עפיפונים

הפנטזיה הנשית-גיקית

במפגש עם חברות שנערך בביתי לפני כמה חודשים, אחת הבנות התחילה לדבר על בראד פיט. השאר נאנחו בערגה. אני, לעומת זאת, חשפתי בפניהן שמעולם לא חשבתי שבראד פיט חתיך בכל צורה שהיא, ושהוא לחלוטין לחלוטין לא הטעם שלי.

זכיתי למבטים תמהים מהבנות. "אז מה כן הטעם שלך?!", דרשו לדעת.

"גברים גיקים, גבוהים, רזים וארוכים, עם שיער כהה קצר ומשקפיים", עניתי.

לראייה, כשהייתי בת 20 פגשתי אחד כזה בטכניון, וארבע שנים מאוחר יותר גם התחתנתי איתו.

 

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

השיחה הזו גרמה לי לחשוב. הפנטזיות של בנים גיקים הם נושא מוכר ולעוס, אבל מה לגבי הפנטזיות של הבנות הגיקיות? ניסיתי לחשוב על עצמי כשהייתי טינאייג'רית. לא הצלחתי לדלות פנטזיות משמעותיות. הרי זה לא מספיק שהלוק של סלבריטי כלשהו (ואז, טרום עידן הריאליטי, הסלבז היו זמרים ושחקנים) ימצא חן בעיניי. הוא צריך להיות גם חכם, וטוב במחשבים. תכונה לא נפוצה במיוחד.

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והיחידים שהצלחתי לדלות מתקופת נערותי בשנות ה-90 הם קפטן פיקארד, קומנדר רייקר (שניהם זקנים מידי בשביל להיות פנטזיה של טינאייג'רית גיקית), ו-ווסלי קראשר (שהוא חמוד, אבל קצת, איך לומר, בעל לוק סיסי?) מסטאר טרק.

ימים חשוכים אלו עברו. בתקופתנו יש הרבה יותר אופציות לפינטוזים גיקיים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור הגיקיות. גזרו ושימרו.

 

פיטר פארקר / ספיידרמן – הסרט "ספיידרמן המופלא"

קודם כל יש להדגיש – הכוונה כאן היא לסרט "ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman), בכיכובו של אנדרו גארפילד, וממש לא לסדרת הסרטים בכיכובו של טובי מגווייר. למעשה, רשומה זו בבלוג מוקדש ליוצרי הסרט באהבה ובהערכה. אני לא בטוחה שהם התכוונו לכך, אבל במקום סרט אקשן קומיקסי, יצא להם סרט רומנטי לבנות הנעורים הגיקיות. פיטר פארקר בגילומו של אנדרו גארפילד הוא גם ארוך, גם גבוה, גם בעל שיער כהה, גם מרכיב (בחלק מהסרט) משקפיים, גם רגיש, גם פגיע, גם גאון במדעים, וגם לבוש בסטייל מרושל הזועק "אני לא מתעניין בבגדים ובאופנה, אני פשוט נראה טוב". פלא שבעלי נרדם אחרי רבע שעה בטענה שהסרט משעמם, ואילו אני העברתי אותו בלסת שמוטה, בעודי ממלמלת "אם הייתי טינאייג'רית הייתי כל כך דלוקה עליו" ??

אחר כך גם גיליתי שהשחקן הוא ממוצא יהודי וחי בילדותו בבריטניה, ועל כך אמר בעלי בעצמו – "הוא פשוט מושלם בשבילך!".

(התמונות הנ"ל נלקחו מהאתרים pichaus.com ו-lunettesde.com וממסך הטלוויזיה שלי)

אנדרו גריפית' הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

אנדרו גארפילד הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

 

טוביאס איטון (Tobias Eaton) / פור (Four), טרילוגיית Divergent (מפוצלים)

אך, טוביאס איטון. העלם המושלם. בן 18, חתיך (למרות שנטול משקפיים), חכם, טוב במחשבים, לוחם, אמיץ ומסתורי אך גם רגיש ופגיע. ורוניקה רות' יצרה גיבור לוהט, שאני ממש ממש מקווה שהסרט המבוסס על הספר (יוצא לאקרנים בחודש מרץ) לא יהרוס.

