יש לי בעיות עם תיבת הדואר שלי. אם מישהו שלח לי אימייל בשבועיים האחרונים ולא עניתי – כנראה שלא קיבלתי אותו. בבקשה שילחו שוב.
גן עירוני
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ואילו אני נולדתי ב-2 בנובמבר, ולכן עוד לא הייתי בת 3 כשנשלחתי לגן העירוני. במקרה שלי מדובר, למעשה, בגן של המועצה האיזורית, כי נולדתי וגדלתי במושב. כל בוקר היתה מגיעה ההסעה לקחתני, יחד עם שאר הילדים, למושב אחר (15 דק' נסיעה) שבו היה הגן.
פעם הזמנים היו אחרים. היום אין מצב שאסכים, שמישהו זר יסיע את הילד שלי ברכב אפילו לאחד מהרחובות הסמוכים.
לא היה לי טוב בגן העירוני. הייתי הכי קטנה בגיל, קטנה גם בגודל, רגישה, ביישנית ושקטה. הגננת לא אהבה אותי, או שפשוט לא הצליחה להבין מי זו הילדה הזו, או שלא הצליחה להסתדר עם כל הילדים, והיה יותר פשוט להתעלם מהילדה השקטה והביישנית.
בסוף השנה, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא חכמה במיוחד. היא פיספסה את העובדה שבגיל 3 וחצי כבר ידעתי לקרוא.
ב-1 בספטמבר, בגיל 3 וחצי, אייל התחיל ללכת לגן עירוני. היום זה כבר פחות מקובל. הרבה הורים משאירים את הילד בגיל הזה לעוד שנה בגן הפרטי – פחות ילדים, פחות חופשות, יותר אנשי צוות. הייאוש הוא יותר נוח. גן עירוני זה מסובך. חייבים להגיע עד 8:15, כי אחרת נועלים את השער. יש 34 ילדים. ב-13:30 הילדים עוברים לצהרון בגן הצמוד, עם צוות אחר וילדים קצת אחרים, עד 17:00. יש 28 ילדים. לא ישנים בצהריים, אוכלים מאוחר. מצב מורכב.
אייל הוא לא אני. הוא גבוה, ונראה גדול לגילו. הוא חברותי מאוד, מתחבר מהר ואין לו בעיה לשחק עם גדולים ממנו ועם ילדים שהוא לא מכיר. אם היה נשאר בגן הפרטי, הוא היה הילד הכי גדול שם. הילדים הקטנים לא היו מבינים את יצירות הלגו המורכבות שלו ואת סיפורי הדינוזאורים שלו. הם היו מרכיבים פאזל של 16 חלקים כשהוא כבר מרכיב 100 חלקים.
אז בחרתי לעשות את חייו יותר מורכבים – או מאתגרים, בעצם. בגן העירוני יש ילדים בגילו, יש גדולים יותר – יש עניין.
אני מקווה שתהיה שנה טובה ומאתגרת – לחיוב.
אל האופק
היו לי כמה ימים קשים. אני מרגישה בחופשת הלידה הזו כמו דג מחוץ למים. הראש שלי רגיל בדרך כלל לעבוד במלוא המרץ, ובימים אלו הוא "טוחן" על ריק. כשאין דברים מיידיים וביצועיסטיים לחשוב עליהם, המוח מתחיל לפרפר בין תאי הזיכרון, להעלות מחשבות נושנות ולנפחן, או לחילופין – להיטפל לכל מיני פרטים שנקלעים לעיניי ביום-יום, ולבחון את המשמעות שלהם עד דק.
הימים האחרונים היו בסימן של אכזבות. בעיקר אכזבות מאנשים, אבל גם אכזבה מאיך שדיימנתי לי את התקופה הזו של אחרי לידה. היה גם קושי: קושי ללכת לישון. קושי לתפקד בחום הנוראי שבחוץ. קושי למצוא לי את הרגעים הקטנים והשפויים האלה, שבהם אני לעצמי ולא לאחרים.
כך שהראש טחן וטחן, ולא נתן לי רגע של מנוחה.
קשה לי לנסוע עם יאיר לקחת את אייל מהגן בחום הזה. אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע, מזיעה בטירוף, סוחבת עליי את התיק של יאיר, ואת התיק של אייל, ואת המים של אייל, ואת התיק לבריכה של הגן, ואת יאיר כמובן (שלא לדבר על כל עודפי השומן שבטח לא עוזרים פה), ותוך כדי זה צריכה לשכנע את אייל לשים סנדלים, לעזוב את הלגו ולבוא הביתה. היום לא יכולתי יותר. הרמתי להורים שלי טלפון וביקשתי מהם שיקחו את אייל מהגן אליהם. כנראה שמשהו בקול שלי היה משכנע.
עם דבר אחד שירד מהראש, התפניתי לבשל לעצמי. העשייה היתה מבורכת. היה טוב לתכנן, לארגן ולבצע, גם אם מדובר בתבשיל ולא בפרויקט גדול.
בסביבות 7 וחצי בערב יצאתי עם יאיר למרפסת, נשמתי את הבריזה, הבטתי רחוק אל הנוף הפתוח, והרגשתי איך הראש מתחיל להשתחרר. פתאום הבנתי כל מיני דברים.
