עפיפונים

זה ממש לא נגמר…

כנראה שבאמת הרגזתי מישהו שם למעלה עם הפוסט הקודם. נחשו מה קרה שעה אחרי שכתבתי את הפוסט? בדיוק כשהחלטתי לעזוב קצת את המחשב וללכת להכין משהו לאכול?
הפסקת חשמל.
כבר ציינתי בעבר שאני מפחדת מהחושך?
תדליקי נרות, אוירה רומנטית וכל זה, אמרתי לעצמי. הבעיה היא שבשביל למצוא את המצית / הגפרורים הייתי צריכה תאורה…
נכון שיש לנו תדיאור. זה אומר שאני גם אמורה לדעת איפה הוא?
ואז נזכרתי שאנחנו שומרים פנס מעל המיקרוגל. נחשו מה? הוא נפל לי על הרגל. וזה כואב.
עדיין כואב.
בחברת חשמל אמרו לי שיש בעיה עם קו מתח גבוה, אבל אני יודעת את האמת. אני מתנצלת בפני כל תושבי הבניין שלי. זו לא אשמתכם. זו אני.

אוף אוף אוף

מישהו בשמיים החליט לשלוח לי אצבע משולשת השבוע. נפלתי על שבוע מלא בנאחס, וזה פשוט לא נגמר.
הכל התחיל ביום ראשון בלילה, כשאייל התעורר בצרחות אימים, שכתוצאה מהן הוא גם הקיא, המסכן. החלטנו שאלו כאבי אוזניים וטיפטפתי לו שמן זית לאוזן. אחרי שעה שוב. ואחר כך שוב. הוא גם העלה חום, אבל קצת נורופן איפשר לו להירדם וגם לנו.
בבוקר (יום שני) הרופא בישר – דלקת אוזניים! לילד יש קצת חום, וצריך להישאר איתו בבית. סיכמנו שבעלי יהיה בחצי היום הראשון, ואני בחצי היום השני (עקב פגישה חשובה בעבודה).
הפגישה היתה, בהעדר מילים אחרות, ממש מגעילה. בסיומה הרגשתי פשוט קטנה ונחותה.
ברוח זו (ובליווי SMS-ים נואשים מבעלי שאבוא להציל אותו) נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. בפנייה לתוך רחוב צר (שנהגים !@#$% החנו בו את מכוניותיהם בצורה לא חוקית משני הצדדים), "שיפשפתי" את הרכב בחוד שבלט ממשאית חונה. התוצאה? שריטה על רוב הצד השמאלי של האוטו ו"דפיקה" בפח של הדלת השמאלית האחורית.
מ ה מ ם.
ודווקא אני, הנהגת הזהירה שלקחה ללב את כל מה שלמדה בקורס "רענון נהיגה" ומקפידה לשמור מרחק ולאותת.
בשלב זה שקלתי לבכות, אבל מכיוון שלבכות תוך כדי נהיגה זה לא ממש מומלץ, ותאונה זה הדבר האחרון שעוד היה חסר לי באותו יום, החלטתי נגד.
בבית מצאתי בעל ממוטט וילד אנרגטי לחלוטין (לרגע תהיתי אם הוא פיברק את דלקת האוזניים הזאת בשביל להישאר בבית עם אבא ואמא). יחד עם זאת, בשילוב של כישוריי כקצינה בצבא וסופר וומן, הצלחתי לגרום לילד ללכת לישון צהריים במיטה שלו (ולא של אבאאמאאבאאמא) במשך שלוש וחצי שעות, אותן ביזבזתי לחלוטין בגלישה בפייסבוק.
אתמול מישהו גרם לי להרגיש ממש מטומטמת ולא מקצועית (לפחות לא בכוונה). גם קיבלתי צרבת מארוחת צהריים במסעדת "חסילון".
אחרי העבודה נסעתי לקניון איילון לחפש מכנסיים בקסטרו. אחרי שעברתי כמעט על כל הבגדים בחנות הגעתי למסקנה שהבגדים העונה מיועדים אך ורק לבנות רזות כמו מקל, עם בטן שטוחה וגובה 1.80 מ' לפחות. סתם להיות מידה 38 זה כבר לא נחשב. מצד שני, הצלחתי "לגרד" 4 סריגים.
והיום…?
קמתי בבוקר עם שעורה בעין!
אדומה! מגרדת! מכוערת!
וגם היום טרחו לגרום לי להרגיש קטנה ונחותה בעבודה (לא בגלל השעורה).
אחר הצהריים, נסעתי לאסוף את אייל מהגן, כשאמור להיות לי תור לרופא שעה לאחר מכן. אחרי שלקחתי את אייל, איכשהו הצלחתי למצוא חנייה סבירה לא רחוק מהמרפאה. כמובן שירד גשם זלעפות.
עכשיו, אני יודעת שיש בצבא לוחמים שסוחבים משקלים עצומים, ובוודאי בהרבה יותר מהיכולת שלי.
אבל אני שואלת אתכם, האם ניסיתם אי פעם לסחוב עליכם את התיק של העבודה, התיק של הילד, שקית עם חבילת אקטימלים (קניתי במכולת, הילד היה רעב), שקית עם חבילת קשים (שיהיה לו עם מה לשתות את האקטימל), ילד בן שנה ו-9 חודשים שדורש "ידיים!", ומטריה פתוחה (יורד גשם כאמור), תוך כדי שאתם מהדסים בעקבים על רצפה רטובה?????
אחרי שסחבתי את כל האמור לעיל מהאוטו למכולת, לבית קפה (קניתי לאייל מאפה קטן שעלה לא פחות מ-10 ש"ח!!!), לקופת חולים, ובחזרה לאוטו, כל זה בגשם, הרגשתי שאני עומדת לאבד את שפיות דעתי. ישבתי בכיסא הנהג ונשמתי נשימות ארוכות. זה לא עזר.
תסלחו לי בעודי קוברת את עצמי מתחת לשמיכה ולא מדברת עם אף אחד יותר בחיים.
סתם, כמו שאני מכירה את עצמי, אני מפה הולכת ישר לפייסבוק.
מי יודע מה מצפה לי מחר.
(טפו טפו, העיקר שכולנו בחיים)

