עפיפונים

אל תתערבו לי במשפחתיות שלי

רץ כרגע קמפיין בשם "שלישי משפחתי" שמטרתו לעודד משפחות לאכול ביחד ארוחת ערב משפחתית לפחות פעם אחת באמצע השבוע.

הקמפיין הזה מרגיז אותי נורא, ובעיניי מצטרף לשורה של קמפיינים מרגיזים מהתקופה האחרונה, כגון הקמפיין נגד השמנת ילדים והקמפיין "תשמרי על הכוס שלך", שהקו המקשר ביניהם הוא האשמת והטלת האחריות על הקורבן, במקום ניסיון לעשות שינוי אמתי.

הכוונה אולי טובה. ההורים עובדים שעות ארוכות, ולא מבלים עם הילדים מספיק. בילוי זמן משותף משפחתי הוא דבר חשוב. אני בעד.
עכשיו בואו נסתכל על הפרטים הקטנים:

א. מי אמור להכין את ארוחת הערב הזו?
ההורה שחוזר הביתה אחרי 9 שעות עבודה שהתחילו ב-7 בבוקר ואחר כך המשיכו ל"משמרת שנייה" עם הילדים אחרי הצהריים? ההורה שעובד בהייטק וחוזר הביתה הכי מוקדם ב-19:30 בערב? האימא שנשארה במשרד עד 20:00 כדי "להשלים שעות" בגלל שבמשך השבוע היא יוצאת ב-16:00?
למי מהם יש כוחות לזה?
עד כמה זה מקבע את מקומה של האם במטבח, כזו שלרוב נמצאת בבית בשעות האלו וכנראה היא זו שתכין את ארוחת הערב?

ב. מתי אמורה ארוחת הערב הזו להתקיים?
19:00 בערב נראית לי שעה סבירה לארוחת ערב. האם כל ההורים (במיוחד ההייטקיסטים ביניהם) מצליחים להגיע הביתה עד השעה הזו? חשבתם אולי להפנות את הקמפיין למעסיקים ולומר להם – פעם בשבוע (בכל שבוע, כל השנה, לא רק ביום של הקמפיין) סוגרים את המשרד מוקדם וכולם הולכים הביתה? או שזה יותר מידי מחוץ לקופסה?

ג. מי אמר שארוחת ערב משותפת = = משפחתיות או הנאה?
האם יוזמי הקמפיין אכלו אי פעם ארוחת ערב עם ילד ADHD שבמשך כל הארוחה קופץ, זז, מלכלך, עושה קולות ורעשים, ומטריד באופן כללי – שלא באשמתו, כי הוא לא שולט על זה?
אם אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב משפחתית באמצע שבוע אבל משחקים משחקי קופסה ביחד או רואים סרט ביחד, זה טוב או לא טוב?
ולמה אוכל שווה משפחתיות? למה שיחה עם הילדים צריכה לערב אוכל?

אל תקבעו לי מה זו משפחתיות. אל תגרמו לי לרגשות אשמה. רוצים לעזור לי? תשקיעו את הכספים של הקמפיין המיותר הזה בלעשות שינוי אמתי – שינוי תרבות העבודה החונקת בישראל. הורדת יוקר המחיה. שיפור התחבורה הציבורית כדי שלא ייקח לנו שעה וחצי להגיע הביתה בערב. השוואת תנאי החופשה של הילדים וההורים, כדי שנוכל לבלות עם הילדים שלנו בשקט, בלי לדאוג מה יהיה מחר, בלי להרגיש חנוקים. מה אנחנו נעשה בזמן הזה איתם, זה כבר עלינו, וממש לא בטוח שאוכל צריך להיות מעורב בעניין.

 

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

 

 

שיחות על החיים עם הילדים #12

מזמן לא היה לנו. אני מאשימה את הפייסבוק.

חינוך כלכלי
אני ואייל בחנות דגים. אני רואה על אחד המדפים פסטה בצורת פו הדב ולוקחת.
אייל: מה, את קונה את זה?
אני: כן, זה נורא חמוד!
אייל: אמא, לא קונים משהו כי הוא חמוד! קונים משהו רק אם את הולכת להשתמש בזה!

 

זומבים עילאיים ומתנשאים
הילדים משחקים בזומבים. אייל הוא הזומבי שרוצה לאכול את המוח של יאיר.
אייל: ממממ…. זה נראה לי טעים. זה עם חמאה?
יאיר: זה ללא גלוטן.

