עפיפונים

סיפור ההריון והלידה של בני הרביעי – ינאי

לא, אין פה טעות. לפני שנה וכמה חודשים פרסמתי כאן את סיפור ההריון והלידה של איתמר, בני השלישי, ומאז הספקתי להיות שוב בהריון ואף ללדת את בני הרביעי. מכיוון שבין איתמר לבין אייל ויאיר יש הפרש די גדול (9 שנים בינו לבין אייל הבכור), ומכיוון שתמיד רצינו משפחה גדולה, ומכיוון שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר (אוטוטו חוגגת 38)… החלטנו, אחרי שאיתמר נולד, ש"נזרום", בלי לתכנן, והילד הרביעי יגיע כשיגיע. עם איתמר לקח לי שנה עד שהצלחתי להיכנס להריון (כולל הריון אחד שלא נקלט בדרך), אז היינו די בטוחים שגם הפעם זה ייקח זמן.
בחצי השנה הראשונה לחייו של איתמר התמודדנו עם מצב רפואי בשם FTT – איתמר לא עלה במשקל כמעט בכלל ורק ירד בעקומות עד שהגיע לאחוזונים שליליים. הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות – דם, שתן, אולטרסאונד לחלקי גוף שונים, אקו לב ועוד, אשפוז של כמה ימים במח' ילדים ב"מאיר", ביקורים כמעט יומיים בטיפת חלב, ביקורים שבועיים במח' אשפוז יום ילדים ב"מאיר" ועוד. רק אחרי שהתחיל לקבל ריכוז גבוה של פורמולה עם תוספות, בתדירות קבועה כולל בלילה, הוא הצליח לעלות במשקל (לאחוזון 3) ויכולנו לשים את הסיפור מאחורינו. כמובן שבמקביל אני מגדלת עוד שני ילדים על שלל פעילויותיהם וגם עובדת כפרילאנסרית… החיים הציפו אותי ולא עקבתי אחרי זמני הווסת שלי או חשבתי על הנושא של עוד ילד. כשאיתמר היה בערך בן 8 וחצי חודשים, אמצע אוקטובר 2015, ניסיתי להיזכר מתי קיבלתי מחזור בפעם האחרונה, והיה נדמה לי שזה היה מתישהו באמצע ספטמבר, וכבר הייתי בעצם אמורה לקבל שוב. מפה לשם עשיתי בדיקת הריון ביתית – שיצאה חיובית! הייתי מאוד מופתעת. לא היה לי מושג מהו תאריך הווסת האחרון, ולא ידעתי למתי לקבוע תור לרופא הנשים. בסוף קבעתי תור לעוד שבועיים לרופא שלי, שהיה קצת מופתע לראות שוב אותי ואת בעלי, וקבע את תאריך הווסת האחרונה לפי האולטרסאונד. תאריך לידה משוער – 29 ביוני 2016.
בניגוד להריון עם איתמר, הפעם החלטתי להיות קצת יותר מסודרת, וקבעתי את כל הבדיקות הרציניות מראש – שקיפות, סקירות, מי שפיר וכו'. במהלך הזמן הזה הספקתי לרדת במשקל, כך שאמנם הייתי עדיין בעודף משקל אבל יחסית סביר, והפעם נחסכו ממני כל ההערות המגעילות שספגתי בהריון של איתמר.
אחרי 3 בנים, היינו סקרנים מאוד לגלות את מין היילוד. רק הניח הרופא את המתמר של האולטרסאונד על בטני בתחילת בדיקת השקיפות העורפית, ומיד הכריז – במקרה הזה אין שום ספק, יש לכם עוד בן. הייתי מאוד משועשעת, וגיליתי שאין בי איזו תשוקה מיוחדת דווקא לבת. מה שיוצא אני מרוצה.
בכל ההריונות הקודמים סיפרנו למשפחה בשלב מאוד מוקדם, אבל הפעם חיכינו עד לאחר סקירת המערכות הראשונה, אולי בגלל שההריון בא קצת בהפתעה ורציתי להיות בטוחה שהכול בסדר. לקחנו את הילדים למסעדה, סיפרנו להם והם ממש ממש שמחו (יאיר הרים ידיים לתקרה וצעק – "יש!!").

להיות בהריון כשאת מגדלת בבית תינוק זה קשה. plain and simple. ובמיוחד כשמדובר באיתמר, ילד מהמם, ערני מאוד, שובב, עקשן, שדורש המון המון תשומת לב. הרזון שלו לא הפריע לו להתפתח במהירות מבחינה מוטורית, אך עדיין נאלצנו לקום פעמיים בלילה כדי לתת לו לאכול. אם בהריון של איתמר יכולתי לישון עד מאוחר, להתפנק בטיפולי שיאצו, לשבת בבתי קפה ולעשות ספורט, בהריון של ינאי לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלו, והייתי לכל אורכו במצב של סמרטוט. הייתי עייפה מאוד, מדוכדכת, מתרוצצת כל היום וכמעט כל יום בשבוע בין חוגים וטיפולים שונים של הילדים הגדולים עם תינוק זוחל – ומגיל שנה וחודש כבר הולך – שצריך להשגיח עליו. פעמיים בשבוע אימא שלי השגיחה על איתמר לכמה שעות כדי שאוכל לתזז יותר בקלות ממקום למקום, אבל מנוחה כמעט ולא הייתה לי. בנוסף לכך, חורף 2016 היה אחד החורפים היותר קשים שחוויתי – קור מטורף, המון גשמים, הפסקות חשמל שנמשכו זמן רב (זוכרים שרעננה הייתה מנותקת מחשמל במשך ימים שלמים?). בחורף אני בדרך כלל סובלת מדיכאון חורף קל, ובחורף ההוא, ביחד עם כל שאר הקשיים, הוא היכה בי בעוצמה גדולה יותר. רוב הסובבים אותי כנראה לא ממש עיכלו את עצם היותי שוב בהריון (או מה זה להיות בהריון כשאת מגדלת תינוק במקביל), כך שגם תמיכה רגשית למול הקשיים הרבים לא ממש קיבלתי. הרגשתי מאוד בודדה ועצובה כל הזמן.