שיחות על החיים עם אייל (#2)

אייל: אבא גדווווול
האבא (בעלי): ומה אמא?
אייל: אמא חמודה!
האבא: וגם גדולה
אייל: לא, אמא חמודה!
האבא: נכון, אמא באמת מאוד חמודה…
איך ספק שחינכתי את הילד היטב 🙂 🙂 🙂

נעליים

פשוט להתעלף מהמתיקות הזאת…

הנעליים של אייל

יוצאת מהכלים

יש ימים כאלה. גם שבועות כאלה. בעבודה המנהל שלך עיצבן אותך, ואחר כך עוד הרים גבה כשהתכוונת לצאת ב-16:00 (בשביל זה הגעת ב-7:00 כאילו?). אמא שלך טוענת שהילד אוכל יותר מידי (יחסית לציפור), וחמותך טוענת שהילד כל הזמן חולה (זה בכוונה). כששאלת את הגננת איך היה הילד היום, היא אמרה שהוא בסדר (התשובה הנכונה: מדהים! מהמם! עילוי! היורש של איינשטיין!). ארוחת הערב שבעלך הכין לילד כללה בעיקר ביסקוויטים (זה פחמימות, לא?), ונדמה לך שמישהו רמז לך בצהריים שאת צריכה לרדת במשקל.
את מגיעה הביתה כשכל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ליומיים עם אופציה להארכה. אבל לא. את לא מאלו שבורחות מהמערכה ולא מתמודדות. את עוד תראי לעולם מה זה!
את מחכה שהבעל יסתלק מהבית (ספורט, מפגש עם חברים, מה זה משנה?), ופונה לבצע את מלאכת הקודש. אותה מלאכה שאנו הנשים הכי הכי נהנות לעשות כשאנחנו לבד.
כביסה וכלים.
שום דבר לא ישווה לתחושת החוזק והגאווה שבכיבוש מעוז הכביסה והכלים. הם איימו עלייך. הכביסה מילאה כל חור בבית. בכיור הכלים נערמו במגדלים אינסופיים הנמתחים אל הרקיע. אבל את תוכלי להם. את תנצחי אותם! הם עוד יצטערו על היום שבו הכתימו את חלום הבית המצוחצח שלך, אותו חלום שאת יודעת שכבר לא תגשימי, אבל צריך שיהיה על מה לפנטז.
את יודעת שאין לך עוד הרבה זמן. אוטוטו הבעל יחזור, בבוקר הילדים יקומו, והכל כבר יהיה שונה. הרי זה לא אותו דבר לשטוף כלים כשהם נמצאים. מה את, המשרתת שלהם? מאמצת את גבך ומרטיבה את ידייך בעוד הם, ובכן, לא? אבל עד אז, הבית הוא זירת הקרב ואת השליטה. אין סיר, תבנית או חולצת כפתורים שיוכלו לך. את המלכה של כוכב הבית הזה. את ניצחת.
עכשיו אפשר לפרוש בשקט.

שיחות על החיים עם אייל (#1)

אני (בתפקיד האמא): מי גדול?
אייל: אבא!
אני: ומי עוד?
אייל: אמא!
אני: ומה אתה?
אייל: אני אייל!
(האמא מתגלגלת מצחוק)

יום הולדת 29

המון זמן לא הייתי פה.
חשבתי רבות מה לכתוב בפוסט שייסמן את חזרתי לחיים בלוגריסטים סדירים. בסוף החלטתי… לא לכתוב כלום. קשה לי לתאר מה עבר עליי השנה ועם מה התמודדתי. אני מעדיפה לאחסן את החוויות בקופסא ולהמשיך הלאה.
החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי התגעגעתי. אני רוצה שוב את המקום שבו אוכל "לשפוך" את המחשבות, השטויות והחוויות. אני רוצה שוב לחלוק, לשתף, להשתפך ולתקשר.
אז זהו, חזרתי רישמית.
חדי העין והזיכרון בוודאי הבחינו שלבלוג יש עיצוב חדש וגם שם חדש – "עפיפונים". ולמה עפיפונים? בגלל שיר של שלומית כהן-אסיף, שמבחינתי מתאר בדיוק את מה שקורה בתוך הראש שלי:
כשאני ים
המחשבות שלי גלים.
כשאני עץ
המחשבות שלי עלים.
כשאני שמים
המחשבות שלי עננים.
כשאני רק ילד
המחשבות שלי עפיפונים.
עפות ברוח לכל הכיוונים.
מקסים, נכון?
לא הכל עוד מסודר פה מבחינת עיצוב, אבל עם הזמן אארגן את הפינות המבולגנות.
אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-29, ובעצם התחלתי את שנת ה-30 לחיי. אני דווקא שמחה לעזוב את שנות ה-20 ולעבור לעשור השלישי. הרבה יותר כיף בעיניי להיות אשה יותר בוגרת ובשלה, ועם זאת – חוויות רבות עוד לפניי.
אני מאחלת לעצמי שתהיה לי שנה טובה יותר מהקודמת, שנה שבה אקצור את הפירות, אצמח, אעלה ואהנה. והכי חשוב – בריאות!
<פינת הגיקית>
29 הוא מספר ראשוני, אבל זה לא קשור לעניין. כשמחברים את ספרותיו מקבלים 11 – שזה החודש בו נולדתי. כשמחברים את הספרות של המספר 11 – מקבלים 2, שזה היום בו נולדתי.
< / פינת הגיקית>

מתנת יום ההולדת שאייל הכין לי בגן