היום סיימתי את השבוע הראשון בשליש השלישי של ההריון. דברים אכן השתנו. אני לא יודעת אם זה קרה בהדרגה או ככה פתאום. כנראה שזה קרה בהדרגה, אבל אני מרגישה כאילו הכל נפל עליי ככה פתאום.
ג'וניור כבר שוקל יותר מקילו, הבטן כבר "משמעותית", ואני כבר מרגישה הריונית מאוד (למרות שלפעמים, כשאני תופסת את הבבואה שלי משתקפת במראה, אני עדיין מתפלאת…).
בשבועות האחרונים פצחתי בשופינג מטורף. אמנם, חוץ מרכישה של כמה מכנסי הריון, אני בעיקר מתמקדת בחולצות או באביזרים, אבל זה עדיין כיף.
אני הולכת בקצב של צב, וקשה לי עם זה. אני רגילה ללכת מהר. בדרך כלל אני מתחילה בקצב הרגיל, ומבינה שאם לא אתחיל להאט לא אעמוד בזה…
הבטן גדולה וכבר קשה לי להתכופף, אבל לכו תגידו את זה לחתולי קטן, שכל היום רוצה ליטופים, ולא מבין שאמא מתכופפת בקושי בשביל ללטף אותו…
אני חושבת הרבה על מה יהיה אחרי הלידה. לא מסוגלת לדמיין את זה. זה לא מטריד אותי, ואני סומכת על כושר ההתמודדות שלי, על הידע שצברתי ועל התושיה שלי, אבל נראה לי שעד שזה לא קורה לך ממש – אין שום דרך לדמיין איך זה יהיה.
עוד חודשיים וחצי וזה קורה.

תגובות