יש לי את הארי פוטר 6, והיום אתחיל לקרוא אותו.
(דרך אגב – "זכרונותיה של גיישה" הוא ספר מצוין)
נצנוץ קטן של אופטימיות
קיץ כתום
נמאס לי. מתנחלים, התנתקות, הפגנות, סרבנים, חסימות כבישים, סרטים כתומים – די!
הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולהימלט מפה, לאיזו ארץ אקזוטית ושקטה. אפילו לא ארץ אקזוטית, גם ארצות הברית מקובלת עליי, העיקר שיהיה רחוק. הייתי חוזרת עוד כמה חודשים, כשהכל (בתקווה) יירגע.
כבר אזלו לי כל הכוחות. התעייפתי.
אבל אני לא יכולה, אז אני מתאפקת. מתאפקת שלא להתנתק משאריות השפיות שעוד נותרו לי.
רגע של עצבנות 2
אתם, בני הנוער, נמצאים עכשיו בחופשה. חודשיים תמימים של חופשה.
אולי לא שמתם לב, אבל שאר המדינה לא בחופשה. במיוחד המבוגרים. אני יודעת שהמילה "מבוגרים" גורמת לכם לדמיין את ההורים שלכם ואת המורים שלכם, אבל המבוגרים הם גם אנשים כמוני – שגדולים מכם בסך הכל ב-10 שנים. גם אנחנו עובדים. גם אנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, וגם לנו קשה לישון כשחבורה של בני נוער צועקת בקולי קולות ברחוב שלנו.
אני יודעת שחופש זה כיף. זה כיף לא לעשות כלום. זה כיף להיפגש עם חברים ולקשקש עד השעות הקטנות, כי מחר לא צריך לקום לבית הספר, אבל למה תוך כדי פגיעה באנשים אחרים?
כנראה שבגיל הזה מיתרי הקול שלכם מגיעים לדציבלים מאוד מרשימים, או שאולי זה השקט של הלילה שמגביר את הסאונד, אבל הדיבורים (הצעקות) שלכם מפריעים לי לישון.
אז אולי די?
גם אני הייתי לא ממזמן בגיל שלכם, ותאמינו לי בעוד כמה שנים לא תבינו מה כבר עשיתם בחודשיים תמימים של כלום. עצה קטנה ממני – תבלו זמן בכלום, אבל אל תשכחו שבחופש אפשר גם לעבוד, ללמוד (כן! כן!) דברים ומיומנויות חדשות, לפתח את עצמכם בתור בני אדם. לא בתור (תסלחו לי) יצורים שצועקים ליד החלונות של כל השכונה באחת בלילה.