יש לציין שכמעט סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה,  Allegiant, שנכתב בחלקו מנקודת מבטו של טוביאס, וזה די הרס לי את הדמות לצערי.

 

divergentAllegiant

תיאו ג'יימס ישחק את טוביאס (Four) בסרט Divergent. העניין הוא שבספר יש לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור. מה קרה, לא שמעתם על עדשות מגע וצבע לשיער? בקיצור, האופטימיות לגבי הסרט ממני והלאה.

 

 

 אנדר וויגין, הסרט "המשחק של אנדר"

אני בכוונה מתייחסת לסרט ולא לספר. השחקן אסא באטרפילד פשוט מדהים בתפקיד אנדר וויגין, ומכיוון שהוא גם ארוך, רזה ובעל שיער כהה וקצר, וכמובן גאון, הוא בהחלט פנטזיה-worthy עבור הגיקיות הצעירות בחבורה.

(ודרך אגב, אסא באטרפילד ממש דומה ליאיר פה. רק עם שיער שחור.)

 

אסא באטרפילד בתפקי אנדר וויגין, מתוך אתר הסרט endersgamemovie.com

 

 מאט סמית' כד"ר Who בפרק The Lodger בעונה 5

אני מודה שעונה 5 זו העונה היחידה של Dr. Who שראיתי. מאט סמית' הוא חמוד אמיתי (למרות שאינו ממש עונה לקריטריונים שציינתי), ובפרק The Lodger (שהוא פרק ממש חמוד) אפשר לראות אותו גם בבגדים רגילים נטולי פפיון וגם יוצא מהמקלחת כשרק מגבת לגופו.

 

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

 

היו קרובים אבל לא נכנסו לרשימה: ד"ר שלדון קופר (The Big Bang) מסיבות מובנות, יו דנסי בתפקיד גריג בסרט "The Jane Austen Book Club" (כי גיקיותו רק נרמזת בסרט), פיטה, פיניק וגייל מ"משחקי הרעב" (לא גיקים).

אחיותיי הגיקיות, חושבות ששכחתי מישהו? מישהו חסר לכן ברשימה? מוזמנות לתרום מועמדים נוספים דרך התגובות!

ההוביט – הסרט. אכן מסע בלתי צפוי (ולא לטובה).

עוד כשהתגלגלו להן כתוביות הסיום של הסרט "שר הטבעות: שיבת המלך", אי אז בשנת 2003 (ואני הייתי פה כדי לכתוב על זה פוסט כמובן), התחילו גם להתגלגל השמועות על הפקתו של סרט על פי הספר "ההוביט". לבבותיהם של גיקים ברחבי העולם רעדו מהתרגשות. טרילוגיית שר הטבעות הייתה מרהיבה, אפית, מרגשת, וכולנו נשאו עיניים בתקווה לעבר פיטר ג'קסון – הגשם לנו חלום נוסף.

9 שנים לאחר מכן, הסרט הראשון בטרילוגיית סרטי ההוביט יוצא לאקרנים. אני מודה שהייתי פסימית ומאוד סקפטית לפני שהלכנו לראות את הסרט. הספיקה לי העובדה שתהיה טרילוגיה של סרטים בשביל שלבי יבשר לי רעות.

*** בהמשך הפוסט ייתכנו ספוילרים. הקריאה על אחריותכם, אל תבואו אליי בטענות אחר כך! ***
(והשאלה – איך ייתכנו ספוילרים בסרט המבוסס על ספר ותיק שכולם כבר קראו מיליון פעם, היא שאלה מצוינת, אבל ממש מצוינת.)