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

הזמן חלף, פתאום הגיע הקיץ, ואני בחודש תשיעי וחם לי. את שלושת הבנים ילדתי לפחות שבוע אחרי הזמן (את איתמר בשבוע 41+3 לאחר זירוז!), כך שהייתי בטוחה ב-100% שכך יהיה גם הפעם. אמנם תאריך הלידה המשוער היה 29 ביוני, אך לאייל היו חזרות לקונצרט סוף שנה של התזמורת הצעירה (הוא לומד לנגן בחצוצרה) בתחילת יולי וגם מבחן סוף שנה בתכנית "בר אילן" (הוא לומד לבגרות במתמטיקה 5 יח"ל במסגרת התכנית), כך שקיוויתי ללדת אחרי זה, ואף הנחתי שזה מה שיקרה. ביני לבין עצמי אפילו קיוויתי ללדת עם זירוז, כמו עם איתמר, שיאפשר לי לקבוע את תאריך הלידה פחות או יותר ולדאוג לסידור לילדים מבעוד מועד…
ה-29 ביוני הוא יום רביעי. ביום שישי שלפניו (24 ביוני) התחלתי להרגיש כאבי בטן חזקים, אבל הם לא הרגישו לי כמו צירים, אלא יותר כאילו אכלתי משהו לא טוב. באותו יום עוד הלכתי לטקס סוף שנה בבית הספר של יאיר, ואחר כך הלכנו עם אייל ויאיר להופעה של גידי גוב. בילוי אחרון לפני הלידה… בשבת הכאבים כבר נפסקו.
בתחילת השבוע חמותי אושפזה בבית חולים בחיפה ובעלי נסע להיות איתה. הוא היה אמור לנסוע לשם גם ביום שלישי ה-28 ביוני, אבל בבוקר התחלתי פתאום להרגיש פולסים באזור הבטן והגב – צירים! תזמנתי כ-10-15 דקות בין ציר לציר, ממש לא מצב של נסיעה לבית חולים, אבל ביקשתי ממנו שיישאר בבית ליתר ביטחון. מניסיון העבר ידעתי כי הצירים גם יכולים להיפסק, ולמען האמת – ממש קיוויתי שזה מה שיקרה. לא התכוננתי ללידה במועד, הייתי בטוחה שאלד אחרי הזמן ואפילו תיק לחדר לידה לא הכנתי. הצירים לא היו מאוד כואבים, התדירות ביניהם נשארה 10-15 דקות, והיו גם שעות במהלך היום שלא הרגשתי אותם. העברתי את רוב היום במנוחה בבית, לא הייתי מסוגלת לאכול כלום וביקרתי הרבה בשירותים, אבל לא היתה התקדמות כלשהי. דיברתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם מה קורה, אבל כולנו הסכמנו שלא נראה שזה מתפתח למשהו והרי כבר קרה בעבר שהיו צירים ובסוף ילדתי רק שבוע אחרי…
מאוחר בערב הזמנתי לי אוכל ואכלתי לראשונה באותו יום, ובסביבות 23:00 בלילה רציתי כבר ללכת לישון, אז אמרתי לבעלי שכדאי ליתר ביטחון שנסדר תיק לחדר לידה. למחרת – רביעי ה-29 ביוני – היה תחילתו של שבוע 40 ובכל מקרה הייתי אמורה ללכת לביקורת של מוניטור במח' יולדות ב"מאיר", אז שלפחות יהיה תיק מוכן אם במקרה גם אצטרך להישאר שם… little did I knew…
הלכתי לישון בסביבות אחת בלילה, אבל הכאבים התחילו להתגבר. הצירים עדיין היו בתדירות של 15 דקות, אבל ממש ממש כואבים! כל 15 דק' מצאתי את עצמי גונחת, עושה קולות ונשימות, סיבובי אגן, נתלית על המשקוף ועוד ועוד – וכואב לי! עשיתי כל כך הרבה רעש שהערתי את הילדים… השעה שתיים בלילה וממש כואב לי. בעלי מנסה להרגיע אותי ואומר שבבוקר נשים את הילדים בבית הספר כמה שיותר מוקדם וניסע מיד ל"מאיר", ואני מייללת למחשבה שאצטרך לסבול את הכאבים האלו עד הבוקר. החלטתי להיכנס למקלחת ולכוון זרם של מים חמים לגב בתקווה שזה יעזור להפחית את הכאבים. הצירים, כאמור, עדיין כל 15 דקות.
אני מכוונת את זרם המים לגב, עושה תנוחות שאני מכירה מהפילאטיס (שבאמת עוזרות!) וסיבובי אגן, צועקת לבעלי שידליק את הדוד כי המים החמים תכף נגמרים, מעבירה אצבע על החרסינה שקצת מלוכלכת וחושבת שאיזה מזל שמחר מגיע המנקה לנקות את הבית, ופ-ת-א-ו-ם עובר בי ציר חזק שמוציא ממני שאגה עצומה. רגע רגע רגע…. הכאב הזה מוכר לי מאיפשהו…. זה לא ציר רגיל!! זה מרגיש כמו ציר לחץ!!!
ציר לחץ???!!! מה פתאום ציר לחץ???!!! והנה זה שוב קורה ואני מרגישה דחף עצום בין הרגליים וצועקת לבעלי שיבוא מיד כי משהו לא בסדר!!!
אני נשענת קדימה בתנוחת ר', מחזיקה בקיר, הברכיים כפופות, המים עדיין זורמים עליי, ומבינה שאני יולדת.
בעלי מושיט יד ומרגיש שהראש מתחיל לבצבץ.
אני אומרת לו שיתקשר לאמבולנס.
הוא ניגש להביא את הפלאפון שלו.
עובר בי ציר לחץ נוסף, אני צועקת ו-
יוצא ממני תינוק.
בעלי מרים אותו ומגיש לי. הוא מכוסה במעין קרום לבן שאני מנקה. אני מחזיקה אותו צמוד לגוף שלי. הוא עדיין מחובר אליי בחבל הטבור.
בעלי מתקשר למד"א ואומר להם בטון רגוע – "היי, אני מדבר מהוד השרון, אשתי ילדה כרגע במקלחת…"

מד"א ביקשו שנבדוק מה הצבע שלו (שהיה ורוד ותקין) והיו איתנו על הקו עד שלאחר 20 דקות הגיעו הפרמדיקים, צמד אנשים מבוגרים וחביבים, שכנראה כבר ראו הכל וממש לא התרגשו. הם פרשו מגבות על המיטה שלנו והובילו אותי מהמקלחת לשם. הושיבו אותי, חתכו את חבל הטבור, עטפו את ינאי במגבות ואמרו לי – יאללה, נוסעים ל"מאיר", שם יוציאו לך את השליה. הלכתי להתקלח ולהתלבש (מזל שהכנתי תיק ומשהו ללבוש כמה שעות לפני הלידה!), ובעלי בינתיים התקשר לאמא שלי (שהגיעה והיתה בהיסטריה מוחלטת מכל מה שקרה, עד ששקלנו להשאיר את אחד הפרמדיקים איתה…) וגם הראה לשני הגדולים את האח החדש שלהם (הם התעוררו מהצעקות שלי אבל לא הסכמתי שיראו את מה שקרה בפועל). האמבטיה וחדר השינה נראו קצת כמו זירת רצח עם כל הדם והנוזלים, ותהיתי מה יחשוב המנקה כשיגיע בבוקר…
וכך, שכובה על אלונקה, מחזיקה תינוק שזה עתה נולד עטוף במגבות, ובמצב רוח מרומם, היטלטלתי לי ביחד עם בעלי באמבולנס בדרך ל"מאיר", נסיעה לא נעימה במיוחד, כשמולי באמבולנס מדף עם שלט "שקיות לחלקי גופות"…  .
הובלתי לחדרי הלידה, שם הוציאו את השליה, תפרו אותי, טיפלו בינאי והיו בעיקר בהלם טוטאלי. כל זה כאב לי הרבה יתר מהלידה עצמה, דרך אגב. מכיוון שלא היה להם מושג מה קרה לינאי במהלך הלידה, והאם הוא נחבל בצורה כלשהי כשפשוט השתלשל לו החוצה, הוא נלקח לתינוקיה, הוכנס לאינקובטור וחובר לניטור של טמפרטורה ונשימה. הוחלט לבצע לו אולטרסאונד מוח ליתר ביטחון, ועד אז הוא נשאר בתינוקיה כשאני או בעלי לידו, ולמעשה יכולתי לקחת אותו לחדר רק באותו יום אחרי הצהריים. כל כך רציתי להיות במחלקה החדשה של "ללא הפרדה", הרי היתה לי לידה הכי טבעית שיש!, אבל מכיוון שכבר הופרדנו, לא אישרו לי, ונאלצתי להסתפק בחדר של ביות מלא.
ינאי התגלה כתינוק שקט ומהמם, שתפס מהר את ההנקה. המחלקה, כצפוי, היתה הרבה פחות שקטה. בכל החלפת משמרת הגיעה אחות חדשה שהיתה חייבת לשמוע את סיפור הלידה שלי במו אוזניה. כשסוף סוף הצלחתי להירדם, העירו אותי להניק או למדוד דופק או סתם ככה לשוחח, או שפלאפון צלצל או שאמרו משהו בכריזה. למחרת ביקשתי להשתחרר הביתה מוקדם יותר ולא להעביר עוד לילה במחלקה. הייתי שם רוב הזמן לבדי, ורציתי הביתה לילדים ולמיטה שלי. לשמחתי אחר הצהריים שיחררו אותי, למרות שהם לא כל כך רצו.

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי הוא תינוק מדהים. מאוד שקט ורגוע, חייכן ומקסים. ארבעה ילדים זה לא פשוט, אבל אחרי שחזרתי איתו הביתה והיינו כולנו יחד, הרגשתי ממש תחושה של שלמות ורוגע.

אז למה השם ינאי?
אחרי אייל, יאיר ואיתמר, רציתי להמשיך בקו השמות הגבריים (לא יוניסקסיים) העבריים החזקים, שמכילים כולם א' ו-י'. אלכסנדר ינאי היה אחד ממלכי יהודה, והשם מצא חן בעיניי, במיוחד ש"אלכסנדר" הוא אחד השמות האהובים עליי. הוא לחלוטין מלך, הפיצי הזה.

