בעלי נסע בשבוע שעבר לחו"ל מטעם עבודתו. בפעם האחרונה שהוא נסע הייתי בסוף חודש שמיני. זו הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם 2 הילדים.
בבקרים אני משתדלת לישון בין ההנקות עד 12:00 בערך, ובעלי לוקח את אייל לגן בבוקר. כשהוא בחו"ל – האחריות עוברת אליי. אני עדיין בחופשת לידה, כך שלפחות הלחץ המטורף שלהספיק להגיע לעבודה, והצורך להשלים שעות לאחר מכן נחסך ממני. מצד שני, שער הגן ננעל ב-8:15, כך שמימד של לחץ בכל זאת יש.
קשה לי כשבעלי בחו"ל. גם הבדידות והגעגועים, גם העומס שנופל עליי (בשגרה יש בינינו חלוקת עבודה מאוד מוצלחת), גם ההתמודדות עם הקושי של אייל – שמתגעגע מאוד לאבא, ועכשיו נוספה עוד עייפות מאוד גדולה בגלל ההנקות והטיפול ביאיר. קמתי כל יום בחמש-חמש וחצי כדי להניק, ואחר כך בשש וחצי כדי להתארגן בשקט. אחר כך הערתי את אייל שלא רצה בכלל לקום, לא רצה ללכת לגן, רצה שאבא יחזור עכשיו, ובגדול רצה שאעזוב אותו באמא'שלו. אחר כך נסיונות לגרום לו לאכול משהו, כדי שלא יידפק לו כל היום (כזה הוא אייל, אוכל בשביל לחיות. לא אוכל – קשה לו). לקינוח – יציאה מהבית ונסיעה לגן.
זה החלק שאני הכי שונאת. להעביר את יאיר שישן לו בשלווה לעגלה, לנווט עם שני ילדים לעבר האוטו, לרכוס את שניהם בכסאות שלהם. בינתיים יאיר מתעורר ואני מתפללת שיתאפק עם הרצון לינוק עד שאחזור בחזרה הביתה. מגיעים לגן תוך כדי הפקקים של הבוקר בעיר, מוצאת חניה, פורקת את שניהם מהכסאות, לשמור שאייל לא רץ לכביש, להעביר את יאיר לעגלה, להיכנס לגן. אייל לא רוצה שאלך, מחזיק לי ביד. אני מצליחה לעניין אותו בפאזל שמפוזר על אחד השולחנות, נותנת נשיקה ושלום. שוב מעבירה את יאיר לאוטו והביתה. בבית, כמובן, זה הזמן לינוק.
אחר הצהריים – אותו סיפור, רק בכיוון ההפוך.
בערב מגיעים ההורים שלי כדי לעזור עם המקלחות, אבל הילדים רוצים רק אותי. אני מפרפרת בין שניהם. קוראת לאייל 2 עמודים בספר, קופצת להרגיע את יאיר הצורח, וחוזר חלילה.
מיום ליום הרגשתי איך המרמור מתגבר בי, איך שאלות בנוסח "למה-זה-מגיע-לי-למה-אני-לבד-למה-אני-עושה-הכל-למה-לאף-אחד-לא-אכפת" עולות ומתנפחות בתוך הראש שלי. קל לטבוע בים המרמורים והכעסים. זו פעולה מהירה, חלקה ופשוטה.
באחד הבקרים, כשסיימתי לסדר את הילדים בכסאות שלהם ונכנסתי לאוטו, פתאום הרגשתי משהו אחר. הרגשתי גאווה. גאווה על כך שאני כן מסתדרת, שאני יכולה, שאני מצליחה לבד ושבזכותי הכל זורם. זה היה חדש לי, וזה היה נעים, ופתאום כל הכעסים והמרמורים השתתקו.
מהנקודה הזו אני ממשיכה הלאה. בכל פעם שהמרמור והכעס מרימים את ראשם, אני משחררת את הגאווה, נותנת לה להציף אותי ומזכירה לעצמי שאני צריכה להיות גאה בעצמי, כי אני חזקה ומתמודדת גם כשקשה לי, ולא מוותרת. והנה- כבר אני מרגישה יותר טוב.
שינוי קטן, וזה עובד.

תגובות