יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

תגובות