 

המומחה
בעלי מדבר ליאיר: זה כי אתה חכם… וחמוד…
אייל (צועק מהחדר): אבא, אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע!

 

בעקבות הטוש האבוד
אני מצלמת את יאיר בסמארטפון שלי, והוא מראה את התמונה לבעלי ולאחותי.

יאיר מצולם בסמארטפון
יאיר: פה בצד יש טוש.
בעלי: מה? מה יש פה?
יאיר: טוש! טוש! פה! (מצביע על הסמארטפון)
אחותי: אני לא רואה שום טוש
בעלי: איפה אתה רואה טוש?!
יאיר: פה! טוש! טוש!
אחותי: אולי הוא מתכוון ליתוש?
יאיר: לא!!! טוש!!!!!! טוש!!!!!!
אני: חכו רגע, תביאו לי את זה.

אני לוחצת על המסך.

הנה הטוש!!!

הנה הטוש!!!

fun במזגן: תערוכת Dolls Art במוזיאון יפו העתיקה

סדרת fun במזגן שוב חוזרת!! הסדרה מוקדשת לבילויים במקומות סגורים וממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 8, וילד בן 4 ו-9 חודשים.

בובות מהתערוכה

בובות מהתערוכה

בימים אלו ועד ה-19 ביולי מתקיימת במוזיאון יפו העתיקה תערוכת Dolls Art, המציגה יצירות של אמני בובות מהארץ והעולם. הוזמנתי לבקר בתערוכה כדי לסקור אותה. נטלתי עמי את שני הילדים (שבהתחלה לא כל כך הבינו מה להם ולבובות, הם הרי בנים) ונסענו ליפו.
בתערוכה היצירות מסודרות לפי אמנים, כל אמן וסגנונו הייחודי והחומרים השונים בהם הוא משתמש. מבוגרים ייהנו להסתובב, להסתכל על המוצגים ולקרוא על האמנים, אבל לדעתי ילדים זקוקים בכל זאת לתיווך מסוים. ולכן, כשעברנו על פני המוצגים הצגתי לילדים שאלות – אילו מאפיינים בולטים יש לבובות של אותו אמן (עיניים גדולות מלוכסנות, אף סולד), מאלו חומרים הן עשויות, מה לדעתם הן מרגישות, האם אפשר לשחק איתן. חלק מהאמנים שילבו ביצירתם חומרים ממוחזרים וחפצים שונים, וביקשתי מהילדים לזהות ולמצוא אותם. יאיר איבד את הסבלנות לאחר זמן מה, אבל אייל מאוד מאוד התעניין והיה שמח להישאר עוד.

בובות בתערוכת Dolls Art

בובות בתערוכת Dolls Art

שני הגיקים שלי התלהבו מהמוצגים של בובות ממוכנות מעץ, ויאיר אהב את בובות התאטרון. אייל היה מאוד משועשע מבובה בדמותה של אמנית בובות ("אימא, אמנית בובות הכינה בובה של אמנית בובות שמכינה בובה של….")

בובה של אמנית הבובות, מגדה

בובה של אמנית הבובות, מגדה

מריונטות של מלך ומלכה

מריונטות של מלך ומלכה

 

אייל והבובה האהובה עליו בתערוכה

אייל והבובה האהובה עליו בתערוכה

בסך הכל העברנו שם שעה נחמדה ביותר. זו הייתה הזדמנות לפתוח בפני הילדים צוהר קטן לעולם האמנות. בהחלט לא לבנות בלבד!

בקצרה:
אתר:
דף הפייסבוק של התערוכה
תחבורה / חניה: חנינו ברחוב טיילת מפרץ שלמה שליד המוזיאון. 10 ש"ח.
הנזק:
 אנחנו הוזמנו ע"י היח"צ. העלות היא 40 ש"ח למבוגר, 35 ש"ח לילד מגיל 3. כרטיס משפחתי (4 אנשים ומעלה): 30 ש"ח לאדם. סטודנט/חייל/גמלאי/נכה/תושב ת"א: 35 ש"ח.
אכלנו: טוסט גבנ"צ מהבית ואחר כך ארוחת צהריים בחאג' כחיל. יפו משופעת במסעדות נוספות כמובן.
קטנטנים: עדיף להצטייד במנשא, וכדאי לשים לב שהם לא מושיטים יד ונוגעים במוצגים.
מדד הילד: 5 מתוך 5 (אייל: היה כיף ואהבתי להסתכל על הבובות).
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (תערוכה מקסימה. קצת יקר לטעמי יחסית לזמן שבילינו שם).
ועוד משהו:
 הזדמנות מצוינת לטיול נחמד ביפו ושיטוט על חוף הים.

מיומנה של אם לילד מחונן: היכרות

ילד מחונן

כשאייל היה בן 8 חודשים היה לי ברור שהוא ילד יוצא דופן. הוא היה מאוד ערני וסקרן. היה לו מבט בעיניים שהיה שונה משל ילדים אחרים בגילו. פנים של מבוגר. כשהוא היה בן שנה וקצת הלכנו לגינה הציבורית, והוא הצביע על הממטרות השקועות בדשא (שאותן מעולם לא ראה עובדות לפני כן) ואמר לי – "מים". בגיל שנה וחצי התחיל לדבר, ובגיל שנה ו-7 חודשים כבר דיבר במשפטים. בגיל שלוש פתר פאזלים של 100 חלקים, זיהה את כל אותיות הא"ב, וידע לזהות את הסמלים של כל דגמי המכוניות. הוא היה רואה את הסדרה "החיים" בDVD וידע לספר ולהסביר מונחים שקשורים לגוף האדם. בגיל 4 היה כותב מילים אם היינו מאייתים לו אותם. בגיל 5 רצינו לרשום אותו לחוגים של המכון של אריקה לנדאו, אז עשינו אבחון פרטי של מכון קרני. קיבלנו אישור רשמי על כך שהוא מחונן ברמה גבוהה, ובצורה מאוזנת בין הצד המילולי לצד הכמותי. בגיל 7, בכיתה א', אובחן גם כ-ADHD. בשנה הזו הוא גם המציא שיטה מהירה לחיבור שברים על ידי שימוש בשעון. היום הוא בכיתה ב'.

כשיאיר היה בן שנתיים, בעלת המשפחתון שלו אמרה לי שהוא ילד חכם מאוד עם נטייה לצד הטכני. לא כל כך האמנתי, עד שבמסיבת הסיום הביאה המפעילה פרה גדולה מקרטון שאליה חוברה כפפה מנופחת עם חלב, והיא העמידה פנים שהיא חולבת. יאיר הלך להסתכל מאחורי הפרה כדי לנסות להבין איך זה עובד. הוא התחיל לדבר בצורה שוטפת רק בגיל שלוש, אבל כבר זיהה את כל המספרים ואת הסדר שלהם. היום בגיל 4 ו-9 חודשים הוא מזהה את כל האותיות, יודע לקרוא את כל השמות של הילדים בגן שלו ועוד כמה מילים, כותב מילים אם מאייתים לו אותן, ויודע חשבון ברמה בסיסית. את כל זה הוא למד בעצמו. עדיין לא עשינו לו אבחון רשמי, אבל לכשנעשה, די ברור לי מה תהיה התשובה.

גם אני מחוננת.

פעם כשהיית אומר "ילד מחונן" הייתה עולה בראש תמונה של ילד ממושקף, צמוד לספר או כפוף מול המחשב, ביישן, מוזר כזה, חרשן. היום יש הרבה ילדים ממושקפים. רוב הילדים משתמשים במחשב או בטאבלט. אין ממש הבדל חיצוני בינם לבין ילדים מחוננים, ולדעתי מעבר לסטיגמה גם אף פעם לא היה.
ובכל זאת, ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים שונים משל ילדים אחרים. אחרי שאייל נולד, ולאורך השנים, קראתי המון על הורות. גם עשיתי סדנת הורות. אחרי אבחון הADHD, קראתי המון גם על זה. לאט לאט הבנתי, שיש לי ילדים שונים, ושאני, כאימא, שונה. יש לי התלבטויות שונות וחוויות שונות. כמות החומר שיש על מחוננים היא לא רבה בפני עצמה, וכמות החומר על הורות לילדים מחוננים קטנה עוד יותר (השוו זו לכמות החומר שיש בנושאי קשב וריכוז, לדוגמה). במשך תקופה ארוכה הרגשתי ממש לבד, ואז התחלתי לשתף בפייסבוק, ולכתוב סטטוסים על החוויות שלי כאימא לילד מחונן.

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

משיחות שלי עם הורים אחרים, גיליתי שהרבה מהם לא כל כך יודעים איך "לאכול" את המחוננות – "זה". "זה" טוב? "זה" רע? איך מתמודדים עם "זה"? מה עושים? יש בזה משהו מפחיד. ההורות היום היא הרבה יותר מודעת, ורבים מאיתנו חוששים "לקלקל".
אני מתרגשת לפתוח את סדרת הפוסטים הזו -"מיומנה של אם לילד מחונן" – שבה אשתף איך אני רואה את "זה", מה עובר על אם לילד מחונן, חוויות, בעיות, התלבטויות, מחשבות. אני מקווה שבאמצעות שיתוף החוויות אצליח לעזור להורים אחרים.