הספר "ההוביט" הוא ספר קליל, כיפי, מלא דמיון, מיועד במקור לילדים ומכיל מסרים שממש ממש חשובים בעיניי:

בילבו בגינס ההוביט יוצא בספר מאזור הנוחות שלו. הוא יוצא להרפתקה בניגוד להרגליו ובניגוד למוסכמות החברתיות והמשפחתיות. בניגוד לאופיו, אפילו. הוא מעז. הוא מנסה משהו חדש. והוא מצליח כנגד כל הסיכויים. המוטו המרכזי שמנחה אותי בחיים הוא "אספי חוויות ולא חרדות", ובעיניי זהו המשך ישיר של המסר שמכיל הספר.
בנוסף לכך, לכל אורך הספר, כוח המוח והתחבולה הוא זה שמנצח. בילבו מציל את המצב שוב ושוב – לא בגלל כוחו, הרי הוא רק הוביט קטן, אלא בגלל תחבולותיו ותכניותיו היצירתיות.

הסרט, לעומת זאת, לוקח כיוונים אחרים לחלוטין.

קודם כל, לסרט אולי קוראים "ההוביט", אבל למעשה בילבו מהווה שם דמות די שולית. הסרט מתרכז בדמותם של גנדלף ושל תורין. הם מרגישים, הם דואגים, הם מנהיגים. הם מקבלים קלוז אפים על עיניהן הנוגות ועמוקות ההבעה. ההוביט? קישוט עלילתי ותו לא. עולמו הפנימי, ההתלבטויות והרגשות של ייצור שנקרע מכל הרגליו ומוצא את עצמו במצבים חדשים לו לחלוטין, אינם מוצגים לנו. כמה דקות של לבטים בסוף הסצנה עם גולום הן כל מה שנותרו.

הסרט מלחמתי מאוד, ומלחמה מוצגת בו כאירוע מכונן מנהיגות. באלין מספר כיצד תורין ביסס את עצמו כדמות מנהיגותית בקרב מול האורקים. הגמדים חמושים, שולפים חרבות וקשתות בכל הזדמנות, נלחמים נגד כל דבר. בילבו זוכה להערכתו של תורין רק לאחר שהוא קופץ לקרב נגד הווארגים ומנסה להצילו (קטע שאינו מופיע בספר כלל, ופעולה בלתי הגיונית לביצוע מצידו של ההוביט). הסצנה עם הטרולים מסתיימת בניפוץ סלע ע"י גנדלף – סיום כוחני לסצנה שבספר הסתיימה בצורה משעשעת.

החזרה אל הבית, השיבה אל המקום שאליו אתה שייך – זהו מוטו מרכזי בסרט. הגמדים כמהים אל ההר הבודד, אדמתם, ביתם. בילבו עוזר להם כי הוא רוצה שיהיה להם בית, מקום אליו הם שייכים, בניגוד למצב הנוכחי שבו הם מפוזרים בארצות אחרות. לא יכולתי שלא לתהות האם תורין מתכוון להתמודד בבחירות הקרובות מטעם ציבור המתנחלים. זקן כבר יש.

