יאיר ביקש ממני שאראה לו תמונות מהתקופה שהיה תינוק. התיישבנו ליד המחשב, כשאני מרגישה את החרדה מתחילה לעלות מהבטן ישר לכיוון הפה והעיניים. לאחר כל אחת מהלידות סבלתי מדיכאון לאחר לידה, שאובחן רק כשיאיר היה בן שנה וקצת. התקופה הזו צבועה אצלי בצבעים אפורים כהים ושחורים. זכרתי את עצמי הריונית נפוחה כמו בלון וענקית. זכרתי את עצמי פוסט-הריונית נפוחה כמו בלון וענקית, מכוערת, מפלצת. 3 שנים נמנעתי מלהסתכל על תמונות שלי מתקופת ההיריון ומהשנה הראשונה של יאיר.

כמובן שנכונה לי הפתעה. בתמונות ראיתי אישה שנראית… בערך כמו שאני נראית עכשיו, בעצם. לא רזה, אבל בטח שלא obese. נראית טוב. הפנים מעט עייפות, אבל עדיין יפות. אישה יפה. לבושה יפה.

הרגשתי כאילו הורם מסך מעל העיניים שלי, והבנתי. הבנתי איך מחלת הדיכאון אחרי לידה, המפלצת בעלת אלף הפרצופים, הכלב השחור, לקחה את דף חיי וקימטה אותו, דרכה עליו וניקבה אותו באלפי חורים. איך היא גרמה לי להאמין בכל הדברים הלא נכונים. איך התהלכתי עם משקפיים עם זגוגיות כהות, שלא העבירו את האור פנימה. נזכרתי בחרדות, במצוקה, בבכי, ובמאמצים הקשים להתנהל ולתפקד ב-200% על בסיס מכלי חמצן ואנרגיות ריקים.
וגם הבנתי שעד כה הייתי מאוד לא סלחנית כלפי עצמי. כל דבר קטן שמזכיר לי את התקופה הזו גורם לי עד היום להתקפל מכאב חד. כאב שיושב בול בלב. וזה הגיוני. זו הייתה תקופה קשה, ומותר לי לחוש חמלה כלפי עצמי על כך שנאלצתי לעבור אותה. להיות חזקה לא אומר שאני צריכה להתעלם ממה שעברתי. להיות חזקה אומר לקבל את הקושי שלי לחשוב על התקופה הזו, להרשות לעצמי לתת לכאב לזרום החוצה. לא להתבייש בזה שכואב. אני לא צריכה להתנצל.

קראתי ציטוט שאומר שלא צריך להסתכל אחורה, כי זה לא הכיוון שאליו הולכים. במקרה הזה דווקא שמחתי שהעזתי להסתכל אחורה, כי בשביל להתקדם קדימה, כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות.