עפיפונים

יוצאת מהכלים

יש ימים כאלה. גם שבועות כאלה. בעבודה המנהל שלך עיצבן אותך, ואחר כך עוד הרים גבה כשהתכוונת לצאת ב-16:00 (בשביל זה הגעת ב-7:00 כאילו?). אמא שלך טוענת שהילד אוכל יותר מידי (יחסית לציפור), וחמותך טוענת שהילד כל הזמן חולה (זה בכוונה). כששאלת את הגננת איך היה הילד היום, היא אמרה שהוא בסדר (התשובה הנכונה: מדהים! מהמם! עילוי! היורש של איינשטיין!). ארוחת הערב שבעלך הכין לילד כללה בעיקר ביסקוויטים (זה פחמימות, לא?), ונדמה לך שמישהו רמז לך בצהריים שאת צריכה לרדת במשקל.
את מגיעה הביתה כשכל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ליומיים עם אופציה להארכה. אבל לא. את לא מאלו שבורחות מהמערכה ולא מתמודדות. את עוד תראי לעולם מה זה!
את מחכה שהבעל יסתלק מהבית (ספורט, מפגש עם חברים, מה זה משנה?), ופונה לבצע את מלאכת הקודש. אותה מלאכה שאנו הנשים הכי הכי נהנות לעשות כשאנחנו לבד.
כביסה וכלים.
שום דבר לא ישווה לתחושת החוזק והגאווה שבכיבוש מעוז הכביסה והכלים. הם איימו עלייך. הכביסה מילאה כל חור בבית. בכיור הכלים נערמו במגדלים אינסופיים הנמתחים אל הרקיע. אבל את תוכלי להם. את תנצחי אותם! הם עוד יצטערו על היום שבו הכתימו את חלום הבית המצוחצח שלך, אותו חלום שאת יודעת שכבר לא תגשימי, אבל צריך שיהיה על מה לפנטז.
את יודעת שאין לך עוד הרבה זמן. אוטוטו הבעל יחזור, בבוקר הילדים יקומו, והכל כבר יהיה שונה. הרי זה לא אותו דבר לשטוף כלים כשהם נמצאים. מה את, המשרתת שלהם? מאמצת את גבך ומרטיבה את ידייך בעוד הם, ובכן, לא? אבל עד אז, הבית הוא זירת הקרב ואת השליטה. אין סיר, תבנית או חולצת כפתורים שיוכלו לך. את המלכה של כוכב הבית הזה. את ניצחת.
עכשיו אפשר לפרוש בשקט.