פיטר ג'קסון מתעקש לקשור את הסרט בכוח לטרילוגיית "שר הטבעות". הוכנסו סצנות נוספות (שכולן ארוכות, איטיות ומיותרות להפליא) שמספרות לנו על חשש שכוח אפל מתעורר, מתים קמים לתחייה, הצללים מתארכים. למה, בעצם? הרי הסיפור עומד בפני עצמו גם בלי התוספת המיותרת הזו, שמסיטה את תשומת הלב מהמסרים והעלילה האמיתית. זה נותן תחושה כאילו סיפורו של ההוביט הוא רק הקדמה (פחות חשובה) לסיפור האמיתי – טרילוגיית שר הטבעות. לא חבל? (ושוב, לא יכולתי שלא לתהות האם התוספות האלו נועדו על מנת למתוח את הסרטים לטרילוגיה כדי להרוויח יותר כסף מהצופים, והאם קייט בלנשט נזקקת להשלמת הכנסה ולכן פיטר ג'קסון סידר לה תפקיד קטן בסרט).
ובכלל, יש קטעים בסרט שנראה כאילו הועתקו אחד לאחד מ"שר הטבעות": גנדלף תופס פרפר ושולח אותו להזעיק את עזרת העיטים (כפי שעשה בשר הטבעות לאחר המפגש עם סרומן. בספר זה לא כך), הטבעת עפה באוויר ומתלבשת על אצבעו של בילבו, צילום של החבורה צועדת בהרים. מה קרה, נשאר חומר מהטרילוגיה והיה חבל לבזבז?

אני מקבלת את זה שסרט לא יכול להיות נאמן אחד לאחד לכל הפרטים שבספר. אני מקבלת את זה שייתכנו שינויים, קיצורים ואי דיוקים, אבל ליצור סרט שמהותו היא ההיפוך המוחלט של מהות הספר, שמהלל את המלחמה, שבו ההוביט היא דמות מטופשת ותו לא, זה, תסלחו לי, פשוט מרגיז.

אז לא, לא נהניתי. אפילו התעצבנתי, וזאת למרות שהסצנות של מערת הגובלינים, של הטרולים ושל גולום היו טובות. האפקטים מרהיבים, אין ספק, אבל דבר אחד קטן חסר לסרט הזה: נשמה. של הוביט.

יצוין שבעלי ממש נהנה מהסרט (הוא לא זוכר כלום מהספר). יצוין שקילי ופילי הגמדים ממש לוהטים, למרות שבעלי זקנים ו/או שיער ארוך אינם הטיפוס שלי.  יצוין שההוביט אמור להיות הרבה יותר נמוך מהגמדים, ובסרט זה לא כך. יצוין שחבל שלא היו בסרט יותר שירים, כי זה אחד הדברים שממש חיכיתי וציפיתי לראות (ולשמוע) – שני השירים שכן היו (בארוחה אצל בילבו) היו מרגשים. יצוין שהתרגום מלא אי דיוקים מביכים, ולא ברור מדוע לא השתמשו בתרגום החדש והנהדר של יעל אכמון. יצוין שהחומר העלילתי שנותר מהספר מספיק רק לסרט נוסף לדעתי, ומחריד אותי לחשוב מה עוד יעולל פיטר ג'קסון לעלילה כדי למתוח אותה לסרט שלישי.

האם אלך לראות את שני הסרטים הבאים? ברור שכן. אני הרי גיקית מהבית.

 

דארת' ויידר הקטן

פרסומת פשוט מעולה של פולקסווגן. אני כל כך מחפשת את יאיר לדארת' ויידר בפורים הקרוב!!
(סתם, כנראה נחפש אותו לחיפושית או לנמר. תחפושות שהיו של אייל)

מצאתי בבלוג little.lovely.

צריכה את זה: צעצועים של גיקים

אם הייתי עכשיו סטודנטית, כל הצעצועים האלו היו מקשטים את החדר שלי במעונות. אני תוהה אם זה הגיוני לקנות אותם בשביל עצמי ולומר שזה בשביל הילדים. הטריק הזה כל כך שקוף, שאולי עדיף לחכות שיגדלו קצת… כי עדיין אין להם מושג מה זה star wars, הארי פוטר ושר הטבעות.
מצאתי את כל המוצרים בבלוג Tots & Giggles. התמונות מהאתרים הרלוונטיים – לחצו על התמונות כדי להגיע לאתר.

טירת הוגווארטס של לגו. אפשר לקנות באמזון. יש מצב שאייל יקבל את זה ליום הולדת 8. מה זה 3 שנים לחכות בשביל הארי פוטר.

