עפיפונים

הפנטזיה הנשית-גיקית

במפגש עם חברות שנערך בביתי לפני כמה חודשים, אחת הבנות התחילה לדבר על בראד פיט. השאר נאנחו בערגה. אני, לעומת זאת, חשפתי בפניהן שמעולם לא חשבתי שבראד פיט חתיך בכל צורה שהיא, ושהוא לחלוטין לחלוטין לא הטעם שלי.

זכיתי למבטים תמהים מהבנות. "אז מה כן הטעם שלך?!", דרשו לדעת.

"גברים גיקים, גבוהים, רזים וארוכים, עם שיער כהה קצר ומשקפיים", עניתי.

לראייה, כשהייתי בת 20 פגשתי אחד כזה בטכניון, וארבע שנים מאוחר יותר גם התחתנתי איתו.

 

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

השיחה הזו גרמה לי לחשוב. הפנטזיות של בנים גיקים הם נושא מוכר ולעוס, אבל מה לגבי הפנטזיות של הבנות הגיקיות? ניסיתי לחשוב על עצמי כשהייתי טינאייג'רית. לא הצלחתי לדלות פנטזיות משמעותיות. הרי זה לא מספיק שהלוק של סלבריטי כלשהו (ואז, טרום עידן הריאליטי, הסלבז היו זמרים ושחקנים) ימצא חן בעיניי. הוא צריך להיות גם חכם, וטוב במחשבים. תכונה לא נפוצה במיוחד.

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והיחידים שהצלחתי לדלות מתקופת נערותי בשנות ה-90 הם קפטן פיקארד, קומנדר רייקר (שניהם זקנים מידי בשביל להיות פנטזיה של טינאייג'רית גיקית), ו-ווסלי קראשר (שהוא חמוד, אבל קצת, איך לומר, בעל לוק סיסי?) מסטאר טרק.

ימים חשוכים אלו עברו. בתקופתנו יש הרבה יותר אופציות לפינטוזים גיקיים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור הגיקיות. גזרו ושימרו.

 

פיטר פארקר / ספיידרמן – הסרט "ספיידרמן המופלא"

קודם כל יש להדגיש – הכוונה כאן היא לסרט "ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman), בכיכובו של אנדרו גארפילד, וממש לא לסדרת הסרטים בכיכובו של טובי מגווייר. למעשה, רשומה זו בבלוג מוקדש ליוצרי הסרט באהבה ובהערכה. אני לא בטוחה שהם התכוונו לכך, אבל במקום סרט אקשן קומיקסי, יצא להם סרט רומנטי לבנות הנעורים הגיקיות. פיטר פארקר בגילומו של אנדרו גארפילד הוא גם ארוך, גם גבוה, גם בעל שיער כהה, גם מרכיב (בחלק מהסרט) משקפיים, גם רגיש, גם פגיע, גם גאון במדעים, וגם לבוש בסטייל מרושל הזועק "אני לא מתעניין בבגדים ובאופנה, אני פשוט נראה טוב". פלא שבעלי נרדם אחרי רבע שעה בטענה שהסרט משעמם, ואילו אני העברתי אותו בלסת שמוטה, בעודי ממלמלת "אם הייתי טינאייג'רית הייתי כל כך דלוקה עליו" ??

אחר כך גם גיליתי שהשחקן הוא ממוצא יהודי וחי בילדותו בבריטניה, ועל כך אמר בעלי בעצמו – "הוא פשוט מושלם בשבילך!".

(התמונות הנ"ל נלקחו מהאתרים pichaus.com ו-lunettesde.com וממסך הטלוויזיה שלי)

אנדרו גריפית' הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

אנדרו גארפילד הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

 

טוביאס איטון (Tobias Eaton) / פור (Four), טרילוגיית Divergent (מפוצלים)

אך, טוביאס איטון. העלם המושלם. בן 18, חתיך (למרות שנטול משקפיים), חכם, טוב במחשבים, לוחם, אמיץ ומסתורי אך גם רגיש ופגיע. ורוניקה רות' יצרה גיבור לוהט, שאני ממש ממש מקווה שהסרט המבוסס על הספר (יוצא לאקרנים בחודש מרץ) לא יהרוס.

יש לציין שכמעט סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה,  Allegiant, שנכתב בחלקו מנקודת מבטו של טוביאס, וזה די הרס לי את הדמות לצערי.

 

divergentAllegiant

תיאו ג'יימס ישחק את טוביאס (Four) בסרט Divergent. העניין הוא שבספר יש לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור. מה קרה, לא שמעתם על עדשות מגע וצבע לשיער? בקיצור, האופטימיות לגבי הסרט ממני והלאה.

 

 

 אנדר וויגין, הסרט "המשחק של אנדר"

אני בכוונה מתייחסת לסרט ולא לספר. השחקן אסא באטרפילד פשוט מדהים בתפקיד אנדר וויגין, ומכיוון שהוא גם ארוך, רזה ובעל שיער כהה וקצר, וכמובן גאון, הוא בהחלט פנטזיה-worthy עבור הגיקיות הצעירות בחבורה.

(ודרך אגב, אסא באטרפילד ממש דומה ליאיר פה. רק עם שיער שחור.)

 

אסא באטרפילד בתפקי אנדר וויגין, מתוך אתר הסרט endersgamemovie.com

 

 מאט סמית' כד"ר Who בפרק The Lodger בעונה 5

אני מודה שעונה 5 זו העונה היחידה של Dr. Who שראיתי. מאט סמית' הוא חמוד אמיתי (למרות שאינו ממש עונה לקריטריונים שציינתי), ובפרק The Lodger (שהוא פרק ממש חמוד) אפשר לראות אותו גם בבגדים רגילים נטולי פפיון וגם יוצא מהמקלחת כשרק מגבת לגופו.

 

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

 

היו קרובים אבל לא נכנסו לרשימה: ד"ר שלדון קופר (The Big Bang) מסיבות מובנות, יו דנסי בתפקיד גריג בסרט "The Jane Austen Book Club" (כי גיקיותו רק נרמזת בסרט), פיטה, פיניק וגייל מ"משחקי הרעב" (לא גיקים).

אחיותיי הגיקיות, חושבות ששכחתי מישהו? מישהו חסר לכן ברשימה? מוזמנות לתרום מועמדים נוספים דרך התגובות!

וולנטיינ'ז דיי

אין לי שום דבר נגד וולנטיינ'ז דיי. נכון, זהו חג שהמציאו סוחרים על מנת לגרום לאמריקאים ולכולנו לקנות, לקנות ולקנות. מצד שני, יש משהו נורא חמוד בכל הפוסטים המציפים את בלוגי ההורות למיניהם, ומספרים איזה עבודות יצירה אפשר להכין עם הילד על מנת שיעניק אותן לחבריו לכיתה (בחג היחיד שיש לנו, שבו הילדים שלנו טורחים להעניק משהו איש לרעהו – מדובר בממתקים שאמא קונה בסופרמרקט. מאוד נפלא וחינוכי), וחוץ מזה, אני בעד כל דבר שיכול להוציא אנשים מהבית ו/או לגרום להם לחגוג קצת ביחד.
בשנים שבהן אני ובעלי ציינו את החג הזה, תמיד הקפדנו לתחום את סכום המתנות ב-50 ש"ח והגדרנו שהן חייבות להיות קשורות לשנינו. בתכל'ס, ממש אין לי צורך בערכת מוצרי ספא, דובונים חמודים, תכשיטים למיניהם או שוקולדים (כלומר, ברור שאני רוצה אותם, אבל אם להיות כנה עם עצמי – אני לא ממש צריכה), והגבלת הסכום עוזרת להפעיל את היצירתיות. היו גם שנים שהחלטנו לא לקנות אחד לשני כלום, וסתם לבלות ביחד.
בשבוע האחרון נתקלתי בהמון פרסומות למתנות לוולנטיינ'ז, ממוצרי ספא שונים, דרך ארוחות מיוחדות במסעדות וכמובן תכשיטים ובגדים. "זמנים מודרניים" הגדילו לעשות ואף חילקו את הרעיונות השונים למתנה לפי סטאטוס הזוגיות (יוצאים טרי, גרים ביחד, נשואים פלוס וכו'). אני לא יודעת מי אחראי על הדברים האלה, אבל לא ברור לי מדוע המתנות הכי חשובות, הכי נחשקות, שכל אישה היתה הכי רוצה בעולם, אף פעם לא מופיעות בכתבות האלו.

אבל בשביל זה אני פה. גברים, גזרו ושמרו:

המשפט "את צודקת"
החלפת גליל נייר הטואלט כשהוא נגמר
בסוף הארוחה, לשים את הכלים בכיור ולשטוף אותם
להעביר "ויש" על השיש, ככה בין לבין
קיפול כביסה, כך שהבגדים נראים כמו על מדף בחנות, ולא כאילו לקחו אותם וקיווצ'צ'ו
ילדים רחוצים + פיג'מות + סיפור, ללא מעורבות שלך וללא בלגן (לזכות בעלי יאמר שהוא מעניק לי את המתנה הזו לא מעט. תלמדו)
מילים חמות על אמא שלך, אבל לא כשאת עצבנית עליה.
"הילד חולה?  אין בעיה. אני אשאר איתו. את יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
להיות בבית לפני השעה 7 בערב.
"זה בסדר, אני אקום אליו, תמשיכי לישון" (עוד מתנה שבעלי מעניק לי רבות. האוזניים שלי מסננות בכי בלילה. לא שומעת. מין אפליקציה שכזו)

יש כמובן עוד, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

אם אתם ממש ממש רוצים לפנק ולצרף משהו קטן נוסף לאחת מהמתנות הנזכרות למעלה, כמובן שלא הייתי מתנגדת לקבל מתנה מאחת מהחנויות ב-Etsy (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לחנות):
כל התמונות נלקחו מהחנויות המקושרות.

מחזיק מפתחות מכסף עם ציון תאריך חשוב. הכוונה ליום הנישואין כמובן, לאלו שלא הבינו. 69$ + 4.5$ משלוח לארץ

לגיקית שבי:

שרשרת לב ב-ASCII. חמוד. 15$ + 15$ משלוח (נסחפו פה קצת)

עגילים, כי עשיתי חורים באוזניים לא מזמן:

עגילים חמודים מכסף. 18$, והמשלוח חינם.

ואם כבר ציפורים, אני אוהבת סגול: 

עגילי כסף ואבן אמטיסט, של דבורה שלפר, יוצרת ישראלית. 26$ + 3.5$ משלוח.

כי הלב ממריא אל על, גם אחרי 11 שנה:

עגילים בצורת כדור פורח. 15$ + 3.75$ משלוח.

 

וכמובן שהברכה היא הכי חשובה. גם הכרטיס.

אוהב אותך יותר מקשת בענן וחד-קרן. באנגלית זה נשמע יותר טוב. 4$ + 5$ משלוח.

תקנו, זה של שרונה ראובני המהממת. 3.5$ + 3.5$ משלוח.

