כשאייל היה בן 8 חודשים היה לי ברור שהוא ילד יוצא דופן. הוא היה מאוד ערני וסקרן. היה לו מבט בעיניים שהיה שונה משל ילדים אחרים בגילו. פנים של מבוגר. כשהוא היה בן שנה וקצת הלכנו לגינה הציבורית, והוא הצביע על הממטרות השקועות בדשא (שאותן מעולם לא ראה עובדות לפני כן) ואמר לי – "מים". בגיל שנה וחצי התחיל לדבר, ובגיל שנה ו-7 חודשים כבר דיבר במשפטים. בגיל שלוש פתר פאזלים של 100 חלקים, זיהה את כל אותיות הא"ב, וידע לזהות את הסמלים של כל דגמי המכוניות. הוא היה רואה את הסדרה "החיים" בDVD וידע לספר ולהסביר מונחים שקשורים לגוף האדם. בגיל 4 היה כותב מילים אם היינו מאייתים לו אותם. בגיל 5 רצינו לרשום אותו לחוגים של המכון של אריקה לנדאו, אז עשינו אבחון פרטי של מכון קרני. קיבלנו אישור רשמי על כך שהוא מחונן ברמה גבוהה, ובצורה מאוזנת בין הצד המילולי לצד הכמותי. בגיל 7, בכיתה א', אובחן גם כ-ADHD. בשנה הזו הוא גם המציא שיטה מהירה לחיבור שברים על ידי שימוש בשעון. היום הוא בכיתה ב'.

כשיאיר היה בן שנתיים, בעלת המשפחתון שלו אמרה לי שהוא ילד חכם מאוד עם נטייה לצד הטכני. לא כל כך האמנתי, עד שבמסיבת הסיום הביאה המפעילה פרה גדולה מקרטון שאליה חוברה כפפה מנופחת עם חלב, והיא העמידה פנים שהיא חולבת. יאיר הלך להסתכל מאחורי הפרה כדי לנסות להבין איך זה עובד. הוא התחיל לדבר בצורה שוטפת רק בגיל שלוש, אבל כבר זיהה את כל המספרים ואת הסדר שלהם. היום בגיל 4 ו-9 חודשים הוא מזהה את כל האותיות, יודע לקרוא את כל השמות של הילדים בגן שלו ועוד כמה מילים, כותב מילים אם מאייתים לו אותן, ויודע חשבון ברמה בסיסית. את כל זה הוא למד בעצמו. עדיין לא עשינו לו אבחון רשמי, אבל לכשנעשה, די ברור לי מה תהיה התשובה.

גם אני מחוננת.

פעם כשהיית אומר "ילד מחונן" הייתה עולה בראש תמונה של ילד ממושקף, צמוד לספר או כפוף מול המחשב, ביישן, מוזר כזה, חרשן. היום יש הרבה ילדים ממושקפים. רוב הילדים משתמשים במחשב או בטאבלט. אין ממש הבדל חיצוני בינם לבין ילדים מחוננים, ולדעתי מעבר לסטיגמה גם אף פעם לא היה.
ובכל זאת, ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים שונים משל ילדים אחרים. אחרי שאייל נולד, ולאורך השנים, קראתי המון על הורות. גם עשיתי סדנת הורות. אחרי אבחון הADHD, קראתי המון גם על זה. לאט לאט הבנתי, שיש לי ילדים שונים, ושאני, כאימא, שונה. יש לי התלבטויות שונות וחוויות שונות. כמות החומר שיש על מחוננים היא לא רבה בפני עצמה, וכמות החומר על הורות לילדים מחוננים קטנה עוד יותר (השוו זו לכמות החומר שיש בנושאי קשב וריכוז, לדוגמה). במשך תקופה ארוכה הרגשתי ממש לבד, ואז התחלתי לשתף בפייסבוק, ולכתוב סטטוסים על החוויות שלי כאימא לילד מחונן.

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

משיחות שלי עם הורים אחרים, גיליתי שהרבה מהם לא כל כך יודעים איך "לאכול" את המחוננות – "זה". "זה" טוב? "זה" רע? איך מתמודדים עם "זה"? מה עושים? יש בזה משהו מפחיד. ההורות היום היא הרבה יותר מודעת, ורבים מאיתנו חוששים "לקלקל".
אני מתרגשת לפתוח את סדרת הפוסטים הזו -"מיומנה של אם לילד מחונן" – שבה אשתף איך אני רואה את "זה", מה עובר על אם לילד מחונן, חוויות, בעיות, התלבטויות, מחשבות. אני מקווה שבאמצעות שיתוף החוויות אצליח לעזור להורים אחרים.

ו… כל זה רלוונטי גם לאבות, כן? אני פשוט אימא.