בשבוע שעבר הלכתי עם אייל לקחת את יאיר מהגן, ובדרך דיברנו. כלומר, אייל דיבר וסיפר לי על משחקי המחשב החדשים שהמציא בראש שלו, ועל תכניותיו לעתיד, ועוד ועוד, כמו תמיד. הזכרתי לו שבשבוע שלפני פסח אין בית ספר, והוא הולך לקייטנה. הוא שאל אם אבא שלו גם יהיה בחופש. הסברתי לו שרק בתי הספר והגנים בחופש, שאר האנשים הולכים לעבודה, וגם אבא, וגם אני עובדת בשבוע הזה, למרות שאני בבית.
אייל: בעבודה הקודמת שלך עבדת בתל אביב, שזה רחוק.
אני: נכון.
אייל: בגלל שזה רחוק, התחלת לעבוד מהבית, כדי שתוכלי לקחת אותי מבית הספר בצהריים. אם היית ממשיכה לעבוד בתל אביב, לא היית מספיקה להגיע לקחת אותי, ואז הייתי הולך לצהרון. אבל אני לא רוצה ללכת לצהרון. אני מעדיף שאת תיקחי אותי מבית הספר ואני אבוא הביתה. אני מעדיף להיות אתך בבית. טוב לי בבית.
אני: בגלל זה עשיתי את זה.
כך, בפשטות, אמר לי הבן שלי: אימא, אני צריך אותך.
אני אוהבת את העבודה מהבית. היא מאפשרת לי לסדר לעצמי את שעות העבודה כפי שנוח לי (אני לא טיפוס של בוקר). שקט לי ואני יותר ממוקדת, אין רעשים או הסחות דעת מצד קולגות. אין בוס ששופט אותי לפי הנוכחות שלי במקום לפי התפוקה שלי. טוב לי וכיף לי.
מצד שני, לא פשוט להיות פרילאנסרית. הופשטתי מכל מנעמי ההייטק. אין רכב צמוד והחזרי שיחות בסלולאר. אין בונוס שנתי ושי לחג. אין פעילות לילדי העובדים. אין שיחות במסדרון, אין ארוחות צהריים משותפות ואין תחושת חברותא. אין קרן השתלמות וביטוח מנהלים.
והתדמית, הו התדמית. תחושת הערך. אני, אשת המקצוע המהוללת והמשובחת, בעלת מעל 10 שנות ניסיון, מקצוענית לעילא ולעילא, נמצאת היום במקום אחר לגמרי (מאחור?), ואני גם מרוויחה פחות מחצי ממה שהרווחתי בעבר.
אבל הבן שלי צריך אותי בבית עכשיו, ולחשוב שאני מסוגלת לעשות את זה בשבילו, להיות שם בשבילו, גורם לשמש שאצלי בבטן להאיר את כל המקומות החשוכים והמפקפקים שנמצאים אצלי בגוף ובנשמה.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבינה שאני אימא, ומה זה אומר.
תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.