ו… כל זה רלוונטי גם לאבות, כן? אני פשוט אימא.

 

לטיול (שוב פעם לא) יצאנו

מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

 

 

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

 

 

 

האתר הסוד של מיה

דעותיי לגבי מדיניות השימוש במחשב על ידי הילדים הן מורכבות. מצד אחד, אני הרי מחוברת באינפוזיה למחשב מאז גיל בית ספר יסודי. יש לי תואר במדעי המחשב ואני practicaly "חיה" במחשב ובאינטרנט. מצד שני, ודווקא בגלל זה, אני מודעת לכמה קל להתמכר למחשב, לסכנות שטמונות בעבודה ממושכת מול מחשב (גם פיזיולוגיות) וכמובן לסכנות שטמונות בשימוש באינטרנט. אייל התחיל להשתמש במחשב באופן קבוע רק לאחרונה, וגם זאת תחת מגבלות נוקשות ורק במקום ציבורי בבית. עם יאיר, זה כבר מרגיש לי קצת לא נכון. אמנם עם האצבע הקטנה והחמודה שלו הוא מנווט ושולט בנבכי הסמארטפון והטאבלט, אבל אחרי שראיתי שחברים שלו כבר משחקים במחשב ושולטים בעכבר בקלילות, התחלתי לחשוב שאולי כדאי לעשות גם לו היכרות קלה עם המכשיר.

במקביל ובאותו זמן קיבלתי הצעה להתנסות באתר "הסוד של מיה" בחינם במשך חודש. שמעתי בעבר על האתר, אבל לא מעבר, ולכן שמחתי על ההזדמנות. אני אתחיל מהסוף – יאיר כל כך אוהב את האתר הזה, שהחלטתי לרכוש לו מנוי שנתי כדי שיוכל להמשיך ולשחק בו גם אחרי חודש הניסיון.

אז מה הסוד של האתר "הסוד של מיה"?
נתחיל בנקודת המבט שלי, כאימא. מדובר באתר סגור, שמהווה סביבה בטוחה ללא פרסומות. אין סכנה שהילד ייחשף פתאום לאיזו מודעה עם תכנים מפוקפקים (וכן, מותקנת אצלנו במחשב תוכנת גלישה בטוחה, אבל את הקליפ של מיילי סיירוס בעירום ביו-טיוב היא לא סיננה).
האתר מכיל תכנים לימודיים בכמה נושאים – מספרים, אותיות, אנגלית ועוד. בכל נושא יש פעילויות שונות, והילד גם נחשף ולומד את התכנים, אבל גם מתאמן בשימוש בעכבר ובהאזנה ומעקב אחרי הוראות – ובסבלנות. ההוראות הן קוליות (בין השאר בקולו הנעים והמדויק של אסף אשתר), העבודה היא בקצב מתון ולא מהיר, ויאיר, שרגיל לתזזיתיות של האפליקציות בטאבלט, לא חיכה להוראות ובהתחלה סתם לחץ על כל מיני אלמנטים במסך. אני מודה שהרמתי גבה – מה זה? האתר איטי? מיושן? אבל אז ראיתי איך יאיר לומד לחכות ולהקשיב לפני שהוא פועל, ולחשוב לפני שהוא מקבל החלטה, ורק אז לוחץ. מבחינתי זה priceless.

יאיר בן 4 וכמעט 9 חודשים. הוא שולט היטב במספרים ובחשבון, מכיר אותיות ואפילו מזהה כמה מילים (בעיקר שמות של חברים שלו מהגן). הוא משחק בעיקר בעולם האותיות, ומתאמן בזיהוי של אותיות וצלילים. בעולם היצירה – מעין מעבד תמלילים פשוט – הוא משחק עם האותיות, מתאמן בשימוש בעכבר ויוצר מילים (למשל, יצר את המילה "ראי" מהשם שלו – יאיר). יש עוד כמה משחקים פשוטים ב"עולם הקרקס" שהוא גילה ונהנה לשחק בהם. החלטתי שלא לכוון אותו בעצמי, אלא לתת לו לגלות את חלקי האתר בעצמו.
נתתי לאייל (בן 8) להתנסות בעולם האנגלית, שמתמקד באוצר מילים. הוא נהנה מזה, אבל נראה לי שזה כבר קצת קטן עליו.

