עפיפונים

חודשיים זה הרבה או מעט?

דיאלוג עם אנשים מהעבודה (חוזר על עצמו מס' פעמים ביום):
– נו, מתי את יולדת?
– בפברואר.
– פברואר? זה ממש עוד מעט!
– מה עוד מעט? זה עוד חודשיים!
– חודשיים זה כלום!! זה עובר ממש מהר.
חודשיים דווקא נראים לי המון זמן. אני לא מרגישה שאני מוכנה אוטוטו ללדת. שום דבר עוד לא מוכן: רק התחלנו קורס הכנה ללידה, עוד לא עשינו את השיפוצים בבית, עוד לא קנינו דברים לתינוק (מזל שיש לנו את הרוב). אפילו את אלבום ההריון המיתולוגי, שאני מתכננת להכין מתחילת ההריון, עוד לא התחלתי.
ג'וניור, תקשיב לריטה ששרה: "אל תמהר לצאת אל רגע האמת".
אני מבטיחה שבדד-ליין נהיה מוכנים.

מי כיבה את השמש?

מתחילת החודש השביעי אני מרגישה כאילו מישהו כיבה לי את המוח.
לא הבנתי עד כמה המצב חמור, עד שדיברתי היום עם אמא שלי בטלפון.
אמא שלי התלבטה אם לקחת בשבוע הבא יום חופש. הנימוק שלה נגד העניין היה שהיא רוצה לשמור את ימי החופש לפברואר.
כמעט שאלתי אותה מה כבר קורה בפברואר שצריך בשבילו ימי חופש.
אבל אז נזכרתי.
בפברואר אני אמורה ללדת.
כמה טוב שאני מאופסת על עצמי.

שליש שלישי

היום סיימתי את השבוע הראשון בשליש השלישי של ההריון. דברים אכן השתנו. אני לא יודעת אם זה קרה בהדרגה או ככה פתאום. כנראה שזה קרה בהדרגה, אבל אני מרגישה כאילו הכל נפל עליי ככה פתאום.
ג'וניור כבר שוקל יותר מקילו, הבטן כבר "משמעותית", ואני כבר מרגישה הריונית מאוד (למרות שלפעמים, כשאני תופסת את הבבואה שלי משתקפת במראה, אני עדיין מתפלאת…).
בשבועות האחרונים פצחתי בשופינג מטורף. אמנם, חוץ מרכישה של כמה מכנסי הריון, אני בעיקר מתמקדת בחולצות או באביזרים, אבל זה עדיין כיף.
אני הולכת בקצב של צב, וקשה לי עם זה. אני רגילה ללכת מהר. בדרך כלל אני מתחילה בקצב הרגיל, ומבינה שאם לא אתחיל להאט לא אעמוד בזה…
הבטן גדולה וכבר קשה לי להתכופף, אבל לכו תגידו את זה לחתולי קטן, שכל היום רוצה ליטופים, ולא מבין שאמא מתכופפת בקושי בשביל ללטף אותו…
אני חושבת הרבה על מה יהיה אחרי הלידה. לא מסוגלת לדמיין את זה. זה לא מטריד אותי, ואני סומכת על כושר ההתמודדות שלי, על הידע שצברתי ועל התושיה שלי, אבל נראה לי שעד שזה לא קורה לך ממש – אין שום דרך לדמיין איך זה יהיה.
עוד חודשיים וחצי וזה קורה.

אשה בהריון לפניך


היום הייתי בכנס בעבודה. אחרי ששאלו אותי כמה פעמים באיזה חודש אני, ואם זה כבד לסחוב או לא, ואיך אני מרגישה ומה שלומי, פתאום קלטתי –
אני בהריון!
עד כה התייחסתי בשיוויון נפש יחסי לעובדה שהבטן ממש גדלה. גם לקפיצות ולבעיטות כבר די התרגלתי. הכל נכנס למין שגרה כזו, ושכחתי שלאנשים שמסביבי זה פחות שגרתי. במיוחד ש-99% מהם גברים.
אבל בקרוב מאוד דברים יתחילו להשתנות.
עוד שבוע וחצי אתחיל את השליש השלישי של ההריון.
אני צריכה להתחיל לקנות בגדי הריון, כי נמאס לי כבר ללכת כמו שלוכית (תמיד הייתי קמצנית בכל מה שקשור בבגדים).
עוד 3 שבועות נתחיל קורס הכנה ללידה.
הזמן לא עובר מהר – הוא טס!
(בתמונה רואים את הצל שלי על הקיר הסגול של חדר השינה)