ינאי בן שלושה חודשים

ינאי בן שלושה חודשים

יצירה: מיחזור בקבוקי חלב מפלסטיק

כשפנו אליי והציעו לי לקבל ערכת יצירה לט"ו בשבט, שמבוססת על מיחזור של בקבוקי חלב מפלסטיק של "יטבתה", ממש התלהבתי. אני מאוד אוהבת לעשות עבודות יצירה עם הילדים, ובעבר פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים כאלו, במסגרת "קייטנת אמא" בחופשים וגם סתם כך.
העניין הוא, שלא לקחתי בחשבון שהילדים גדלו. אייל בן 10 ויאיר בן 6.5.
ואיך נאמר, יצירה עם אמא שלהם זה לא בדיוק סוג הבילוי שנמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.
לאייל יש לו"ז של סמנכ"ל בכיר, הכולל בין השאר (ואינו מוגבל ל-) חזרות לתזמורת (הוא לומד נגינה בחצוצרה), מקהלת בית ספר, לימודים לבגרות במתמטיקה במסגרת תכנית "בר אילן" (הרי לפתור תרגילים בגיאומטריה מהספר הירוק של בני גורן זה הרבה יותר מהנה מלהדביק מדבקות על דברים…), שיעורי שחייה, קריאת ספרים, מפגשים עם חברים, ודיונים עמוקים בנושאי משחקי מחשב שונים ומשונים ואסטרטגיות משחק כאלו ואחרות עם אח שלו.
ליאיר, להלן אח שלו, אין כל כך הרבה עיסוקים כמו לאחיו הגדול, אבל בזמנו הפנוי, כשהוא לא משחק במשחקי מחשב, או קורא, או רואה טלוויזיה, או משחק עם אחיו הקטן ועם החתולה שלו, או נפגש עם חברים, או הולך לחוגים, הוא מעדיף לרקום אסטרטגיות ולתכנן מהלכים לעתיד בשלל משחקי המחשב שהוא מתחזק (כלומר עבור החצי שעה ביום שבה אני מרשה לו לשחק ב-XBOX) או סתם לצפות באחיו הגדול עושה דברים גיקיים כאלו ואחרים.
ואיתמר קטן מידי (בן שנה), אבל משוכנע שהוא לפחות בגיל של האחים שלו, ולכן מעוניין להשתתף בכל פעילות שהם עושים, בין אם היא קשורה אליו ובין אם לא, דבר שגורם תסכול עמוק לכל הצדדים המעורבים.
כך שמאז שקיבלתי את הערכה המקסימה, שכללה, מלבד בקבוקי חלב של יטבתה, גם ספריי צבע (מי שולח ספריי בצבע ורוד לאמא ל-3 בנים?), מדבקות אבנים מנצנצות, וואשי טייפ ועוד דברים טובים, לקח לי הרבה זמן להנדס מועד שבו רק אני ויאיר נמצאים בבית (אייל היה בשיעור השבועי של תכנית "בר אילן" ואיתמר אצל סבתא), והודעתי ליאיר שהוא הולך לעשות איתי יצירה, וזהו.

תכל'ס? היה ממש כיף.

כל אחד מאיתנו קיבל בקבוק פלסטיק והחליט מה הוא רוצה לעשות איתו. לא הגבלתי אותנו לחומרי היצירה שקיבלתי, והשתמשנו בכל מיני דברים שהיו בבית (כלומר בתכולה של חנות יצירה ממוצעת).

בקבוקי חלב מפלסטיק של יטבתה, מחכים ליצירה. - אחד לי ואחד ליאיר.

בקבוקי חלב מפלסטיק של יטבתה, מחכים ליצירה. – אחד לי ואחד ליאיר.

יאיר בחר להכין אגרטל מהבקבוק שלו. חתכתי לבקבוק את החלק העליון – התחלתי בסכין חדה והשלמתי במספריים. יאיר הדביק סביב הבקבוק סרטי בד דביקים בצבעים ובסדר שבחר. לאחר מכן הדביק מדבקות אבנים צבעוניות על סרטי הבד. לסיום, הוא הכין פרחים משיפודי עץ, עליהם הדביק מדבקות סול בצורת פרחים, שקישט עם אבן צבעונית במרכזם (המצאה שלו). יצא מהמם! האגרטל מקשט אצלנו את השידה שבכניסה לדירה.

 

שלבי היצירה

שלבי היצירה – אגרטל עם פרחים

התוצאה הסופית: אגרטל עם פרחים

התוצאה הסופית: אגרטל עם פרחים

אני רציתי להכין משהו יותר מקורי מהאגרטל או העציץ המתבקשים, והחלטתי על בית למנורה, שמיועד לחדר ילדים. מדובר במנורה שמופעלת בלחיצה ונקנתה באיקאה לפני שנים רבות.
חתכתי לבקבוק את החלק העליון, ועשיתי פתח בצורת חצי עיגול מקדימה (עבור המנורה).  ציפיתי את הבקבוק בסרט בד דביק בצבע תכלת עם נקודות לבנות. הדבקתי עליו אבנים נוצצות בצורה של פתית שלג (כן, כן! רפרנס ל"פרוזן"! בדיוק!) ועוד קצת קישוטים מסביב. הכנסתי את המנורה בפנים והדלקתי.

 

שלבי היצירה - מנורת לילה

שלבי היצירה – מנורת לילה

היצירה שלי: מנורת לילה

התוצאה הסופית: מנורת לילה

כל הפעילות לקחה לנו בערך שעה וחצי. יצאו לנו תוצרים מקסימים לדעתי, ששדרגו לחלוטין את מה שבנסיבות אחרות היה נזרק לפח. ממש הרגשתי אמא-DIY כמו כל ה-stay-at-home moms האמריקאיות שיוצרות דברים מהממים מזבל. עכשיו יש לי תירוץ מעולה שלא לזרוק את אוסף קרטוני החלב, צנצנות הזכוכית, קופסאות הקרטון, וכל שאר השטויות שאני אוספת…

תובנות ותכניות לשנת 2016

שנת 2015 היתה שנה מעניינת. הלידה של איתמר כאילו פתחה אצלי חלון במחשבה ובנשמה. למדתי הרבה מאוד דברים השנה, בעיקר על עצמי, אבל לא רק. אני כבר בת 37. אני מרגישה שאני "מדויקת" יותר. חדה יותר. מבינה יותר. רואה את הדברים בצורה צלולה יותר. זה לא היה תהליך פשוט. זה כאב לפעמים. בשורה התחתונה התוצאה חיובית.

השנה הבנתי ש:

1. יש דברים שפשוט לוקח להם זמן להסתדר כמו שאני רוצה. צריך רק להכין את השטח ואז לחכות בסבלנות.

2. יש דברים שבחיים לא ישתנו ולעולם לא יהיו כמו שאני רוצה. אני צריכה ללמוד להרפות. זה קשה לי.

3. אני בן אדם טוב. גם אם אני לא תמיד מאמינה בזה.

4. אני צריכה להיות בסביבת אנשים שאני מעריכה ורוצה להיות כמותם. שעושים דברים טובים, תורמים, משיגים ומגשימים. שנחמדים אליי. להתרחק מכל השאר.

5. עיצוב, אוכל, חפצים – הם מאוד Over-rated לטעמי.

6. פחות טלוויזיה, הרבה יותר ספרים.

7. אושר עבורי הוא לא נסיעות לחו"ל וקניות. הוא בעלי והילדים.

 

השנה כמעט ולא כתבתי בבלוג. חלק מזה נובע מהלידה של איתמר והצורך שלי להתנתק קצת מהמדיה הזו, אותה החליף הפייסבוק. באופן כללי אני גולשת יותר ויותר מהנייד, ויושבת פחות מול המחשב האישי הנייח, גם כי שעות העבודה שלי צומצמו מאוד השנה בגלל שאני בבית עם איתמר. חלי גולדנברג כתבה פוסט יפה בשם "מפלצת המיידיות" שאני מאוד מזדהה איתו. קצת לקחתי לעצמי חופשה מכל הציפיות והתכניות, השקעתי יותר בעצמי, ועכשיו אני מרגישה שאפשר קצת לדהור קדימה. יש לי תכניות ל2016.

אני רוצה לעשות הסבת אקדמאים להוראת מתמטיקה לבגרות. נראה לי שזה ממש ממש יתאים לי.
אני רוצה לבלות יותר ולאכול פחות. ירדתי 17.5 ק"ג ואני רוצה לרדת עוד 12 ק"ג לפחות, וסה"כ 30 ק"ג לפחות מאז שהתחלתי.
אני רוצה להשקיע בבלוג הזה. אני מתגעגעת לזמנים שבהם כתבתי פוסטים אישיים, כמו אחרי הלידה של יאיר. אני רוצה לחזור לזה, אבל שהם יהיו שמחים יותר, לא כמו אז.
אני רוצה לשנות את העיצוב של הבלוג. סוף סוף ירד לי האסימון שהפונט פה באמת נורא קטן.
אני רוצה לכתוב על ספרים שאני קוראת (אני קוראת המון) ועל הורות לילדים מחוננים.
אני רוצה לעשות את התכנית "לשחרר את המליונר שבפנים" של יונית ורבר, ולהגיע לחופש כלכלי, כמוה.
אני רוצה לעשות סדר בבית, ולהיפטר מכמה שיותר חפצים. אני מאמינה שזה יעזור לי לעשות גם סדר בראש ולהיפטר מסכמות ואמונות מגבילות.
אני רוצה לאכול פחות שוקולד. אני לא אוכלת הרבה, אבל מרגישה שזה עקב האכילס שלי.
אני רוצה לבלות יותר. מוזיקה, סרטים, צחוק וריקודים.
אני רוצה לעשות יותר ספורט וללמוד לרוץ.
אני רוצה להיות אני בלי להרגיש שזה לא בסדר מצידי.