האמהות העילאיות והמתנשאות אולי יצקצקו בלשון, אבל אני מודה שלי זה מאוד נוח שאני יכולה להשאיר את יאיר לבד מול האתר כדי שאוכל בזמן הזה לעשות דברים אחרים (כמו לעבוד). בניגוד לאפליקציות אחרות, ליו-טיוב ולאתרי משחקים, אני לא בלחץ שאולי הוא נחשף לפרסומות או תכנים שלא מתאימים לו, ומכיוון שהאתר פשוט לתפעול, הוא לא קורא לי כל הזמן שאבוא ואעזור לו.  עוד יתרון – מכיוון שזהו אתר אינטרנט, ולא תוכנה שמותקנת על המחשב, יאיר יכול לשחק בה גם במחשב שאצל סבתא וסבא, כשאנחנו מבקרים אותם בסוף השבוע.
הצער היחיד שלי הוא שלא עליתי על הפטנט קודם. היינו יכולים להתחיל עם זה כבר בגיל 4 בכיף (האתר מומלץ לגילאי 3-7). בקיצור, מומלץ!!

האתר נמצא בכתובת sodmaya.co.il, ושם גם ניתן לקנות מנוי. יש 2 שיטות: מנוי חודשי (משלמים פר חודש וניתן להפסיק בכל עת), או מנוי שנתי. יכול להיות שיש גם מבצעים של ועדים שונים (אני קניתי מנוי דרך קופון של באליגם). כמו כן באתר יש כמה תכנים חינמיים שניתן להתרשם מהם. לאתר גם דף פייסבוק.

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

יאיר בפעולה

יאיר בפעולה

 

 

הרגעים הרומנטיים הגדולים של שלדון ואיימי

הרשת גועשת ורועשת השבוע לכבוד פרק ה-valentine's day של הסדרה המעולה The Big Bang (המפץ הגדול), שבו שלדון מנשק את איימי, like mommies and daddies do, רגע שמעריצי הסדרה מחכים לו כבר כמה עונות.
בערוץ הyoutube של הסדרה ניתן לראות את קטע הפרק עם הנשיקה. בעלי סירב לראותו לפני שהפרק ישודר בארץ "כדי שלא יקלקל לו". אני, לעומת זאת, ראיתי אותו כבר 7 פעמים ומתרגשת בכל פעם מחדש. בנוסף לכך גם קראתי את הפוסט שכתבה מים ביאליק (איימי) בבלוג שלה, וראיתי ראיון עם ג'ים פרסונס המהמם (שלדון) על המאורע הענק הזה. אני רק אניח את זה כאן, אתם כבר תחליטו מה לעשות.

 

 

לכבוד Valentine's day החלטתי לחזור אחורה ולאסוף כמה מהרגעים של הזוג הזה. מי שלא מכיר את הסדרה כנראה לא יבין את ההומור, אבל מי שאוהב את הסדרה כמוני, בוודאי יצחק ויתמוגג, וישמח להיזכר.

הכל התחיל כששלדון פגש את איימי בסוף העונה השלישית:

 

בפרק השלישי של העונה הרביעית הזוג נפרד, אבל אחר כך חוזר בזכות אימו של שלדון. זהו אחד הפרקים האהובים עליי – הוא מלא בחתולים ששלדון מאמץ אחרי שהפרידה מאיימי משאירה אותו בודד.

 

 

בעונה החמישית שלדון מציע לאיימי חברות בסגנונו המיוחד

 

 

כאן איימי נותנת לשלדון את מתנת הוולנטיינ'ז דיי הטובה ביותר אי פעם, והוא מחזיר לה במחווה מרגשת משלו:

 

 

בסופו של אחד הפרקים הטובים בסדרה, שכולל חיקויים של הווארד לכמה שחקנים הוליוודיים, שלדון מנחם את איימי והם משחקים D&D עם נופך אירוטי משהו:

 

אחד הרגעים החמודים:

 

מי שלא הבין את ה-reference הקודם ל-"like mommies and daddies do", צריך לראות את הקטע הזה:

 

 

 

ואם כבר מדברים על The Big Bang, שיר האהבה שהווארד חיבר עבור ברנדט בפרק From the Moment I Met you הוא אחד הרגעים המרגשים בסדרה, אם לא אחד השירים המרגשים ever. תראו לי גיקית שלא היתה רוצה שיקדישו לה את השיר הזה.

