עפיפונים

הנזלת המנוולת

איך יודעים שהחורף כאן? הנזלת פוקדת את ביתנו. אני ויאיר מנוזלים לאורך כל החורף, והשנה גם אייל הצטרף ל"שמחת" האף הסתום. השנה ממש חטפתי אותה בגדול, והנוזלים מצאו דרכם למערות האף שלי ולאוזניים, וסבלתי (עדיין קצת סובלת) מכאבי אוזניים וכאבי ראש חזקים לאורך תקופה ארוכה. הרופא אמר לי שצריך פשוט לחכות שזה יעבור, וש"זה יקח זמן".

פנו אליי והציעו לי לנסות תכשיר בשם קרבול – Karvol, קפסולות עם אדים ריחניים שאמורות לשחרר אפים סתומים. "מה יש לי להפסיד", חשבתי לעצמי.

הקפסולות מכילות כל מיני שמנים אתרים ואמורות לעזור לרענון הנשימה. קוטמים את קצה הקפסולה, ומרוקנים את תוכנה על ממחטת נייר או במכשיר אדים. מחזיקים את הממחטה לידינו ונושמים את האדים.
נתתי לאייל לנסות את זה, והוא התלהב מאוד, אמר לי שהריח ממש טוב ושהוא מרגיש שהאף שלו נפתח. הוא ביקש שאשים לו "את הריח" גם בלילה, אז רוקנתי עוד קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלו.
בעלי התלהב גם הוא מהריח, שנפוץ באיזור החדר של אייל. ממש בישום לחדר 🙂

נותר לי לנסות את התכשיר על עצמי. באחת השבתות התעוררתי עם תחושה שמישהו יצק לי בטון על הראש. האף היה סתום והראש הרגיש כמו סיר לחץ. משככי כאבים לא עזרו. גם לא אוטריוין (תרסיס אף). התהפכתי והתהפכתי במיטה, ופתאום נזכרתי בקרבול. שפכתי תוכן של קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלי. האדים השרו עליי רגיעה, והצלחתי להירדם קצת. לאט לאט, במהלך השעתיים הבאות, הרגשתי איך הלחץ בראש משתחרר, איך האף מתחיל לאט לאט להיפתח, ושהרגשתי משתפרת.
בימים הבאים שמתי לב שאני כל הזמן מתעוררת בלילה בגלל הנזלת ובגלל שיעולים. החלטתי לנסות שוב את הקרבול. לפני השינה, שמתי ליד הכרית ממחטה שרוקנתי עליה תוכן של קפסולת קרבול. בעלי היה מבסוט מהריח הטוב, ואני קיוויתי שזה גם יעזור לי. זה אכן עזר – ישנתי רצוף והתעוררתי בהרגשה הרבה יותר טובה.

אני עדיין מנוזלת, אבל לפחות מצאתי משהו שמקל עליי. ממליצה בחום, וחבל שלא גיליתי אותו לפני כמה חודשים.
אחר כך נזכרתי שכשהייתי ילדה היה תכשיר בשם "קרבוסילן" שהיה עושה את אותו אפקט, ושלפני שנים הייתי נוהגת לרחרח שמן אקליפטוס כשהאף שלי היה סתום. כנראה שהדברים האלה באמת עובדים עליי.
וגם אם לא, לפחות הריח ממש ממש טוב 🙂

שימו לב שיש למנוע מגע ישיר של התכשיר עם העור. כדאי גם לא לקרב יותר מידי את הממחטה לאף – פשוט כי אז הריח ממש חזק.
התכשיר מיועד גם לתינוקות מגיל 3 חודשים.