ואם אני רוצה את זה, אז אגרום לזה לקרות.

שנת 2016 מעולה לכולכם. מבטיחה להיות פה יותר. מקווה שלא התייאשתם ממני.

מסרים לחיים:

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום. (אמה ת'ומפסון, גם את, דרך אגב)

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום.
(אמה ת'ומפסון – גם את, דרך אגב)

מסיבת יום הולדת מלחמת הכוכבים (Star Wars – סטאר וורז) – יאיר בן 6

יאיר הוא מעריץ גדול של סרטי "מלחמת הכוכבים" (star wars) וסדרת הטלוויזיה "מלחמת הכוכבים: המורדים", ולכן ליום הולדתו ה-6 הוחלט ברוב קולות לערוך מסיבה בנושא star wars. אני בעצמי חובבת גדולה של הסרטים, ומאוד התלהבתי והתרגשתי מההזדמנות לערוך מסיבה בנושא הזה. התכנון וההפקה של המסיבה היו ממש כיף גדול.

את ההזמנה למסיבה עיצבתי בהשראת כרטיס וולנטיינז דיי שראיתי בפינטרסט. את התמונה של יודה מצאתי באינטרנט ושיחקתי איתה כך שתתאים לסטיקלייט שחובר אליה (עשיתי חתך קטן בדף, השחלתי את הסטיקלייט וחיזקתי מאחורה בנייר דבק).

ההזמנה למסיבת יום ההולדת

ההזמנה למסיבת יום ההולדת

החלטנו על מבנה פעילות דומה למסיבת יום ההולדת בנושא מפלצות שעשינו ליאיר בגיל 5, רק שבמקום "בית ספר למפלצות", הקונספט היה "בית ספר ללוחמי ג'דיי". הילדים היו צריכים לעבור משימות שונות שיאמנו אותם להיות לוחמי ג'דיי, ובסופן הם יוסמכו ויקבלו תעודה וחרב אור אישית משלהם. יאיר הוכרז כ"מאסטר ג'דיי" והוא עזר לנו להנחות את הילדים בפעילויות השונות. למסיבה הוזמנו הילדים מהגן ועוד כמה חברים.

את שולחן הכיבוד קישטתי בדגלים עם דמויות "מלחמת הכוכבים" שמצאתי ברשת, הדפסתי במדפסת הביתית וגזרתי. השתדלתי להגיש כיבוד שיאיר אוהב (פופקורן, מרשמלו, דגדגים, ענבים), אבל שיהיה גם בריא יחסית. על המרשמלו ציירתי בטוש אכיל פרצוף של לוחם סער (storm trooper). קניתי תפוחים קטנים ונעצתי בהם "אוזני יודה" שהכנתי מבריסטול ירוק וקיסמי שיניים.
בהפסקת האוכל שעשינו באמצע, הגשנו גם "חרבות אור" – סיגרים אפויים ממולאים בתפוחי אדמה.

שולחן כיבוד - מסיבת מלחמת הכוכבים

שולחן כיבוד – מסיבת מלחמת הכוכבים

כדי להכניס את הילדים לאווירה, הכנו לכל אחד מהם תלבושת ג'דיי שהורכבה מחלק עליון לבן (פשוט מלבן עם חור לראש) ומחגורה חומה. את שני החלקים גזרנו מאל-בד (קנינו גליל אל-בד ששימש גם כמפה לשולחן). ליאיר הכנתי גם כתר מסול ירוק בצורת האוזניים של יודה, וחרב אור כפולה (לבקשתו).

יאיר בלבוש הג'דיי מאסטר

יאיר בלבוש הג'דיי מאסטר

כדי להעסיק את הילדים עד שכולם יבואו, הדבקתי נייר ציור על הקירות וציירתי עליו בטוש שחור כל מיני ציורים שקשורים לstar wars, כמו יודה, חרבות אור, כוכב המוות ועוד. סיפקנו לילדים טושים והם צבעו וציירו.

ציורי קיר מלחמת הכוכבים

אחרי שכולם הגיעו, ריכזנו אותם על מחצלת וסיפרנו להם שהם נכנסו לאקדמיית לוחמי הג'דיי, שהם יעברו אימונים שונים ובסופם הם יוסמכו כלוחמי ג'דיי ויקבלו חרב אור משלהם.

ההפעלה הראשונה הייתה התעמלות של לוחמי ג'דיי, כי הג'דיי צריכים לשמור על כושר ולכן חשוב שיעשו ספורט. שמנו את מוזיקת הפתיחה של "מלחמת הכוכבים" ועשינו עם הילדים תנועות שונות, כמו כפיפות, מתיחות, הליכה במקום, הנפה של חרבות אור וכו'.

התעמלות לוחמי ג'דיי

התעמלות לוחמי ג'דיי

ההפעלה השנייה הייתה משחק "יודה אמר" – פראפרזה על "המלך אמר". הסברנו לילדים שלוחמי הג'דיי צריכים להיות מסוגלים להתרכז מאוד כדי לשלוט בכוח, ולכן חשוב להתאמן על זה. יאיר נתן להם כל מיני הוראות (לעמוד על רגל אחת, להרים יד וכו') והם היו צריכים למלא אחר ההוראות, אבל כמובן רק אם הוא אומר בהתחלה "יודה אמר"!

ההפעלה השלישית היתה משחק "בלון באוויר". סיפרנו לילדים שכשלוק סקייווקר התאמן להיות אביר ג'דיי, הוא היה צריך להשתמש בכוח כדי להחזיק כדור באוויר, ועכשיו תורם להתאמן בזה. הם היו צריכים להתמסר עם הבלון מאחד לשני מבלי שהבלון ייגע ברצפה. בדיעבד היה עדיף לעשות את זה עם כדור רך ולא עם בלון, כי הבלון זז מאוד באיטיות.

לאחר מכן עשינו הפסקת אוכל וסידרנו את המקום להפעלה הבאה.

ההפעלה הרביעית הייתה מעבר של מסלול מכשולים: "אגם לבה" (סדין אדום עם "אבנים" מפוליגל, שאנחנו ממחזרים מיום הולדת ליום הולדת כבר כמה שנים), מנהרה צרה, קפיצה לתוך חישוקים ועוד. הילדים ממש ממש אהבו את זה (כמו כל שנה…).

מסלול מכשולים ללוחמי ג'דיי

מסלול מכשולים ללוחמי ג'דיי

ההפעלה החמישית הייתה לחימה בחיילי האימפריה – בלונים לבנים שציירתי עליהם פרצוף של חיילי סער (storm troopers), והילדים היו צריכים לתפוס ולפוצץ.

בלונים עם פרצופי לוחמי סער

בלונים עם פרצופי לוחמי סער

ולסיום, המשימה הגורלית – הריסת כוכב המוות! כלומר פיניאטה בצורת כוכב המוות, שמילאנו בסטיקלייטים, קונפטי וצפצפות, והילדים היכו בה וקרעו אותה.

הורסים את פיניאטת כוכב המוות

הורסים את פיניאטת כוכב המוות

הרמנו את יאיר על כסא והוא כיבה את הנרות על עוגת יום ההולדת שלו, גם היא בצורת כוכב המוות (הוראות הכנה לעוגה בצורת כוכב המוות death star, אפשר למצוא בבלוג הבישול שלי, "פשוט מבשלת").

עוגת כוכב המוות – Death Star

כל ילד קיבל תעודת לוחם ג'דיי (שהכנתי בpower point והדפסתי במדפסת הביתית), וחרב אור שהכנו מגליל ספוג מחליף אורות, שקנינו בחנות של "הכל בשקל וחצי", והוספנו לו בקצה פסים אפורים ושחורים של איזולירבנד, כדי לדמות ידית של חרב אור.

