לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?
אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.
ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.
ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?
לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.
זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.
האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.
החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.
בהצלחה לי.
בכלל, שמחתי מאוד לראות שחקנים ישראלים, עולים מרוסיה, מקבלים תפקידים כל כך מלאים ועסיסיים, ולא מגלמים מנקה או דמות סטריאוטיפית אחרת.