הוא נראה כך (נלקח מהאתר):

 

שאלות שאת שואלת את עצמך כאמא

האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?
כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!
האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?
האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?
מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?
אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?
ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)

העיקר הבריאות

בשבועות האחרונים אייל היה חולה נון סטופ. זה התחיל בדלקת אוזניים, המשיך לוירוס עם חום ושיעולים, ואז שוב יומיים חום, והופ! דלקת אוזניים נוספת.
כל החודש אנחנו רצים בין תורים לרופא ילדים, מנסים למצוא סידור עם הסבתא או עם הגן, כדי שנוכל ללכת לעבודה, וזה פשוט לא נגמר.
כל החודש אני טוחנת שוקולד ואוכל משמין, בקושי ישנה, עצבנית ועייפה, מתה לכמה שעות לעצמי… לאיזה סיבובון בקניון… אבל במקום זה יש לנו אנטיביוטיקה, משאף ושאר מרעין בישין.
כך שרוב החודש כתבתי בבלוג בעיקר בראש שלי. אוהו, היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם! אבל את רוב השטח במוח תפס "קומנדו מחלות" שלא אפשר לי רגע פנאי.
הבובון הקטן כבר בסדר, פחות או יותר. יש לנו השבוע ביקורת אצל רופאת הילדים ואצל רופאת א.א.ג. בשבוע הבא אנחנו בביקור אצל הומיאופתית (הבטיחו לי ברפואה המשלימה של הכללית שזה יפתור את הכל), ואני מקווה, שלכבוד השנה החדשה, בינואר יהיה הרבה יותר טוב.
עוד חודשיים יום הולדת שנתיים.

חולות אהבה

ביום רביעי בבוקר התחיל לכאוב לי הגרון, ואח"כ הראש, ואח"כ באה כבר נזלת. התקררתי.
אם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מעיק יותר מידי, אבל מספיק פוטוגני בשביל לעורר את רחמי הסביבה ולסחוט קצת תשומת לב. ביום חמישי גם היה לי קצת חום, ובלימודים הציעו אדוויל, וכוס מים, וסימפטיה.
בחמש וחצי אני מתקשרת לבעלי כדי לספר לו עד כמה אני מסכנה, ועונה לי מישהו חצי רדום, שממלמל ומתעטש חליפות. שיט, איך חולפת לה תהילת עולם – הוא הצטנן.
מרגע זה עברתי מלהיות החולה המסכנה להיות האישה המרשעת שמזניחה את בעלה. אמא שלי, שאת ההתקררות שלי פטרה בתירוץ הפולני לכל דבר בערך – "זה מחילופי העונות", הסתכלה בפנים מודאגות על הסמרטוט המהלך והמתעטש שהבאתי לארוחת הצהריים של יום שישי, ואמרה לי – "אולי הוא צריך אנטיביוטיקה, צריך להביא אותו לרופא". זהו, לא משנה אם כואב לי הראש, אם יש לי חום, אם גם אני מצוננת – בעלי חולה ואני אמורה לטפל בו.
אחת הבדיחות הידועות שלנו, הנשים, זה שגברים מצוננים בטוחים שהם עומדים למות. נו, בטח. אנחנו מפנקות אותם יותר מידי! כשאנחנו חולות אנחנו לוקחות אקמול וממשיכות הלאה, וכשהם חולים אנחנו מאפסנות אותם במיטה ומכרכרות סביבם. אנחנו לא סומכות עליהם שידעו לטפל בעצמם, וזה מה שאנחנו מלמדות אותם. כי זה מה שהאמהות שלנו לימדו אותנו.