יאיר מסמיך את לוחמי הג'דיי ומעניק להם תעודה וחרב אור משלהם

יאיר מסמיך את לוחמי הג'דיי ומעניק להם תעודה וחרב אור משלהם

אני מודה שזו היתה מסיבה די מתישה! לא כל כך קל להשתלט על ילדים בגיל גן חובה, מסתבר… אבל עשינו זאת, ולדעתי גם בכבוד. יאיר, בכל מקרה, היה מרוצה.

 

מסיבות יום הולדת מן העבר:
מסיבת יום הולדת בריכה לגיל שנתיים
מסיבת יום הולדת גלידה לגיל 3
מסיבת יום הולדת אבירים ודרקונים לגיל 5
מסיבת יום הולדת מפלצות לגיל 5
מסיבת יום הולדת דינוזאורים לגיל 6
מסיבת יום הולדת אנגרי בירדז לגיל 7
מסיבת יום הולדת לגו לגיל 8

איזה כיף כשיש אחים גדולים

מי צריך צעצועים
כשיש אחים גדולים

כל הזמן זזים
עושים לי פרצופים
מדברים ומדגדגים

הם שומרים עליי
ומאכילים אותי
ומשחקים איתי
וביחד אנחנו מבלים

אחרי שבחופש הגדול
הם היו איתי כל היום
עכשיו הם חזרו ללימודים
ואני נשארתי בבית עם אמא המשעממת.

מזל שיש גם חתולים.

 

סיפור ההיריון והלידה של בני השלישי – איתמר

אז… מזמן לא כתבתי בבלוג ובינתיים קרו כמה דברים משמעותיים, כפי שאפשר להבין מהכותרת של הפוסט הזה :-) הייתי בהריון, ילדתי את איתמר המתוק, ועכשיו אני אימא ל-3 בנים, הקטן שביניהם כבר בן 5 וחצי חודשים. הזמן טס!!

אני לא חושבת שציינתי בבלוג בעבר שאני בהריון. גם בבלוג הבישול שלי ציינתי זאת אולי פעמיים ורק כשהייתי כבר בחודש תשיעי. אולי הסיבה לכך היא שזה הריון שלישי, אולי הסיבה לכך היא שאת רוב העדכונים אני כותבת בפייסבוק בימים אלו ולכן לא מרגישה צורך לעדכן גם בבלוג, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל מקרה, ההיריון הזה היה די שונה מקודמיו.
קודם כל, חיכינו לו די הרבה זמן. כשיאיר היה בן 3, התעורר בי הציווי הפולני המדבר על הבאת ילדים לעולם בהפרש של שלוש שנים אחד מהשני. אלא שבאותו זמן התפטרתי, וחיפשתי את עצמי, וזה לא היה ממש מתאים. אחרי שכבר די התאפסתי על עצמי והתחלתי לעבוד מהבית כעצמאית, לקח זמן – למעשה, שנה –  עד שהצלחתי להיכנס להריון, בניגוד להריונות הקודמים שנקלטו מאוד מהר. באותה תקופה גם השמנתי ונאלצתי לספוג הערות מהסביבה על ימין ועל שמאל, שכל הזמן שאלה וחיטטה האם אני בהריון. בשלב מסוים כבר התחלתי לענות – "לא, אני סתם שמנה. אני מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה". תקופה לא נעימה בעליל, אך כנראה שכשזה צריך לקרות – זה קורה, ובדיעבד אני שמחה שנכנסתי להריון מתי שזה קרה ולא קודם לכן.

את ההיריון של איתמר התחלתי במשקל עודף מאוד גדול. שקלתי כמעט 100 קילו. בשליש הראשון ירדתי במשקל, כפי שקרה לי גם בהריונות הקודמים, אך בשליש השני הוא כבר חזר ואני נתקפתי פאניקה קלה. פחדתי להגיע ל-100 ק"ג ויותר, ומכאן לבעיות בריאות שינבעו מהשילוב של ההיריון והמשקל העודף. התחלתי תהליך של ליווי על ידי דיאטנית נהדרת של שירותי בריאות כללית בשם אליה ברקמן, ולאחר מכן גם הצטרפתי לסדנאות הדיאטה שלה בשירותי בריאות כללית. למדתי ממנה המון ואני עדיין לומדת ונמצאת בתוך התהליך. המטרה שלי היא לא רק לרדת במשקל אלא להיות מסוגלת לשמור עליו מעתה ועד אין קץ, וזה משהו שאני עובדת עליו בהקשר של סיגול הרגלים, עבודה על אכילה רגשית ושליטה במחשבות וברגשות ש"מקלקלים" לי. בשורה התחתונה, את ההיריון סיימתי עם ירידה של 1.5 ק"ג במשקל, ולאחר הלידה הייתי 7 ק"ג פחות מלפני ההיריון.

בהריון הזה גיליתי גם שזה לא פשוט להיות הריונית שמנה. בכל מכתב סיכום רפואי צוין שאני, ובכן, שמנה (סובלת מobesity). עשיתי סקירה מוקדמת אצל רופא מקופת החולים שהתנהג אליי בצורה מגעילה, במשך כל הסקירה דיבר על כך שהשומן שלי מפריע לו לבדוק וגורם לו "סתם" להתאמץ יותר מידי, ואף ציין זאת במכתב תוצאות הבדיקה שלו, וכל זאת בעודי שכובה על מיטת הבדיקות חצי ערומה, כן? כמה חביב. הייתי בטוחה שפשוט נפלתי על רופא אנטיפת, אך לאחר שיחה עם כמה חברות, הסתבר לי שגם הן עברו את אותו דבר, רק אצל רופאים אחרים.
דווקא ההיריון הזה עבר לי בקלות גדולה יותר מההריונות הקודמים. הרגשתי טוב, עשיתי ספורט (זומבה עד חודש שביעי ופילאטיס ב-flow pilates עד שבוע 39), טופלתי אצל אורית אליה-אלקסלסי בעיסויים ושיאצו, דאגתי לנוח ולישון כמו שצריך, ואין ספק שבגלל שאני עובדת מהבית ולא במשרה מלאה ואינטנסיבית היה לי קל יותר. הייתי גם מאוד עסוקה עם שני הגדולים וענייניהם הם.

אחרי שני בנים, רצינו מאוד בת, אך לי הייתה תחושה מההתחלה שמדובר בבן נוסף, ולכן כשבשקיפות הרופא רמז שמדובר בעוד בן, כשבסקירה כבר ראו בולבול, וכשבדיקת מי השפיר הוכיחה שמעל לכל ספק מדובר בעוד בן, דווקא לא הייתי מופתעת, אלא משועשעת. הסתקרנתי נורא לדעת כיצד יראה ולמי יהיה דומה.

בסוף החודש התשיעי נפלתי ברחוב לאחר שנתקלתי במהמורה במדרכה, אושפזתי ללילה להשגחה במחלקת אם ועובר (הריון בסיכון). חוויה לא נוראית אך גם לא נעימה במיוחד, שלשמחתי עברה בשלום וללא פגיעה כלשהי, מלבד טראומה נפשית מסוימת…

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

את אייל ויאיר ילדתי בשבוע 41, ומשום מה הייתי בטוחה שאת איתמר אלד לפני הזמן. כמו עם יאיר, היו לי צירים לא אפקטיביים במשך כל החודש התשיעי, אבל הם לא הפריעו לי. תאריך הלידה המשוער שלי היה ב-15 בינואר, וקיוויתי ללדת ב-14.1.15 כי זה נראה לי תאריך גיקי ומגניב :-)  (15=14+1). זה לא קרה. ב-15 בינואר התחילו לי צירים וכאבים וכבר הייתי בטוחה שזה זה! אך לא. הם פסקו לאחר כמה שעות. כך הזמן עבר ועבר, שבוע 41 הסתיים ולי כבר נמאס. בשבוע 41+3 הגעתי שוב לביקורת במיון יולדות במטרה לקבל בסופה זירוז וכבר להתקדם עם זה. וכאן מתחיל סיפור הלידה של איתמר.