בובות של דמויות משר הטבעות. כל כך חמוד! במיוחד אהבתי את הבובה של פרודו.

בובת צ'ובקה מדברת. אולי אקנה את זה ליאיר ואגיד לו שזה חתול?

Build-a-Bear עם דמויות מ-star wars: דארת' ויידר, אביר ג'דיי ו-C3PO. ענק. חייבת את זה.

המוסד השמיימי

כשסיימתי את הספר "המוסד השמיימי" של אייזיק אסימוב, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שביצעתי צעד חשוב בדרכי להשלמת ההשכלה הגיקית שלי. זה לא היה קל. לקח לי המון זמן לצלוח את הספר, גם בגלל שהיה לי קשה עם התרגום, וגם בגלל שלקח לי זמן לספוג ולהבין את העולם המדהים שיצר אייזיק אסימוב. בערך באמצע הספר התמונה התחילה להתבהר, ובסוף הספר החתיכות של הפאזל הסתדרו לי. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי צריכה לעבוד כל כך קשה בשביל ספר.
בעצם, אני כן זוכרת. זה היה כשקראתי את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן (באנגלית). גם הוא ספר שיש בו עולם שלם שצריך להבין אותו – עולם שבמקרה זה התרחש במציאות ההסטורית שלנו – לשים לב לניואנסים, לקודים ולחוקים שיש בין השורות. אמנם הספרים האלו מאוד שונים אחד מהשני, אבל הדמיון ביניהם הוא שבשניהם צריך לצלול לתוך הטקסט וממש להבין.
למען האמת, רוב הספרים שקראתי לאחרונה לא ממש עונים לתיאור הזה. הם כולם ספרים טובים (טוב, לא כולם: "עיקרון הארבעה" די גרוע – ידעתי שלא הייתי צריכה לקרוא אותו בעברית, "באדולינה" פלצני משהו, "The Kite Runner" נחמד אבל לא מרגש, ו-"ההזדמנות האחרונה" קצת סתמי), אבל הקריאה בהם לא ממש דורשת התעמקות יתירה במובן שאני מדברת עליו. בינתיים זה די בסדר מבחינתי – הראש שלי עסוק גם בלימודים וגם בעבודה, וזה קשה לפנות אותו עבור התעמקות בספר. עדיין, אני קצת מתגעגעת להרגשה הנהדרת הזאת של לקרוא ספר משמעותי באמת.
כרגע אני מנקה קצת את הראש עם ספר של דן בראון, באנגלית (ראו ברשימת הקריאה. זה קצת מצחיק שאני קוראת באנגלית כדי לנוח מקריאת עברית…). אחר כך נראה לאיזה ספר אמשיך.

הצל של אנדר

מי שקרא את "המשחק של אנדר" – נא למהר ולקרוא גם את "הצל של אנדר". מי שלא קרא את שניהם – כדאי להתחיל.
שני הספרים האלו מקוטלגים תחת הקטגורייה של "מדע בדיוני", אבל אל תתנו לקטגוריה להפחיד אתכם. שניהם ספרים מעולים ומרתקים. את "המשחק של אנדר" קראתי כספר מתח, ואילו את "הצל של אנדר" כבר קראתי כספר דרמתי, מרגש, שנגע בי עמוק בלב (כנראה שאלפי גיקים מתכווצים כרגע למקרא התיאור שלי, אבל לא אכפת לי).
את "הצל של אנדר" אהבתי יותר, אני מודה, בגלל שהדמות הראשית, בין, הזכיר לי מאוד את עצמי. תמיד קטנה יותר, שונה, עם כישורים חברתיים בעייתיים, וכן – גם תמיד בעלת תפיסה מהירה יותר מאשר כולם, קולטת ומבינה מהר יותר, לומדת מהר יותר.
אולי המילים האחרונות שלי יתפסו כשחצנות – אבל האמת היא שאין דבר קשה, עצוב ומתסכל יותר. "הרגילים" שוחים עם הזרם והם "כמו כולם". המתקשים – מקבלים עזרה, או לפחות אמפתיה. המהירים (במיוחד אם הם ממין נקבה)- נידונו לשיעמום, התעלמות, ניוון או לעג. כך גדלתי, ומעניין לחשוב כיצד היו שונים חיי אילו היה זה אחרת.