 

אהבה ונשיקות לכל מי שקורא אותי! (למגיבים – מנה כפולה)

חולות אהבה

ביום רביעי בבוקר התחיל לכאוב לי הגרון, ואח"כ הראש, ואח"כ באה כבר נזלת. התקררתי.
אם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מעיק יותר מידי, אבל מספיק פוטוגני בשביל לעורר את רחמי הסביבה ולסחוט קצת תשומת לב. ביום חמישי גם היה לי קצת חום, ובלימודים הציעו אדוויל, וכוס מים, וסימפטיה.
בחמש וחצי אני מתקשרת לבעלי כדי לספר לו עד כמה אני מסכנה, ועונה לי מישהו חצי רדום, שממלמל ומתעטש חליפות. שיט, איך חולפת לה תהילת עולם – הוא הצטנן.
מרגע זה עברתי מלהיות החולה המסכנה להיות האישה המרשעת שמזניחה את בעלה. אמא שלי, שאת ההתקררות שלי פטרה בתירוץ הפולני לכל דבר בערך – "זה מחילופי העונות", הסתכלה בפנים מודאגות על הסמרטוט המהלך והמתעטש שהבאתי לארוחת הצהריים של יום שישי, ואמרה לי – "אולי הוא צריך אנטיביוטיקה, צריך להביא אותו לרופא". זהו, לא משנה אם כואב לי הראש, אם יש לי חום, אם גם אני מצוננת – בעלי חולה ואני אמורה לטפל בו.
אחת הבדיחות הידועות שלנו, הנשים, זה שגברים מצוננים בטוחים שהם עומדים למות. נו, בטח. אנחנו מפנקות אותם יותר מידי! כשאנחנו חולות אנחנו לוקחות אקמול וממשיכות הלאה, וכשהם חולים אנחנו מאפסנות אותם במיטה ומכרכרות סביבם. אנחנו לא סומכות עליהם שידעו לטפל בעצמם, וזה מה שאנחנו מלמדות אותם. כי זה מה שהאמהות שלנו לימדו אותנו.

אחוות גברים

פתאום הבנתי – אני לעולם לא אוכל להיות חלק מחבורה של גברים. תמיד אהיה "הצד השני". זו שמדברים איתה, אבל היא לא באמת חלק מהחבורה. זאת שעוזרת להבין את הצד של המין השני.
אין לי מקום בעולם שלהם. של דיבורים על בנות, על כדורגל או כדורסל, על כל מיני נושאים שאיכשהו יוצא שבכלל לא מעניינים או נוגעים לי. אני הולכת ונבלעת עמוק בעולם של הנשיות.
איך זה קרה פתאום? מאז ומעולם התרגלתי להיות בחברת גברים. ההקבצה הגבוהה במתמטיקה. קורס מחשבים. טכניון. תמיד הייתי הנציגה הבלעדית של המין השני, או לכל היותר היו איתי עוד מספר קטן של בנות. עם הבנים תמיד היה על מה לדבר – מדע, מתמטיקה, מחשבים, תכנות, סטאר טרק. עם הבנות? רק על בנים. וכבר היו לי ידידים בנים שאפשר היה לדבר איתם על בנים.
אז עכשיו אני כבר לא שייכת. אני לא בטוחה שאני מתחרטת על זה מאוד – יש יתרונות לחברות עם נשים. יש דברים שגברים לא מבינים. אבל כן קצת חסר לי להיות חלק מהחבר'ה. אחת מאלה שנותנים להם צ'אפחה על הכתף, לא זאת שאומרים לה שלום בנימוס.