נאמר לי בביקורת הקודמת כי לזירוז יכול לקחת כ-24 שעות להשפיע והוא יכול גם לא להשפיע. הגעתי לביקורת ביום ראשון, אז הנחתי שאלד למחרת ואגיע הביתה בחזרה בסביבות יום חמישי. כמו שאומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים (היקום) צוחק. מסתבר שאיתמר רק היה צריך תזכורת קטנה, איזשהו nudge, לכך שמצפים לו. לאחר שהחדירו לי את הזירוז, אושפזתי במחלקת אם ועובר ונאמר לי שאחרי שעתיים יבואו לעשות לי מוניטור לבדוק אם יש צירים. לאחר שעתיים אכן התחלתי להרגיש צירים, שהתחילו בעצמה נמוכה יחסית, כפי שהיה לי לאורך כל התשיעי, אך מדקה לדקה התגברו והתגברו והתגברו. האחות אמרה לי שזו ההתחלה אך עוד ייקח זמן עד שתתחיל לידה, ושבינתיים אני יכולה להסתובב. בעלי הלך בינתיים לרכב להביא את התיק שהכנתי ללידה, ואני בינתיים מסתובבת, קופצת על הכדור, ומבינה שאעפס, ממש ממש כואב לי! קראתי לאחות שאמרה שבסך הכל עברה שעה מאז המוניטור, ושהיא מציעה שאעשה מקלחת ואולי המים יקלו על הכאבים. עשיתי מקלחת והחלפתי לחלוק של בית החולים, ושוב אני מבינה – שאני בכאבים מטורפים! אחרי שהמשכתי להסתובב, להיאנח, לעשות סיבובי אגן, להוציא קולות ונהמות, לחשוב על זה שאני לא זוכרת כלום מהלידות הקודמות ולכעוס על עצמי על כך שלא חשבתי להתאמן על נשימות עוד כשהייתי "סתם" בהריון, במשך כשעה, נמאס לי, קראתי לאחות ואמרתי שאני מבקשת שרופאה תבדוק אותי עכשיו כי אני לא עומדת בכאבים האלו. הגיעה רופאה, ששמעה שבסך הכל עברו 4 שעות מאז מתן הזירוז והייתה די סקפטית, אך בדיקה מהירה הראתה שאני כבר בפתיחה 5. הובהלתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אל ידיה של המיילדת פיונה המקסימה. בהתחלה, התכנון שלי היה לנסות ללדת ללא אפידורל, כמו עם יאיר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני עומדת בכאבים המטורפים האלו. למעשה, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ  מלהתקפל מכאבים, להחזיק חזק את מוטות המיטה ולגנוח. עד שהגיע המרדים, פיונה ניסתה לתת לי בינתיים גז צחוק, אבל זה עשה לי רע והפסקתי עם זה. המרדים הגיע די מהר, והתחיל את תהליך ההכנה לאפידורל, כשאני תוך כדי מספרת לו עד כמה אני סובלת ולא יכולה לעמוד בכאבים האלו. אני מניחה שהוא שומע את זה הרבה :-) הצלחתי איכשהו להירגע בזמן הפעולה עצמה, לאחר שאיים עליי: "גיברת, אני עם מחט ליד עמוד השדרה שלך. את ממש לא רוצה לזוז עכשיו, נכון?". לאט לאט התחיל האפידורל להשפיע, כשבשלב מסוים סיפרתי לבעלי שעכשיו זה מרגיש לי כמו הצירים בלידה של יאיר. בשלב זה כבר הגעתי לפתיחה 9.
הספקתי ליהנות מהשפעת האפידורל לכמה דקות, ואז התחילו צירי הלחץ.
אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, והקטנצ'יק, אעפס, לא יוצא. כבר רואים קצה של ראש, אבל הוא תקוע. אני לוחצת בטירוף, וזה לא מצליח. בגלל שהוא כבר היה כל כך למטה, הם לא הצליחו לנטר את הדופק שלו ולמעשה לא ידעו מה קורה לו. לאחר עוד כמה לחיצות חזקות, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח ושם להחליט האם לבצע ואקום או לנתח, כי לא היה ברור מה מצבו והם חששו שהוא במצוקה. "מה פתאום ניתוח אם הגעתי עד לפה???!!!!!" אני חושבת לעצמי בסערה, נותנת את הלחיצה החזקה ביותר שיש לי, משקיעה בכך את כל האוויר שיש לי בריאות, והופ! הראש בחוץ.
ומה מסתבר? שאיתמר הסתובב לכיוון הלא נכון, היה במנח עם הפנים למעלה והראש מעט אחורה, ולכן הראש נתקע והוא לא הצליח לצאת. ילדים מעניינים יש לי.
מכאן כבר הדרך לאוויר העולם הייתה קלה. איתמר נולד ב-25.1.15 בשעה 18:36 במשקל 3.320 ק"ג.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

 

אז למה איתמר? השם הזה התקבע אצלי בראש עוד לפני ההיריון. למעשה, היה לי ברור שאם יהיה לי עוד בן, האופציות לשמות מבחינתי הן איתמר או אורי (Uri, כמו בשיר של רחל, לא Ori). רציתי שם שיש בו את האותיות א' ו-י', כמו אייל ויאיר, וכמו במקרה שלהם, היה לי חשוב שהשם יהיה ישראלי, גברי (לא יוניסקסי) ורצוי תנכ"י. אחרי שנכנסתי להריון, השם אורי התמסמס לו והתקבעתי על איתמר. הרפרנס שלי לשם היה הדמות ההיסטורית של איתמר בן אב"י, דמות מעניינת מאוד בעיניי, ואחרי שחקרתי קצת גם הסתבר לי שאיתמר היה אחד מבניו של אהרון הכהן, ושהוא נחשב לשם "חזק". כשאיתמר נולד, השם "התלבש" עליו מיד.

צילום: שירעד ניסים

צילום: שירעד ניסים. אני בשבוע 38.

על השהות במחלקה ועל התקופה (הלא פשוטה) שאחרי הלידה אספר בפוסט אחר, כי הארכתי כאן מספיק. איתמר התגלה כתינוק עם אופי ואישיות, שנחוש בדעתו להשאיר את חותמו על המשפחה, ויחד עם זאת מתוק וחייכן להפליא. טוב לי כאימא לשלושה, כיף לי עם הבנים שלי, ואני חושבת כבר הלאה…

אני בת 36 (ושבועיים)

עוד בראש השנה הרגשתי את זה. בדרך כלל הפוסטים שלי לסיכום שנה או לרגל יום הולדת הם קצת עצובים. בשנה שעברה אפילו לא היה לי כוח לכתוב פוסט. השנה גיליתי, לתדהמתי, שדווקא טוב לי.

פעם הייתי בהרצאה של פלי הנמר, והוא אמר שם משפט בסגנון "הכל טוב ובשאר אני מטפל". זה מסכם פחות או יותר את ההרגשה שלי. אני סוף סוף רואה את כל הדברים הטובים והשפע שיש לי בחיי – בעלי הנהדר, ילדיי המהממים, ההיריון (שחיכיתי לו הרבה זמן), החברות האהובות, הבריאות, מצב כלכלי פחות או יותר בסדר. אז נכון שיש במה לטפל ולא הכל הוא כמו שאני רוצה, ובחלק מהמקרים אפילו לא קרוב, אבל הכל בשליטה והכל בטיפול ואני אופטימית מאוד.

אני מרגישה שאני מכירה את עצמי טוב יותר, מבינה מה מניע אותי, איך דברים משפיעים עליי, למה אני כמו שאני, ואני מקבלת את עצמי.

אני מרגישה שמצאתי פחות או יותר את האיזון בין האלמנטים השונים בחיי. ברור שיש לפעמים לחץ, ולפעמים דברים לא מסתדרים, אבל באווירה הכללית הכל מסתדר נכון.

אז בגיל 36, סוף סוף אני מתחילה להרגיש טוב ונכון. היה שווה להתבגר.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

< גיקית >

כתבתי זאת כבר בפוסט על יום הולדתי ה-34: המספר 36 הוא מספר מהמם. יש לו המון מחלקים: 2, 3, 4, 6, 9, 12, 18. שתי ספרותיו מהוות את ההתחלה של הסדרה החשבונית של 3, ואם מחברים את הספרות האלו מקבלים 9 – שזהו המספר הבא בסדרה. חוץ מזה זו ההתחלה של תאריך הלידה של יאיר (3/6/09).
היום יאיר אמר לי בדרך חזרה מהגן ש-9 כפול 4 זה כמו 18 ועוד 18 שזה 36, ו-36 ועוד 36 זה 72. יפה מאוד לילד בן 5 וחצי, הלוא כן? אולי אעשה אאוטסורסינג לילדים כשיגיע הזמן לכתוב את פינת הגיקית הבאה.