שר הטבעות: שיבת המלך

אחרי שהפסדתי את המרתון, ובימי חמישי אני בכלל לומדת עד 22:00, לא יכולתי להתאפק עד שיגיע יום שישי ונלך לראות את הסרט.
את הכרטיסים הזמנו בטלפון כמה שעות לפני הסרט, מה שהביא אותנו לשבת בשורה הלפני האחרונה בשני הכסאות הראשונים, מיקום שבהתחלה קצת התלוננתי עליו, אך בהמשך הוכיח את עצמו.
הסרט מדהים. פשוט מדהים. הייתי מרותקת למסך לאורך כל שלוש וחצי השעות שלו. אין ספק שהבמאי התעלה על עצמו בחלק הזה. גם המוזיקה מדהימה, וגם ניו זילנד לא נראתה מעולם יפה כל כך (שלא לדבר על אורלנדו בלום, לגולס בשבילכם).
אבל מה, אי אפשר לשכוח שאנחנו בישראל. בחצי השעה הראשונה של הסרט, נפתחה הלוך ושוב דלת האולם. קודם כל, כדי להכניס את המאחרים (הרי שעת ההתחלה זו רק המלצה). אחר כך, כי עובדי בית הקולנוע רצו גם הם לראות את הסרט. מה עשו? נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, עד שכנראה המבטים הזועמים והמשפטים העוקצניים עשו את שלהם, והם הפסיקו.
אחרי שעברנו את המכשול הזה, ואחרי שעברה כבר שעה וחצי מתחילת הסרט, התחלתי לחוש, איך נאמר, לחץ בחלק מסוים בגוף. העובדים במזנון היו קצת מופתעים כשפרצתי החוצה לעבר השירותים (כאן בא לידי ביטוי יתרון המיקום – בקצה השורה), בדיוק לפני שפרודו נכנס למנהרה. לשמחתי הספקתי לחזור לפני שמשהו ממש קריטי קרה בסרט. מיותר לציין שרבע שעה לאחר מכן הוכרזה הפסקה.
(כאן המקום להפציר בכם לא לשתות יותר מידי כשאתם באים לראות את הסרט).
הייתי רוצה לבקש משהו מבעלי בתי הקולנוע: למה לחדש את ההקרנה כשחצי אולם עדיין נמצא בשירותים?! או שתחכו עד שכולם יחזרו משם, או שתבנו יותר תאים. תודה.
סוף הסרט באמת מרגש (לא, אני לא מתכוונת לקטע עם ליב טיילור). לא יכולתי שלא לחוש דקירה קטנה בלב כשעלו המילים: "the end". כמו שאמר אחד משותפיי ללימודים: קשה לעכל שמעכשיו לא יהיה לנו סרט שמחכים לו שיצא כבר.

שר הטבעות: שובו של המלך

בשבוע הבא ייערך מרתון של שלושת סרטי שר הטבעות בקולנוע רב חן (כמדומני) בתל אביב. המרתון יימשך עד 4 בבוקר. לא תמצאו אותי שם, לצערי. יש לי מבחן באוניברסיטה למחרת, שלא לדבר על יום עבודה. לאיפה נעלמו הימים בהם יכולתי להישאר ערה עד 5 בבוקר מבלי להניד עפעף, ואח"כ לישון עד מאוחר? השארתי אותם מאחוריי כשסיימתי את התואר הראשון, אני מניחה.
אני רק בת 25 ומרגישה כ"כ זקנה פתאום….