אריזה משפחתית

אנחנו נוסעים לנופש, וזה מעניין לראות כיצד הרגלי האריזה שלנו שונים. אני נאמנה לשורשיי הפולניים, ותמיד אורזת יותר מידי. אני תמיד לוקחת יותר חולצות ומכנסיים משצריך, כי מה יקרה אם פתאום לא יתחשק לי על החולצה האדומה? או שהמכנסיים הסגולים פתאום ירגישו לי צמודים מידי? כמו אשת מחשבים, אני מאמינה בגיבוי. בסוף הנופש, אני מגלה שבעצם לא לבשתי חצי מהבגדים.
הוא, לעומת זאת, תמיד אורז פחות מדי. זכור לי סוף שבוע (2 לילות) לפני כמה שנים, שלקראתו הוא ארז 2 חולצות ומכנס. המכנסיים נרטבו, כי טיילנו על חוף הים. חולצה אחת התלכלכה, השניה כבר הסריחה, וכך עמדנו בפני שוקת שבורה. איך פתרנו את המצב איני זוכרת.
פעם, גם ההתנהלות שלנו בטיולים היתה שונה. הוא היה דובק ברשימת המוזיאונים והאתרים שהכין מראש, ומאיץ בשנינו כדי שנספיק. לפני כל יציאה לכיבוש היעד הבא, הוא היה מתייעץ במפת העיר וברשימות, והלאה היינו ממשיכים. אני תמיד רציתי סתם להסתובב ברחובות, להסתכל על חלונות ראווה, על בתי קפה, ועל אנשים. ההבדלים האלו הביאו לפיצוץ בטיול שעשינו בפריז. אני התעייפתי מהריצות מאתר לאתר, והוא נעלב שאני מעקמת את האף בכל פעם שאני רואה אותו מביט במפה.
מאז למדנו, התבגרנו והתמתנו. רואים אתרים ומבקרים במוזיאונים, אבל גם משוטטים ברחובות. אני השלמתי עם האהבה שלו למפות, הוא השלים עם האהבה שלי לחנויות פיצ'יפקעס, והעיקר – הבנו שמה שבאמת חשוב, זה שאנחנו אוהבים אחד את השני. כל השאר זו סתם תפאורה.

זכרון גורלי

איכשהו, יחד עם הטבעת ו"הרי את מקודשת לי", עברה אליי האחריות על הזיכרון הארגוני של גרעין המשפחה החדש שיצרנו. מסיבות שאינן ברורות, פתאום אני זו שמצופה ממנה לזכור מתי יום ההולדת של אמא שלו, מה שם המשפחה של קרובת משפחה רחוקה ועלומה (מהצד שלו), או איפה הוא שם את המפתחות. אני תוהה האם בכל הזוגות זה ככה, או שהיתרון האסטרטגי שלי כבעלת זיכרון יותר טוב ממנו הפך את המצב לכזה.
מעבר לכך, גם תפיסת המציאות שלנו שונה. כשבאאוטלוק שלו כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לו שעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת. כשבאאוטלוק שלי כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לי שצריך לדבר עם אחותו ולסגור איזו מתנה קונים ומי קונה אותה, שצריך לבדוק אם אנחנו באים אליהם בסוף השבוע או נפגשים במקום אחר, ושצריך לזכור להתקשר ולאחל מזל טוב.
אנחנו שנינו אנשים משימתיים, ש"מתקתקים" פרוייקטים בעבודה ובחיים בכלל. אולי המקרה שלי הוא של משימתיות יתר? אולי אני סתם קופצת בראש מבלי לתת לו צ'אנס? ואולי, או בעצם כנראה, בגרעין המשפחתי שהוא שנינו, אני הזכרון הארגוני, אני מנהלת הידע, אני מתניעת הפרויקטים.
האמת? אני מעדיפה להיות בצד שלו.

להיות גבר

לפעמים מתחשק לי להיות קצת גבר.
לצאת מהבית בלי לתת לחתולים אוכל, בלי לחוש רגשות אשמה.
להשקיע זמן וכסף בתחביבים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
להוציא כסף על עצמי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לדבר רק פעם בשבוע עם ההורים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לחזור הביתה לארוחה ביתית חמה, שלא אני הכנתי.
ואם אין מה לאכול בבית – לא לחוש רגשות אשמה.
לגדל כרס מפוארת מבלי שזה ישפיע כהוא-זה על התדמית העצמית שלי.
או על איך אחרים חושבים עליי.
להשקיע בקריירה שלי בלי להתנצל, ובלי שחמותי תגיד לי – מה כבר יוצא לך מזה?
(נ.ב. אני מתנצלת אם גלשתי להכללות, אבל לפעמים להיות אשה זה ממש מתסכל)