ימי מחלה

במהלך המירוץ המטורף של החיים, בין עבודה, ללימודים, למשפחה, לזמן לעצמי, אנחנו לפעמים מייחלים פתאום לאיזו הצטננות או התקררות קלה, שפעונת קטנטונת, שתתן לנו קצת פסק זמן מכל הבלגן, ותפרגן לנו כמה ימים בבית.
ואז באה המציאות ומלמדת אותנו לקח.
יום שישי שעבר דווקא הלך מצוין. פירגנתי לעצמי תספורת חדשה ומהממת, סידור גבות, ואפילו קבעתי טיפול פנים לשבוע שאחרי (אחרי שכבר שנתיים אני מתכוונת לקבוע טיפול כזה). בערב יום שישי התחילו השיעולים. השיעולים התפתחו לצמרמורות. הצמרמורות התפתחו לכך שבמשך יום שבת לא יכולתי לצאת מהמיטה, ולא יכולתי לאכול. אחר כך כבר קיבלתי ימי מחלה לכל השבוע מרופאת המשפחה ("דלקת ויראלית בדרכי הנשימה", כלומר נזלת ושיעולים). מיותר לציין כמובן שזה קרה בשבוע שבו היו לי ערימות של עבודה לעשות…
תחשבו על זה – שבוע בבית! רחלי בריאה אחת יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בשבוע…. אבל מסתבר שרחלי חולה – לא ממש. את השבוע ביליתי במצב צבירה של סמרטוט, על הספה בסלון, מוקפת בערימות של טישואים. ביומיים הראשונים לא הייתי מסוגלת אפילו לראות טלויזיה, שלא לדבר על לקרוא משהו. לא היה לי תיאבון, אז הורדתי קילו וחצי תוך שלושה ימים (זה בסדר, הם חזרו בסוף השבוע, יחד עם התיאבון).
העיסוק העיקרי שלי היה להשתעל, לקנח את האף, לסבול, לרחם על עצמי, ולהתמלא חרדות מכל העבודה שאני אצטרך להשלים כשאחזור.
אבל עכשיו אני בסדר. אני מרגישה שכאילו איבדתי שבוע מהחיים.
אז מה עשיתם בין ה-9 ל-13 בינואר?
(נ.ב. לפחות החתולים נהנו לבלות קצת עם אמא)

התעלפות

ביום ראשון רופא המשפחה נתן לי הפניה לבדיקות דם שגרתיות. אמנם כמות הבדיקות מילאה 2 עמודים, אבל בשלב זה לא חשדתי בכלום. ביום שני בבוקר הלכתי למעבדה.
אני שונאת בדיקות דם. לא אחת קרה לי שהאח/ות לא היו מיומנים, ומצאתי את עצמי עם שטף דם ענקי כחלחל-סגלגל. הבדיקות גם תמיד עושות אותי נורא חלשה, ולפעמים קצת מסוחררת.
האחות דווקא היתה מאוד מקצועית. היא "חלבה" ממני 7-8 מבחנות (בשלב מסוים הפסקתי לספור), ולא השאירה אפילו סימן. חתיכת תחבושת הוצמדה למקום הדקירה, כדי לספוג את הדם, ואני נשלחתי לשבת בחדר ההמתנה ולחכות 5 דקות.
חיכיתי. שתיתי כוס מים. הרגשתי קצת חלשה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת יותר. היה חם בחדר ההמתנה. מאוד מאוד חם. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לשאוף קצת אוויר.
יצאתי החוצה. הרגשתי מסוחררת. נשענתי על גדר האבנים ונשמתי עמוקות.
הכל היה רגוע ושקט מסביב. הרגשתי שאני שוכבת, ולא הבנתי למה. זכרתי שקמתי בבוקר מהמיטה והלכתי לעבודה. לא יכול להיות שאני שוכבת במשרד. אני לא נוהגת לעשות את זה, וזה לא מרגיש כאילו אני על שולחן.
ואז הבנתי.
קמתי וכשלתי פנימה לתוך המעבדה, ופניתי לעבר חדר האחיות. שאלתי בנימוס – סליחה, יש לי סחרחורת, אני יכולה לשכב כאן לרגע?
כנראה שנראיתי ממש נורא, כי תוך שניה אחזו בי אחיות משני הצדדים, השכיבו אותי על המיטה, והרימו את הרגליים שלי ב-90 מעלות.
"רופא! צריך לקחת אותה לרופא!", מישהי צעקה, אבל האחות אמרה בקול נחרץ – לא צריך שום רופא. היא תהיה בסדר.
ואז חשבתי – כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם, עד שמישהו היה שם לב?
ואז התחלתי לבכות.
את השאר אחסוך מכם – תערובת של בכי ושיחה סוריאליסטית ביותר עם האחיות. כשאני חושבת שוב על מה שקרה באותן שעות, הכל נראה לי כמו סיטואציה מצחיקה בסוריאליסטיות שלה. אבל באותו זמן הרגשתי רק חלשה ומפוחדת.
רק היום אני מרגישה שהצלחתי להשתחרר מהחוויה המפחידה הזו. לכן רק היום חזרתי לכתוב.