עפיפונים

למה להתאמץ אם אפשר לתרץ

תירוצים זה השחור החדש.

יש לי ילד ADHD. אז כן, אני בהחלט חושבת שהוא מתנתי לאנושות, ושהוא יצירתי וחכם ומדהים והכי הכי בעולם, אבל אני גם דורשת ממנו לשלוט בהתנהגות שלו, להיות מודע לעצמו, ולעשות גם דברים שחייבים לעשות למרות שהם משעממים. כי העולם לא מורכב רק ממטלות מגניבות וכיפיות. הוא מורכב גם משטיפת כלים, וניתוח גיליונות של נתונים, וקריאת חומר מקצועי, והכנת שיעורי בית ועוד ועוד. החכמה היא להצליח לעשות גם את זה, ולא רק את מה שקל ונוח. לא כל דבר בחיים הוא קל ונוח.

כשאני יושבת עם בעלי או עם חברה או עם הילדים שלי במסעדה או בבית קפה, אני לא מציצה כל שנייה בסמארטפון כדי לוודא שאני לא מפספסת משהו.

כשאני מארחת אנשים, הסמארטפון בצד. אני לא בודקת כל פעם אם שלחו לי נוטיפיקציות או אם מישהו השאיר לי הודעה, כי אני מכבדת את אלו שנמצאים אצלי.

כשאני מתארחת אצל אנשים, הסמארטפון בתיק. אני לא בודקת אם השאירו לי הודעות או אם מישהו כתב לי משהו בפייסבוק. אני מכבדת את האנשים שאני נמצאת אצלם. כרגע אני שם, הם לא צריכים להרגיש שאני מעדיפה להיות במקום אחר, גם אם זה נכון.

כשאני נכנסת לפגישה, או חוג, או סרט, או הופעה – אני שמה את הפלאפון על שקט ולא בודקת תוך כדי אם השאירו לי הודעות. אני עסוקה עכשיו. שום דבר לא יקרה אם לא אהיה זמינה לחצי שעה או שעה או שעתיים.

זה לא מפריע לי להיות סופר-פעילה ברשתות החברתיות דרך הסמארטפון שלי.

אני לא מנסה למצוא לילדים שלי עיסוקים כשמשעמם להם או כדי להרחיק אותם מהטלוויזיה/מחשב/טאבלט. אני אומרת להם כמה זמן הם יכולים להשתמש במסכים האלו. בשאר הזמן הם צריכים להעסיק את עצמם. במה שהם רוצים. אני לא גננת ואני לא יועצת חיצונית לענייני פעילויות.

הסברתי לילד ה-ADHD שלי שהוא צריך להתאמץ ולהיות מודע להתנהגות שלו, תמיד. עם הריטלין זה עוזר וזה יותר קל, אבל גם בלי הוא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה.

החיים שלנו מתאפיינים בשפע. שפע אפשרויות. שפע גירויים. שפע אטרקציות. שפע תירוצים. כולם אשמים – הסמארטפונים, המחשבים, הטלוויזיה, מערכת החינוך, וכל האנשים האחרים שפשוט לא מבינים אותנו – עד כמה שאנחנו מיוחדים, ושונים, ותכ'לס – עצלנים. למה להתאמץ אם אפשר לתרץ? למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הסביבה? זה לא אנחנו, שלא בא לנו או שקשה לנו לשלוט על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו. זה הם – המכשירים (שגורמים לנו לא להיות מסוגלים לנתק מהם את העיניים), המורים (שנותנים לנו מטלות שחס וחלילה עלולות לגרום לנו להתאמץ בתהליך הלמידה), המנהלים (שלא מבינים שאנחנו משתוללים ומציקים כי אנחנו הו-כה-מיוחדים-ובעלי-בעיות-שלא-בא-לנו-להתאמץ-ולנסות-לפתור-אותן).

נכון, לא קל לחיות בעולם עם שפע גירויים, אז תתאמצו. אתם אנשים מבוגרים. תשלטו בדחפים שלכם. תראו לילדים שלכם שכשיש מכשולים – צריך לנסות להתגבר עליהם, ולא להתלונן על כמה שזה לא בסדר שהם שם.
זה לא פשוט. גם אני נופלת מידי פעם, אבל אני יודעת שהאחריות היא שלי. קחו אחריות על החיים שלכם ועל איך שאתם רוצים שהם ייראו.

במקום לתרץ, במקום להאשים גורמים חיצוניים, תתאמצו.

מה הבחירה שלכם?

מה הבחירה שלכם?

 

 

 

שיחות על החיים עם הילדים #12

מזמן לא היה לנו. אני מאשימה את הפייסבוק.

חינוך כלכלי
אני ואייל בחנות דגים. אני רואה על אחד המדפים פסטה בצורת פו הדב ולוקחת.
אייל: מה, את קונה את זה?
אני: כן, זה נורא חמוד!
אייל: אמא, לא קונים משהו כי הוא חמוד! קונים משהו רק אם את הולכת להשתמש בזה!

 

זומבים עילאיים ומתנשאים
הילדים משחקים בזומבים. אייל הוא הזומבי שרוצה לאכול את המוח של יאיר.
אייל: ממממ…. זה נראה לי טעים. זה עם חמאה?
יאיר: זה ללא גלוטן.

 

המומחה
בעלי מדבר ליאיר: זה כי אתה חכם… וחמוד…
אייל (צועק מהחדר): אבא, אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע!

 

בעקבות הטוש האבוד
אני מצלמת את יאיר בסמארטפון שלי, והוא מראה את התמונה לבעלי ולאחותי.

יאיר מצולם בסמארטפון
יאיר: פה בצד יש טוש.
בעלי: מה? מה יש פה?
יאיר: טוש! טוש! פה! (מצביע על הסמארטפון)
אחותי: אני לא רואה שום טוש
בעלי: איפה אתה רואה טוש?!
יאיר: פה! טוש! טוש!
אחותי: אולי הוא מתכוון ליתוש?
יאיר: לא!!! טוש!!!!!! טוש!!!!!!
אני: חכו רגע, תביאו לי את זה.

אני לוחצת על המסך.

הנה הטוש!!!

הנה הטוש!!!