יום הולדת 27

מצאתי לי זמן להיות חולה. אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-27 בעודי ביום המחלה השני שקיבלתי מרופאת המשפחה, עקב וירוס שהחליט לתקוף אותי דווקא השבוע.
אז מצד אחד אני מרגישה די רע, מנוזלת, משתעלת ומסכנה, ומצד שני – אני ממש שמחה.
אני שמחה, כי השנה האחרונה היתה שנה טובה, שבה למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, שנתנו לי הרבה כוחות.
למדתי שיש לי בעל מדהים, חברים מקסימים, ומשפחה נהדרת.
למדתי שאני מוכשרת, שיש לי יכולות מדהימות, ושאני לא נותנת לעצמי מספיק קרדיט על כך.
למדתי שאני מחוננת, וזה גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי ועל הסביבה שלי.
למדתי שאני בחורה יפה.
למדתי שאני נשית ואוהבת להתלבש, וזה לגמרי בסדר ולגמרי מותר.
למדתי שאי אפשר ולא צריך להיות סופר-וומן כל הזמן.
למדתי שבעצם אני כבר כל הדברים שאני רוצה להיות. אני רק צריכה לתת להם לצאת החוצה.
את כל אלה אני לוקחת איתי לשנה הקרובה, שהולכת להיות שנה מיוחדת, עם שינויים משמעותיים. כל מה שנותר הוא לאחל לעצמי בהצלחה.
ולסיום – רגע של גיקיות:
<גיקית>
איזה מספר מגניב זה 27?? הוא שווה לשלוש בחזקת שלוש! כלומר המעריך והחזקה הם זהים! אתם קולטים שהפעם הבאה שאוכל להגיד את זה תהיה בגיל 256?
נראה לי שאסתפק ב"עד 120".
< / גיקית >
(הייתי חייבת.)

מה אני עושה במקום ללמוד?

כשאין לי מטלות ללימודים, הכיור עולה על גדותיו, השיש מנוקד בכלים מלוכלכים, הסלון מבולגן, יש הררי כביסה שצריך לקפל על הספה, הררי כביסה מלוכלכת במכונת הכביסה, והשליח הנחמד של הפיצה כבר מכיר אותנו באופן אישי.
אבל כשיש לי דברים לעשות, מאמרים לקרוא, תרגילים להגיש, מבחנים ללמוד אליהם?
הכיור נקי, כל הכביסה מקופלת, כל הכלים שטופים יפה יפה, הסלון מסודר והמקרר מלא באוכל מבושל בקופסאות מסודרות.
אני שונאת לעשות את עבודות הבית, אבל כשיש מטלות מעצבנות אחרות, הן "פתאום" הופכות ל-*כל כך* חשובות. פיקוח נפש ממש!
עוד כמה חודשים אסיים את התואר השני שלי, ומה יהיה אז על הבית?
שנת לימודים מוצלחת ומהנה לכולם 🙂
(ולמרות כל מה שנאמר למעלה, אני באמת נהנית מהתואר)

