לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.
האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים – שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.
גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.
אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.
ויש את הביטויים הממש מרגיזים – זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)…
מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן – מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?

תגובות