 

 

מהם רגעי ה- Shamy האהובים עליכם (ובכוונה לא כללתי כאן את פרק ה-spanking) ? ספרו לי בתגובות!

יום האהבה שמח!

 

 

 

המלצה על הדיסק בייבי אוריינטל 2

קיבלתי לסקירה את הדיסק "בייבי אוריינטל 2", אלבום חדש שני לפרויקט "בייבי אוריינטל". הדיסק כולל עיבודים ים תיכוניים ואתניים של שירי ילדים מוכרים, כמו "דני גיבור" (בביצוע מקסים של דני שטג), "פזמון ליקינטון", "מקהלה עליזה", "טיול קטן ("לטיול יצאנו…" של נעמי שמר), "במדינת הגמדים", "רוץ בן סוסי" ועוד ועוד. בדיסק משולבים כלי נגינה מיוחדים כמו "בול בול טראנג" (אהובה עוזרי), טאבלה הודית, תוף "באנדיר" ועוד.
אני אוהבת מוזיקת עולם, והעיבודים של השירים היו פשוט מקסימים בעיניי. הם מאוד כיפיים ומהנים להאזנה בפני עצמם, והעובדה שמדובר בשירי ילדותנו נותן ערך מוסף והופכת את ההאזנה למשמחת במיוחד. גם יאיר נהנה להקשיב למוזיקה ולזהות שירים שלמד בגן.
אחד השירים היותר מגניבים באלבום הוא "פזמון ליקינטון" עם עיבוד של מוזיקה הודית וזמרת ששרה חלק מהשיר בהודית :-)
בקיצור – פשוט דיסק מהנה ומשמח, שכיף להאזין לו, ולא משנה באיזה גיל אתם. לדעתי הוא דווקא יהפוך ללהיט בקרב מבוגרים – אני לחלוטין רואה את עצמי שרה איתו בקולי קולות תוך כדי נהיגה באוטו :-)

את הדיסק אפשר להשיג בחנויות המוזיקה, סטימצקי, צליל, צומת ספרים וכו'. ניתן לרכוש גם באתר הדיסק ב-bandcamp. זו גם מתנה מקסימה בעיניי :-)

לפרויקט יש גם דף פייסבוק.

בייבי אוריינטל 2

קרדיט: יח"צ

"פזמון ליקינטון" מתוך הדיסק:

להתראות 2013, שלום 2014

מכירים את זה שאתם רוצים לעשות משהו, אבל הוא נראה לכם כל כך מורכב, ודורש זמן, השקעה ומחשבה, אז אתם פשוט דוחים ודוחים אותו? אז זה מה שקרה לי עם הפוסט הזה, או כמעט כל פוסט בבלוג, בעצם. לבסוף הבנתי שאני לא חייבת לכוון כל כך גבוה, עם מיליון תמונות וסקירה מפוצצת. אני יכולה פשוט לכתוב את מה שעולה לי בראש ודי… אז אני שמה את הפרפקציוניזם בצד כרגע.

כהכנה לפוסט עברתי על סיכומי שנה משנים קודמות, וזה עשה אותי קצת עצובה. בכל שנה אני מדברת על הקושי, ועל התקווה והאופטימיות שבשנה הבאה יהיה טוב יותר, ואז בשנה שאחרי קורה אותו דבר… תהיתי – האם מתישהו המעגל הזה ייגמר? מתי יגיע הפוסט שבו אכתוב שהיתה לי שנה נהדרת ומהממת שהלוואי על כל עם ישראל?

ואז פתאום הבנתי, שהשנה אני לא מתכוונת לכתוב פוסט כמו בשנים הקודמות. זה לא שבשנה הזו לא היו קשיים. היו בהחלט, אבל להבדיל משנים קודמות, הפעם אני מרגישה שזה היה שווה את זה, שמהקשיים האלה גדלתי ולמדתי – במקום שימעכו אותי לאדמה. אני חושבת שעשיתי שינוי מחשבתי גדול השנה. סוף סוף הבנתי שהציפיות שלי מעצמי הן לא ריאליות, שאני לוקחת את ההישגים שלי כמובן מאליו במקום להשתאות מולם, שאני מתביישת במה שאני לא, במקום לחגוג את מה שאני כן. ויש המון המון כן.

לקח לי זמן עד שהצלחתי לעכל שזה שאני עובדת מהבית בחצי משרה זה לא כישלון, אלא הצלחה. לקח לי זמן עד שהצלחתי לענות בגאווה לאנשים ששאלו אותי במה אני עובדת או מה אני עושה עכשיו. הפכתי למומחית בתחום חדש בזמן מאוד קצר, ולא עצרתי רגע לפרגן לעצמי ולהשתאות אל מול ההישג הזה.

