עפיפונים

יוצאת אל המסע

לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?

אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.

ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.

ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?

לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.

זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב  לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.

האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.

החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.

 

בהצלחה לי.

 

ובשאר החדשות…..

אני מרגישה שמשהו משתחרר. יש לי תחושה שמשהו טוב מתחיל לקרות. לי, זאת אומרת. האור בקצה המנהרה הפסיק לדעוך, והוא הולך ומתחזק.
היו לי ימים מהנים בשבוע האחרון. ההרצאות ביום הראשון ללימודים היו טובות. גם מרצים מצחיקים וגם היה מעניין. הקורסים בטטיסטיקה למנהלים וחשבונאות פיננסית נשמעו כל כך משעממים על הנייר, ולהפתעתי הם לא היו כך. אפילו מצאתי לי שותף.
ביום שישי היינו במסיבת יום הולדת של חבר של בעלי. הייתי בטוחה, שאחרי הברכות הראשוניות והאוכל וכל ההתרגשות, די נשתעמם, ונעזוב מוקדם. בסוף דווקא פגשנו אנשים חדשים וממש מעניינים, וניהלנו איתם שיחות מעניינות, ויצאנו משם בחצות. אפילו היה סושי.
אתמול אירחנו אצלנו ידידה משותפת שלנו ואת החבר החדש שלה. די חששנו שהערב לא יזרום, אבל דווקא היה רגוע ונינוח. הראנו להם את הדירה (הם התלהבו), ראינו סרט ביחד ("מה נשים רוצות"), החתולים התרוצצו בינינו (במיוחד ז'אן-לוק, שנמרח על האורחים כאילו אין מחר) והיה נחמד.
וביום שבת, אני עושה מסיבה לכבוד יום ההולדת שלי. אני מקווה שהמגמה החיובית הזו תמשך גם לשנתי ה-25.