ריקודי בטן

אני מסיימת היום את השבוע הראשון של החודש השישי. הבטן פתאום גדלה לה והתעגלה, ואני מרגישה "רשמית" שאני בהריון. גם ג'וניור פתאום התעורר לו, ובמקום התנועות המפרפרות שהרגשתי בשבועות האחרונים, הוא התחיל לבעוט ולרקוד לי בבטן.
בדרך כלל אני עוסקת בעניניי בשקט, כשפתאום משהו קופץ לי בבטן ומקפיץ אותי. ואז שוב. ועוד פעם. אני מתחילה לצחוק צחוק גדול, והוא ממשיך לרקוד לו שם לצלילי צחוקי.
לפעמים הוא משחק איתי מחבואים, בועט בעיטה אחת, ומפסיק. כשאני מתייאשת מלחכות לבעיטה הבאה, וחוזרת לעסוק בעניניי, הוא בועט שוב במקום אחר. וכך הלאה, ואני מתחילה לצחוק.
ולפעמים, אני סתם יושבת ורואה טלוויזיה, והבטן מרקדת לה מתחת לחולצה. איך אפשר לא לצחוק?
כך נראה השובב הקטן לפני שבוע וחצי:

הרי החדשות ועיקרן תחילה

לא מבינה את המחלה הזו.
ערב נחמד, בריזה קלה מכיוון השדות, מגיעה השעה שמונה ו…. בואו נפתח טלויזיה ונהרוס לעצמנו את הערב עם החדשות! הרי הערב לא יהיה שלם מבלי לשמוע על ילדה בת שלוש שנפלה מקומה חמישית ומתה, על רצח נוסף של אשה בידי בעלה, על התרעות להתקפת מחבלים (בקולו הלחוץ, המעצבן והחרדתי של רוני דניאל), על קאסמים שמשוגרים לשדרות ואוטוטו יגיעו לכפר סבא, ומחר, הו מחר, יהיה חם מהרגיל לעונה.
אותו דבר בבוקר – הרי למה להתחיל את הבוקר בשקט עם מוזיקה נעימה. לא! את הבוקר שלנו חייבים להתחיל עם הרשות הפלסטינית, אבו מאזן והגזירות החדשות של האוצר.
תגידו לי, אתם השתגעתם?
אני לא רואה חדשות בטלויזיה, ולא שומעת חדשות ברדיו. אם ממש ממש מוכרחים, אז אני מוכנה להתפשר על חדשות ערוץ 10 (משום מה, לכתבים שלהם יש קול הרבה יותר נעים) בסאונד מאוד מאוד חלש.
אני קוראת חדשות בעיתון, ובעיתון בלבד. איכשהו, מנת האקטואליה היומית היא הרבה יותר קלה לעיכול כשהיא כתובה. בעיתון גם הרבה יותר קל להתמודד עם הסנסציות הזולות והמניפולציות שמנסים להפעיל עלינו, הצרכנים התמימים.
ועוד רוצים להפעיל ערוץ אקטואליה ייעודי. אוכלוסיית המזוכיסטים הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי, כנראה.

הבטן הציבורית

כבר התרגלתי לכך שכולם שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר, כאילו אני חולה במשהו, חס וחלילה.
עדיין לא התרגלתי לכך שהבטן שלי הפכה להיות אובייקט ציבורי, ויש אנשים ששוכחים שמאחורי הבטן עומדת לה אישה, שהיא גם בן אדם, שהוא במקרה בהריון.
נמאס לי ששואלים אותי "הכל תקין איתו?", כאילו אני עושה משהו לא בסדר.
נמאס לי שלפני שמסתכלים לי בעיניים, מסתכלים לי על הבטן (או במקרה היותר גרוע – על הציצים).
נמאס לי שאומרים לי לאכול עוד, כי עכשיו אני אוכלת בשביל שניים.
נמאס לי שמזהירים אותי שלא אגזים עם האוכל, כדי שלא אעלה יותר מידי.
נמאס לי שמעירים לי הערות על גודל הבטן.
נמאס לי ששואלים אותי אם אלה בגדי הריון. אני שואלת אתכם איזו מידה אתם לובשים?
ודרך אגב, "נו, מה שלומך? משמינה?" היא לא דרך להתחיל שיחה.
מתעניינים בי ובהריוני? יש לי מיליוני חוויות לספר. אף אחת מהן לא קשורה לבטן שלי.

סליחה!

לפני יום כיפור, אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בשוגג. לא התכוונתי.
וסליחה שאני לא כותבת בתדירות מספיק גבוהה בבלוג.