לשבת או לא לשבת?
כל אמא לפעוט בוודאי מכירה את המונח "לשבת עם הילד". הכוונה להקדיש לילד זמן איכות, שבו את משחקת איתו במשחקי לוח שונים (לוטו ראשון שלי) או משמיעה לו מוזיקה או מקריאה לו ספרים או עוסקת עימו בפעילויות דידקטיות כאלו או אחרות.
יש לי רק שאלה אחת בקשר לעניין הזה.
זה חובה?
אני אחשוף בפניכם את האמת, ואקח את הסיכון שאסמן את עצמי כאמא לא אכפתית ועצלנית.
האמת היא, שכשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את יאיר מהגן (יש יום בשבוע שבו אנחנו מבלים רק שנינו עד זמן הרחצה, כי אייל בחוג), הדבר האחרון אחרון שבא לי לעשות זה "לשבת איתו".
בא לי לחבק אותו, לדגדג אותו, לתת לו לקפוץ עליי, לדבר איתו, ללטף ביחד את חתולי…. לא בא לי "לעשות", בא לי פשוט להיות איתו, לזרום איתו ועם מה שהוא עושה. לפעמים זה אומר להקריא סיפור, כי בא לו, ולפעמים זה אומר לשכב על הספה ולתת לו להעיף עליי כריות, כי בא לו.
את המשפט הקודם היה אפשר לגזור ולהדביק בכל ראיון עם אמא-סלב במוסף "זמנים מודרניים" / "לאישה" / דומיהם. האמת היותר מרה היא שאני פשוט עייפה. אני כל כך כל כך עייפה כשאני חוזרת מהעבודה, ש"לשבת איתו" נראה לי כמו עינוי סיני. הרבה הרבה יותר כיף לי להתחבק איתו ולתת לו לקפוץ עליי.
אני משכנעת את עצמי, שאחרי יום שלם במשפחתון, זה גם מה שטוב לו.
מי יודע, אולי אני גם צודקת.
אני איתך – תוך סיכון שגם אני אוגדר כאימא לא אכפתית או עצלנית,ולמרות (ואולי דווקא) שאני עובדת מהבית, גם אני מעדיפה זרימה עם הילדים, בניגוד לפעילות מובנית.
אם הילדים מבקשים סיפור, פאזל או משחק – אני אשתדל להיענות, אבל אנחנו גם נהנים מרביצה משותפת, צחוקים, חיבוקים וכו'.
עד כה, לדעתי, זה די מוכיח את עצמו – בעיקר בגלל שהילדים לומדים גם להעסיק את עצמם, ולא להיות תלויים בי/בנו לכל דבר.
הם יודעים שאני נמצאת וזמינה, ובוחרים אם לעשות דברים בעצמם, לעשות איתי או סתם להיות.
חשוב מאוד בעיניי, עם התפתחותו של הדור ההיפראקטיבי-אינטראקטיבי…
רחלי, אני קוראת אותך המון זמן ואת נראית לי תמיד כמו אימא משקיענית ואוהבת. אני לא חושבת שיאיר בגיל הזה צריך "העשרה". הוא מקבל אותה מעצם היותו. הוא מתבונן ורואה מה את עושה, הוא רואה את אחיו הגדול וחשוב מאד שיקבלו חום ואהבה יותר מאשר מילוי חוברות עבודה.
וחוץ מזה גם אני יכולה להיכנס בכיף להגדרה של אימא לא משקיענית מספיק לפחות ע"פ הרגשתי אז אני מנסה לומר את זה גם לעצמי.
תודה רבה על התגובות שלכן 🙂
קרן, אני מאוד מסכימה עם הגישה שלך. גם לדעתי ילדים צריכים לדעת להעסיק את עצמם, וגם להשתעמם לפעמים.
ג'וליאנה, אני מאוד שמחה שהגבת 🙂 זה כיף לגלות פתאום עוד קוראים(ות) לבלוג 🙂
קראתי את הפוסט הזה כמה פעמים ואני לא לגמרי מבינה. מה רע בלהעיף כריות אחד על השני? במקום לעשות פאזל דיברת איתו – איך זה יכול להיות שלילי? ועוד יוצא שזה מוקדש רק לו, ולא מתחלק בינו לבין אייל – אז בכלל טוב. לפעמים נראה שבתור אמא היום מצפים, או שאנחנו מצפות מעצמינו, לככ הרבה יותר מדי. בקיצור – נראה לי שאת אמא משקיענית לגמרי, ולסיכום כן, זה גם מה שטוב לו, את צודקת 🙂