אני מרגישה שהשנה סוף סוף מצאתי את המקום שלי. טוב לי כעובדת מהבית שמנהלת את הזמן שלה, ויכולה לבחור את השעות שלה. טוב לי שיש לי אפשרות להקדיש יותר זמן לילדים. שני אלו מורידים כל כך הרבה מהלחץ שהיה בחיי לפני כן. אני שמחה על התהליך שעברנו עם אייל, של אבחון הADHD וכל הטיפולים שנובעים ממנו, כי טוב שעלינו על זה בגיל צעיר יחסית ולא מאוחר יותר, ועכשיו כבר הרבה יותר טוב.

אני מצהירה שהמוטו שלי לחיים הוא שצריך ליהנות כמה שיותר, אבל השנה אני חושבת שממש מימשתי את זה. הייתי בהמון הופעות וסרטים (וזה בעיקר בזכות חברתי עינת, שלימדה אותי את התורה!). אני מבלה עם כל אחד מהילדים קצת זמן בנפרד בכל שבוע (בזכות אייל והתובנות החכמות שלו), אני עושה ספורט, ובאופן כללי giving myself a break, מקום לנשימה ולרגיעה.

השנה למדתי לברור, לסנן, ולהשאיר רק את מה שמתאים לי, בלי להתבייש ובלי לחשוש שאתחרט. לנקות. להגיד לא.
השנה למדתי לא להתנצל על מה שאני אוהבת, גם אם זה שונה ממה שאחרים אוהבים.
השנה הבנתי שגם אם אני מתעניינת וטובה בהמון דברים, זה לא אומר שאני צריכה לעסוק בהם. אני גיקית ואוהבת טכנולוגיה, והתפזרות על תחומים אחרים היא מיותרת ולא תורמת לי.

אז שנת 2013 היתה לא קלה, אבל טוב שהיתה.

מצוידת בתובנות האלו, ב-2014 אני מתכוונת להמשיך ולנקות מחיי את כל מה שמפריע לי ותוקע אותי, להתמקד במה שאני רוצה, ולא במה שאני חושבת שאני אמורה לרצות, וכמובן להמשיך לבלות הרבה, ולעשות ספורט. שמירה על רמה יציבה וגבוהה של סרוטונין היא בעדיפות הכי עליונה.

אני מאחלת לכם שנה נהדרת, נטולת לחצים, מלאה באהבה ושמחה. תמשיכו לקרוא, כיף לי כשאתם פה.

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".

מסר לחיים מנתן פיליון אהובי, עונה 6 של "קאסל".

הפנטזיה הנשית-גיקית

במפגש עם חברות שנערך בביתי לפני כמה חודשים, אחת הבנות התחילה לדבר על בראד פיט. השאר נאנחו בערגה. אני, לעומת זאת, חשפתי בפניהן שמעולם לא חשבתי שבראד פיט חתיך בכל צורה שהיא, ושהוא לחלוטין לחלוטין לא הטעם שלי.

זכיתי למבטים תמהים מהבנות. "אז מה כן הטעם שלך?!", דרשו לדעת.

"גברים גיקים, גבוהים, רזים וארוכים, עם שיער כהה קצר ומשקפיים", עניתי.

לראייה, כשהייתי בת 20 פגשתי אחד כזה בטכניון, וארבע שנים מאוחר יותר גם התחתנתי איתו.

 

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

השיחה הזו גרמה לי לחשוב. הפנטזיות של בנים גיקים הם נושא מוכר ולעוס, אבל מה לגבי הפנטזיות של הבנות הגיקיות? ניסיתי לחשוב על עצמי כשהייתי טינאייג'רית. לא הצלחתי לדלות פנטזיות משמעותיות. הרי זה לא מספיק שהלוק של סלבריטי כלשהו (ואז, טרום עידן הריאליטי, הסלבז היו זמרים ושחקנים) ימצא חן בעיניי. הוא צריך להיות גם חכם, וטוב במחשבים. תכונה לא נפוצה במיוחד.

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והיחידים שהצלחתי לדלות מתקופת נערותי בשנות ה-90 הם קפטן פיקארד, קומנדר רייקר (שניהם זקנים מידי בשביל להיות פנטזיה של טינאייג'רית גיקית), ו-ווסלי קראשר (שהוא חמוד, אבל קצת, איך לומר, בעל לוק סיסי?) מסטאר טרק.

