיתם זאת.

ולנושא אחר, המעסיק אותי בימים אלו – המשקל שלי. נראה כי נפלתי לדפוס שבו ביום ראשון אני מתחילה דיאטה, שורדת יומיים במקרה הטוב, מרימה ידיים, עוברים כמה שבועות שבהם אני מעלה עוד במשקל, ושוב מחליטה להתחיל דיאטה, וכך הלאה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עכשיו שוקלת יותר מאשר ביום הלידה של יאיר.
בין מטלות החיים, נושא המשקל שלי הוא באמת אחד הנושאים שיש לי הכי פחות זמן פנוי, מוטיבציה וכוח לעשות איתם משהו.  יש לי גנים של נטייה להשמנה (זו אמת – עשיתי בדיקה גנטית וזו היתה אחת האבחנות), הרגלי אכילה קלוקלים ביותר, נטייה חזקה מאוד לאכילה רגשית, וחיבה לממתקים. כל זאת בשילוב של חוסר עמוק ועצום בכוח ואנרגיות, לא תורמים למצב.

הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהמצב יותר. אני חושדת שהמשקל מתחיל להשפיע עליי לרעה, מעבר לכך שקשה לי להסתכל על עצמי במראה או בצילומים, ולכך שאין לי מה ללבוש כי כלום לא עולה עליי. אני מרגישה שאני מתעייפת הרבה יותר בקלות, שקשה לי לצלוח את חיי היומיום – גם בגלל המאמץ של לסחוב 30 ק"ג עודפים על גופי, שלא בא לי לצאת מהבית כי כל סאגת ההתלבשות נורא מעיקה, שאני נמנעת מללבוש שמלות שאני כל כך אוהבת כי הירכיים משתפשפות לי אחת בשנייה.

חברה התחילה ללכת לשומרי משקל ואני החלטתי להצטרף אליה.

זו הפעם השלישית שלי בשומרי משקל. הפעם האחרונה הייתה לפני 5 שנים, אחרי הלידה של אייל. רזיתי 18 ק"ג במהירות יחסית, הגעתי לחברות כבוד, והייתי רזה – מידה 36.
אחרי שנתיים נכנסתי להריון עם יאיר ומאז הלידה אני נאבקת.
אז למה נתתי לעצמי להגיע לעודף המשקל הנוכחי? למה לא חזרתי לקבוצה הרבה קודם?
אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.
סיבה ראשונה, ואולי מרכזית – הרגשתי כמו כישלון. ניסיתי לרזות לבד, כי חזרה לקבוצה הייתה כמו הודאה – נכשלתי. השמנתי בחזרה. עכשיו אני מקבלת את העובדה שזו מחשבה טיפשית, שלהודות בחולשה זה דווקא חוזק, ושאני לא יכולה לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה, ואין בכך שום דבר רע.
סיבה שנייה – בבוקר אני בעבודה, ואחר הצהריים אני עם הילדים. לא רציתי ללכת לקבוצה עם הילדים. אני הולכת אתם לקניות, לסידורים ולרופא (שלי) לפעמים, אבל לגבי הקבוצה (ורופא נשים), הרגשתי שאני צריכה לשים גבול. הפתרון בא ממקום לא צפוי – פתחו קבוצה במקום העבודה שלי. הסיבה הזו לא רלוונטית יותר.
סיבה שלישית – ההתעסקות. אני מרגישה כל כך עמוסה, כל כך מלאה במטלות ומשימות עד כדי חנק, כל כך חסרת כוחות ואנרגיה, שלהוסיף עוד מטלה לרשימה הרגיש לי הרבה יותר מידי.  מצד שני, אני מבינה שירידה במשקל ותחושת השליטה שבעקבותיה דווקא יעזרו לי להרגיש יותר חזקה.

אז זהו. אני יוצאת למסע, משתדלת להנמיך ציפיות, מבינה שזו דרך ארוכה ושזה ייקח זמן, מקבלת את התסכול מהמצב הנוכחי, אבל מזכירה לעצמי להסתכל רחוק רחוק קדימה. מה שהיה, היה. הולך להיות טוב יותר.