< /גיקית >

שיחות על החיים עם הילדים #14

אייל ויאיר שונים באופיים אחד מהשני. אייל הוא ילד מהורהר ורגיש שהדמיון מעיף אותו לכל מיני מקומות. יאיר הוא ילד מאוד תכל'סי וחריף, מה שעומד קצת בניגוד למראה המלאכי עם העיניים הכחולות שלו. הפעם בפינתנו אני מצטטת, בין השאר, כמה שיחות שמשקפות איך הם רואים אותי – אימא שלהם. זה תמיד משעשע אותי להסתכל על עצמי מהעיניים שלהם. נראה לי שהתמונה שמשתקפת דווקא לא רעה בכלל :-)

 

דברים שלמדתי מהסרט Frozen
במסגרת הנסיעה לבריסל, היינו בגן שעשועים מגניב בצורה של חצר אבירים. הילדים רצו להם למתקנים וכנראה עשו איזושהי תחרות מי יגיע ראשון בחזרה.
אייל הגיע לנקודת המפגש וחיכה ליאיר. יאיר מגיע אחרי כמה דקות.
יאיר (עצבני): אתה יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן??
אייל: למה?
יאיר: כי היו שם כמה ילדים שחסמו לי את הפתח שרציתי לעבור בו, והייתי צריך לחכות שהם יזוזו!
אני: אז מה עשית? מה אמרת להם? הם לא מדברים עברית.
יאיר: אמרתי להם let it go.

 

נחת #1
אייל
: אני חושב שאימא יכולה לפתוח עסק של עוגות יום הולדת.
בעלי: זה נכון, אבל יש הרבה עסקים כאלה. לאימא אין יתרון על פני אחרות שמכינות עוגות. אימא היא אישה מאוד חכמה, אז היא עובדת במשהו שצריך בשבילו אנשים חכמים, כי אין הרבה אנשים כאלו.
אייל: נכון. והיא גם בדרך כלל צודקת.

 

נחת #2
יאיר ובעלי
 משוחחים לפני השינה.
יאיר (לבעלי): איך אתה יודע את זה?
בעלי: אני יודע הרבה מאוד דברים.
יאיר: אבל אימא יודעת הכל!

 

נחת #3
יאיר: אימא, תמיד כשאנחנו נוסעים לסבתא לארוחת חג, את יפה.
אני: תודה מתוקי.
אייל: ואני חושב שאת תמיד יפה!

 

דיוק בעובדות
אנחנו אצל ההורים שלי.
אני: יאיר, תרד מהספה מיד! אתה יודע שסבא לא מרשה לטפס עליה ככה.

אייל: וזו גם הפעם השנייה שהוא עושה את זה.
יאיר: לא נכון!!!! זו פעם שלישית.

 

חשיבה יצירתית
צריך לקחת את החתולים לווטרינר. אני ובעלי
 דנים בינינו כיצד נעשה זאת הפעם וכיצד נתפוס אותם ונכניס אותם לכלובים שלהם.
יאיר : יש לי רעיון. ניקח יוגורט, נאכל אותו, ואת המיכל הריק נשים על הרצפה. החתולים יבואו ללקק אותו, ואז נתפוס אותם! כי הזבל שלנו זה האוצר שלהם.

 

חלוקת תפקידים
יאיר מביא עבודה מהגן – סוכה ואורחים.

אני: מי אלו שלושת האורחים בסוכה?
יאיר: זה אבא, זה אני וזה אייל.
אני: ומה איתי?
יאיר: את עדיין בתוך הבית מכינה אוכל.

 

לפני שאתם מאשימים את הילד בשוביניזם, הוא בסך הכל תיאר סיטואציה שקרתה באמת...

לפני שאתם מאשימים את הילד בשוביניזם, הוא בסך הכל תיאר סיטואציה שקרתה באמת…

עידוד קריאה לילדים שדווקא אוהבים לקרוא

"עידוד קריאה" הוא ביטוי נפוץ שמשתמשים בו רבות לגבי ילדים, ולא רק בארץ. הספריות העירוניות יוצאות בפרויקטים לעידוד הקריאה, זהו נושא חם גם בבתי הספר (במיוחד בכיתות הנמוכות – א'-ג'), והמורות והמחנכות מדגישות עד כמה חשוב לקרוא.

אותי אף פעם לא היו צריכים לעודד לקרוא :-) אני קוראת כבר מגיל 4, את הספר "הרציני" הראשון שלי קנו לי בגיל 6, ומאז אני קוראת ספרים באובססיביות ובכמויות. כל יום ובכל רגע פנוי. מסיימת ספר אחד ומתחילה ספר חדש.

כאימא, היה לי חשוב להעביר לילדיי את אהבת הקריאה ו"למכר" גם אותם לתחביב הזה. אייל התחיל לקרוא ספרים לבד בגיל 6.5. בשנים שקדמו לכך הקפדנו לקרוא לו כל יום לפני השינה, מגיל קטן, ויש כמובן את הדוגמה האישית שלי כמי שקוראת המון, ובבית יש לנו כמובן המון המון ספרים.

אך מסתבר, שזה לאו דווקא מה שמעודד ילד לקרוא. לילדים של היום יש הרבה יותר עיסוקים פוטנציאליים משהיו לנו. הם הולכים ליותר חוגים. יש את המחשב והטאבלט. הקריאה היא רק עוד אחת מהאופציות הרבות שיש לבילוי אחר הצהריים.

ואם אני מסתכלת על דרך השלילה – הרי שהוריי אינם חובבי קריאה במיוחד, וכשהייתי ילדה היו ספרים בבית, אבל לא רבים, ובכל זאת יצאתי חובבת גדולה של קריאה.

כשאייל היה בכיתה א', רציתי מאוד לחבב עליו את הקריאה, כפי שהיא חביבה עליי. הוא נהנה לקרוא ספרים, אבל הקריאה הייתה רק אחת בשורה ארוכה של פעילויות שהוא אהב לעשות, וממש לא קרובה למקום הראשון. בנוסף לכך, היה לי חשוב שיקרא ספרים איכותיים. אין לי שום דבר נגד ספרות קלילה, וגם אני קוראת ספרים כאלו. זה כמו להעביר את הזמן מול תכנית בידור בטלוויזיה. צריך גם את זה. אבל היה לי חשוב שיקרא גם ספרים "רציניים", "עם משקל", קלאסיקות – כמו ספריהם של אריך קסטנר, רואלד דאל ועוד (שהם ספרים משעשעים, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת).

מעבר לאימא שרוצה להעביר את האהבה שלה לתחביב מסוים לילד שלה (כמו שאב חובב כדורגל לוקח ילד למגרשים…), אני חושבת שלקריאה יש כמה יתרונות חשובים, חלקם חינוכיים יותר וחלקם פשוט פרקטיים:

שיפור אוצר המילים והרחבת אופקים
זה כמובן תלוי אילו ספרים הם קוראים, אבל אין ספק שבזכות קריאת ספרים, ילדים מכירים מילים חדשות, משפרים את אוצר המילים שלהם, ומרחיבים אופקים. דרך קריאת ספרים אפשר ללמוד בעקיפין היסטוריה, גאוגרפיה ועוד נושאים ברומו של עולם.

פיתוח הדמיון
בשונה מטלוויזיה או סרטים, כשקוראים ספרים צריך לדמיין – איך נראים הגיבורים, איך נראים המקומות, וכו'. צריך ליצור את הסרט לבד בראש, כלומר – להפעיל את הדמיון – ומכאן: שיפור היצירתיות.

זה מעביר את הזמן בשקט
נסיעה ארוכה? אנחנו נותנים לאייל ספר, ויש לנו ממנו שקט למשך כל זמן הנסיעה. יש לנו ספר בשבילו באוטו כל הזמן.

זה מרגיע
אייל הוא ילד ADHD, והרבה פעמים כשהוא נהיה תזזיתי ולא שולט בהתנהגות שלו ברמה כזו שזה כבר בלתי אפשרי, אנחנו מציעים לו לשבת ולקרוא וכך הוא שקט ורגוע. הוא קורא גם לפני השינה וזה עוזר לו להירדם (במקום להתפתל במיטה במשך שעה).

קשר הורה-ילד
זה עוד נושא אפשרי לשיחת הורה-ילד, במיוחד אם אייל קורא ספר שאני קראתי כשהייתי ילדה או קוראת עכשיו (כי אני קוראת גם ספרי ילדים ונוער קלאסיים שפספסתי כשהייתי בגיל הרלוונטי). נחמד להעביר חוויות משותפות מהקריאה, ולדבר על מה שאהבנו ומה ריגש אותנו בספר. זו גם עוד דרך בשבילי ללמוד איך אייל רואה דברים מסוימים.