ימים חשוכים אלו עברו. בתקופתנו יש הרבה יותר אופציות לפינטוזים גיקיים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור הגיקיות. גזרו ושימרו.

 

פיטר פארקר / ספיידרמן – הסרט "ספיידרמן המופלא"

קודם כל יש להדגיש – הכוונה כאן היא לסרט "ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman), בכיכובו של אנדרו גארפילד, וממש לא לסדרת הסרטים בכיכובו של טובי מגווייר. למעשה, רשומה זו בבלוג מוקדש ליוצרי הסרט באהבה ובהערכה. אני לא בטוחה שהם התכוונו לכך, אבל במקום סרט אקשן קומיקסי, יצא להם סרט רומנטי לבנות הנעורים הגיקיות. פיטר פארקר בגילומו של אנדרו גארפילד הוא גם ארוך, גם גבוה, גם בעל שיער כהה, גם מרכיב (בחלק מהסרט) משקפיים, גם רגיש, גם פגיע, גם גאון במדעים, וגם לבוש בסטייל מרושל הזועק "אני לא מתעניין בבגדים ובאופנה, אני פשוט נראה טוב". פלא שבעלי נרדם אחרי רבע שעה בטענה שהסרט משעמם, ואילו אני העברתי אותו בלסת שמוטה, בעודי ממלמלת "אם הייתי טינאייג'רית הייתי כל כך דלוקה עליו" ??

אחר כך גם גיליתי שהשחקן הוא ממוצא יהודי וחי בילדותו בבריטניה, ועל כך אמר בעלי בעצמו – "הוא פשוט מושלם בשבילך!".

(התמונות הנ"ל נלקחו מהאתרים pichaus.com ו-lunettesde.com וממסך הטלוויזיה שלי)

אנדרו גריפית' הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

אנדרו גארפילד הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

 

טוביאס איטון (Tobias Eaton) / פור (Four), טרילוגיית Divergent (מפוצלים)

אך, טוביאס איטון. העלם המושלם. בן 18, חתיך (למרות שנטול משקפיים), חכם, טוב במחשבים, לוחם, אמיץ ומסתורי אך גם רגיש ופגיע. ורוניקה רות' יצרה גיבור לוהט, שאני ממש ממש מקווה שהסרט המבוסס על הספר (יוצא לאקרנים בחודש מרץ) לא יהרוס.

יש לציין שכמעט סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה,  Allegiant, שנכתב בחלקו מנקודת מבטו של טוביאס, וזה די הרס לי את הדמות לצערי.

 

divergentAllegiant

תיאו ג'יימס ישחק את טוביאס (Four) בסרט Divergent. העניין הוא שבספר יש לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור. מה קרה, לא שמעתם על עדשות מגע וצבע לשיער? בקיצור, האופטימיות לגבי הסרט ממני והלאה.

 

 

 אנדר וויגין, הסרט "המשחק של אנדר"

אני בכוונה מתייחסת לסרט ולא לספר. השחקן אסא באטרפילד פשוט מדהים בתפקיד אנדר וויגין, ומכיוון שהוא גם ארוך, רזה ובעל שיער כהה וקצר, וכמובן גאון, הוא בהחלט פנטזיה-worthy עבור הגיקיות הצעירות בחבורה.

(ודרך אגב, אסא באטרפילד ממש דומה ליאיר פה. רק עם שיער שחור.)

 

אסא באטרפילד בתפקי אנדר וויגין, מתוך אתר הסרט endersgamemovie.com

 

 מאט סמית' כד"ר Who בפרק The Lodger בעונה 5

אני מודה שעונה 5 זו העונה היחידה של Dr. Who שראיתי. מאט סמית' הוא חמוד אמיתי (למרות שאינו ממש עונה לקריטריונים שציינתי), ובפרק The Lodger (שהוא פרק ממש חמוד) אפשר לראות אותו גם בבגדים רגילים נטולי פפיון וגם יוצא מהמקלחת כשרק מגבת לגופו.

 

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

 

היו קרובים אבל לא נכנסו לרשימה: ד"ר שלדון קופר (The Big Bang) מסיבות מובנות, יו דנסי בתפקיד גריג בסרט "The Jane Austen Book Club" (כי גיקיותו רק נרמזת בסרט), פיטה, פיניק וגייל מ"משחקי הרעב" (לא גיקים).

אחיותיי הגיקיות, חושבות ששכחתי מישהו? מישהו חסר לכן ברשימה? מוזמנות לתרום מועמדים נוספים דרך התגובות!