בעוד שבוע אני חוזרת לעבודה. מצאנו לאייל מטפלת, שתטפל בו ובעוד 2 תינוקות בביתה. היום התחלתי את ה"חפיפה" איתה. הבאתי אליה את אייל לשעה וחצי כדי שיכירו אחד את השני, בעוד אני מחכה בבית.
זה היה קשה.
מאוד קשה.
לי, זאת אומרת.
אם ביומיום אני לפעמים משתגעת שתהיה לי איזו חצי שעה של זמן רק לעצמי, בלי להניק או לשחק או להחליף חיתול או לנענע, אז הפעם… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי כסהרורית בבית, שטפתי כלים, אכלתי משהו, ואחרי חצי שעה של חרדות – התקשרתי אליה. בדיוק כשהוא רצה לאכול ובכה.
לשמוע את הילד שלך בוכה בטלפון זה פשוט נורא. נורא. שיחררתי אותה כדי שתאכיל אותו, ואחרי חצי שעה התקשרתי שוב.
הוא בסדר גמור. אכל. החליפה לו חיתול. שיחקה איתו. הוא רגוע. נמצא בלול ומשחק. תבואי לקחת אותו כמו שקבענו.
הגעתי, לחוצה ורועדת. הילד שקט, רגוע, מחייך ומשחק. אמא שלו על סף התקף חרדה.
אימצתי אותו לליבי. נישקתי אותו. ילד שלי. נשמה שלי. איך עושים את זה? איך נפרדים? כל כך רציתי לחזור כבר לעבודה. התגעגעתי לעולם המבוגרים… ועכשיו, כשזה סוף סוף מגיע, קשה לי. קשה לי כל כך.
מחר אנחנו ממשיכות. נראה מה יהיה.

תגובות