 

מרבץ פופים, חתול וספר - כיף

מרבץ פופים, חתול וספר – כיף

אז מה עשיתי כדי לעודד את אייל לקרוא יותר?

א. מנוי לספריה העירונית
אמנם יש לנו ספריה ענפה בבית, אבל עדיין אי אפשר להשוות את הרושם שהספרייה העירונית הגדולה עשתה עליו לעומת ארונות הספרים בבית. יש משהו במסה של הספרים ובמרחבים שבכל זאת משפיע ומחלחל, מין תחושה כזו של "חנות ממתקים" שבה אפשר למצוא כל ספר שעולה על הדעת. אני עדיין זוכרת את הבעת התדהמה על הפנים שלו.

ב. התמקדות בסדרות של ספרים / סופרים
יש משהו גם נוח וגם מושך בקריאת סדרה. מתחילים מהספר הראשון, ואם הוא מוצא חן, זה מדרבן לקרוא את שאר הספרים בסדרה. יש גם תחושת הישג מסוימת כשמתקדמים ומסיימים עוד ספר ועוד ספר בסדרה. דרך אחרת ומקבילה היא להתמקד בסופר מסוים, ולקרוא את כל ספריו אחד אחרי השני. במקרה של אריך קסטנר, למשל, אפילו הכריכות שלהן מעוצבות דומה.

ג. שני ספרים לבחירתך, ספר אחד לבחירתי
עשיתי עם אייל "עסק". הוא יכול לקחת שלושה ספרים מהספרייה העירונית (יש לנו מנוי ל-6 ספרים, ושלושת האחרים הם ספרים בשבילי :-) ). שניים מהם הם לבחירתו הבלעדית, ולא משנה מה דעתי עליהם (אלא אם כן הם ממש לא מתאימים לגילו לדעתי). הם יכולים להיות ספרי קומיקס, או כל ספר אחר גם אם לדעתי הוא ספר "זבל". אבל – ספר אחד אני בוחרת בשבילו. בדרך כלל מדובר בספרי ילדים שאני אהבתי או בקלאסיקות שחשוב לי שיקרא (כאמור – אריך קסטנר). מכיוון שאני יודעת להתאים לו מצוין את הספרים שיאהב, ומכיוון שבדרך כלל מדובר בסדרה (כמו ספרי נרניה, הארי פוטר) או בסופר שהוציא כמה וכמה ספרים (כמו רואלד דאל, אריך קסטנר, כאמור), מה שקורה זה שספרי ההמשך בסדרה או ספרים אחרים של אותו סופר מוצאים את עצמם בקטגוריה של "ספרים לבחירתו" בפעם הבאה שאנחנו בספריה.
ההסכמה הזו בינינו הייתה שימושית במיוחד כשאייל לא רצה לקרוא ספר אחרי שכבר ראה את הסרט עליו הוא מבוסס – ספציפית "הארי פוטר" ו-"האריה, המכשפה וארון הבגדים". אחרי שבכל זאת קרא את הארי פוטר הראשון, בגלל ההסכם בינינו, הבין שיש הבדל בין ספרים לבין סרטים שמבוססים עליהם, ושאם הוא אוהב סרט מסוים, דווקא שווה לקרוא את הספר שעל פיו הוא נעשה כי הספר יותר מפורט וגם יכול להיות שונה.

ד. אתר GoodReads
אני משתמשת באתר הזה כדי לנהל את רשימות הספרים שכבר קראתי ואת הספרים שאני רוצה לקרוא. יש לו היבט חברתי והוא מאפשר לדון בספרים, לכתוב עליהם ביקורות, ולראות מה החברים שלך קוראים ורוצים לקרוא. פתחתי גם לאייל חשבון באתר, שאני מנהלת אותו, ושם אנחנו מתעדים את הספרים שהוא קרא, קורא ורוצה לקרוא. כשהוא מסיים ספר הוא מחליט על ציון לספר (1-5 כוכבים), ואנחנו מעדכנים את זה שם. גם התיעוד הזה מדרבן את הקריאה, מין אמצעי שמראה לך כמה קראת ועושה חשק להגדיל עוד ועוד את הרשימה. זה סוג של טבלת הצלחות. האתר השפיע גם עליי לקרוא עוד. יש לו גם מנגנון המלצות וכך גיליתי ספרים נוספים וקיבלתי רעיונות אילו עוד ספרים אייל יכול לאהוב.
אתם מוזמנים להתחבר אליי ב-GoodReads דרך אגב. אני מופיעה כ-Racheli Zusiman.

 

אייל בביקור הראשון בספריה העירונית

אייל בביקור הראשון בספריה העירונית

אפשר לומר ש-I've created a monster. אייל הפך לקורא מתמיד, שמקדיש כל יום זמן לקריאה מבחירה. הוא נהנה מהקריאה, שם לב וזוכר פרטים מהספרים. אנחנו מחליפים ספרים בספריה כל שבוע. בשבילי זה תענוג.

איך זה אצלכם? ספרו לי מה אוהבים אצלכם לקרוא וכיצד עודדתם את הקריאה אצל ילדיכם.

בקרוב פוסט נוסף עם המלצות על ספרים שאייל אוהב.

גם כך אפשר לקרוא.

גם כך אפשר לקרוא.

 

FUNLAND – מתחם פעילויות לילדים ברחובות

מתחם ה-Funland ברחובות הוא מתחם פעילויות לילדים ולכל המשפחה שממוקם בפארק המדע ברחובות. הוזמנתי לסקור את המקום לבלוג ביחד עם הילדים.

המתחם נמצא בבניין היי טק ברחוב אופנהיימר 10, מרחק יריקה מתחנת הרכבת של רחובות, ועם חניה בשפע. המתחם כולל שפע של פעילויות לילדים במגוון של גילאים:

משטח ג'ימבורי מרופד שמיועד לקטנטנים, ולידו כמה סוגי מתנפחים שמתאימים לגילאים שונים, מקטנים יותר ועד לילדים גדולים יותר כמו הילדים שלי.

כיף על המתנפחים

כיף על המתנפחים

אזור שמאפשר להתנסות בציוד קרקס וג'אגלינג כמו צלחות מסתובבות ועוד. אזור של משחקי וידאו – Wii, פלייסטיישן ועוד. לידו שולחנות ביליארד, שולחן כדורגל ועוד משחקים בסגנון.

אייל מתאגרף מול ה-Wii

אזור של שעשועי מים – מתנפחים ומגלשות רטובים ובריכה מתנפחת לקטנים יותר. כדאי כמובן להצטייד בבגדי ים ומגבות, אבל כפי שאתם רואים חסרונם לא הפריע לאייל…

אייל עושה כיף במים

אייל עושה כיף במים

במקום יש גם קיר טיפוס גדול. ולמי שכל זה לא מספיק, ניתן להשאיל ממרכז המידע משחקים שונים כגון טאקי, דמקה, שש בש וכו'.

יאיר מטפס על קיר הטיפוס

יאיר מטפס על קיר הטיפוס

חוץ מכל הפעילויות האלו,יש גם הופעות שמתקיימות כמה פעמים לאורך היום (אנחנו ראינו הופעה של להטוטן), וגם סדנאות אוכל (אייל השתתף בסדנת פיצה).

אייל בסדנת פיצה

אייל בסדנת פיצה

בנוסף לכך יש מתחם אוכל סגור ומקורה עם מזנון, שניתן לקנות בו גם חטיפים וגלידות וגם ארוחת צהריים ממש. יש שפע של שולחנות ומקום לשבת. במתחם הזה יש גם פינת יצירה למי שמעוניין בפעילות שקטה יותר.

המקום באמת מאוד מושקע. אמנם רובו מתנהל בחוץ, אבל יש הצללה רחבה וגם המון מאווררים שמפוזרים בכל האזור.  יש שפע של מקומות ישיבה להורים. יש הרבה אנשי צוות שאחראים על התחנות השונות, וכולם היו נחמדים, וראיתי שעזרו לילדים קטנים במתקנים השונים ושמרו עליהם.

העברנו שם 3 שעות והילדים מאוד מאוד נהנו. אין ספק שהיינו יכולים להעביר שם אפילו זמן ארוך יותר. אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לשם במיוחד מהאזור שלי (אזור השרון), אבל לתושבי הסביבה זהו מקום כיפי ביותר להעביר בו את השבת.

המקום פתוח בשבתות משעה 10:00 ועד 18:00, ויהיה פתוח עד ה-1.11. עלות הכניסה היא 35 ש"ח לילד, וההורים בחינם. פרטים נוספים אפשר לקרוא בדף הפייסבוק של המקום.