הבנתי שאת מרבית חיי הקדשתי להתפתחות האינטלקטואלית שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת כל הזמן. אני קוראת. אני חושבת על נושאים ברומו של עולם. אני מתעניינת במדע, כלכלה, פסיכולוגיה, תקשורת, שיווק. אני טיפוס ביצועיסטי ושכלתני. אני בטוחה ביכולות האלו שלי ומרגישה טוב איתן.
אבל זה לא מספיק.
לפני כמה חודשים גיליתי דרך geni.com ענף גדול מאוד של המשפחה של אבא שלי. זה פתח בפניי פתח ללמוד קצת על סבי וסבתי ז"ל, שנפטרו כשהייתי קטנה ומעולם לא יצא לי להכיר אותם. אבא שלי הוציא ממחבואן תמונות מימי ילדותו ובחרותו, ולקחתי על עצמי לסרוק אותן לטובת הדורות הבאים.
מהתמונות האלו גיליתי שסבתי ז"ל היתה אסתטיקנית גדולה. תמיד היתה לי תמונה שלה בראש כאיכרה, עם מגפי גומי וסינר מהוה, אבל לא. היא היתה אישה יפה, שאהבה להתלבש ולהתגנדר, ושבמטבחה החקלאי הצנוע תמיד היו על השולחן מפה נאה ו-2 וורדים באגרטל לקישוט. תמיד חשבתי שאבי (בן ה-59 אוטוטו) הוא גבר נאה, אבל התמונות חשפו ביתר שאת, שמדינת ישראל פיספסה את מי שהיה יכול להיות דוגמן מהגדולים בתולדותיה.
הבנתי שהביטחון העצמי שלי נובע לא רק מהפנימי, אלא גם ואולי בעיקר – מהחיצוני. את יכולותיי אני לוקחת כמובן מאליו (וזה חבל, בעצם), כך שחלק גדול מאיך שאני חווה את החיים נובע מאיך שאני נראית, מתלבשת, מתגוררת… הצורך שלי באסתטיקה הוא גדול, והוא לגיטימי, והוא מושרש עוד מימים ימימה, והוא ו/או היעדרו משפיעים עליי מאוד.
אני אדם שמשתמש בשינויים כחלק מההנעה הפנימית שלו – שינויים שאני יוצרת או שינויים שאינם בשליטתי. תקופה זו היא גם תקופה של שינוי, וזה הזמן לנצל אותה לעשות שינוי בתחום שלא הקדשתי לו מספיק בשנתיים האחרונות. אני.
מסיבת סיום
ביום שישי נערכה מסיבת הסיום של הגן של אייל.
בדרך כלל אני לא אוהבת אירועים מהסוג הזה. לא ברור לי הערך המוסף של מחרוזת השירים והריקודים בביצוע הילדים ובהנחיית המדריכה לריתמוסיקה (או ווטאבר). לא מעניין אותי במיוחד אם וכיצד הילד מבצע את התנועות הרצויות שהכתיבו לו מלמעלה. לפחות בגיל הזה עוד אין תחרות על תפקידים, ולא מחלקים את הילדים לקבוצות של רוקדים טוב ורוקדים פחות טוב.
כך, בלי ציפיות מיוחדות (למעשה, הייתי די בטוחה שיהיה מזעזע) שמנו פעמינו לעבר מקום האירוע.
היה מדהים.
טוב, למעשה, היה סטנדרטי ומשעמם כרגיל. המסיבה היתה מיותרת לחלוטין, מלבד היבט אחד שלה.
ראיתי במו עיניי איזה ילד מקסים ובוגר יש לי, נוטף כמויות של בטחון ונונשלנטיות, כמו שלי בחיים לא יהיו.
אייל היה מחויך ושמח לאורך כל האירוע, ועשה את כל התנועות בכיף ובסבבה, כאילו הוא נמצא כרגע על חוף הים עם ארטיק "חמשושים" ולא בעיצומו המצווח של שיר על שמירת איכות הסביבה או משהו.
בשיר "חברים" נצטוו הילדים למצוא לעצמם בן זוג לריקודים. אחרי ששני הילדים שעמדו לידו "נתפסו" על ידי מישהו אחר, שניה אחרי שהושיט להם את ידו, הייתי בטוחה שמשבר מגיע. אם זו הייתי אני בגיל הזה – כנראה שהייתי בוכה. אייל, לעומת זאת, חצה את החדר, זיהה שלאחת הבנות אין בן זוג, הושיט לה את ידו וסחף אותה לריקוד סוער.
האור שזרח ממני השתווה לאלף שמשות.
הקוריוז המשעשע של האירוע היה שאייל סרב ללבוש את חולצת הגן. כל הילדים לבשו את חולצת הגן הירוקה שקיבלו במקום, אך אייל התעקש ונשאר בחולצת הפולו האדומה שלו.
צודק. הוא יצא הכי בולט בכל התמונות. הילד פשוט מלך.
ואני אמא שלו.
עלילות וונדר וומן וילדה הראשון
(אמנם לרוב אני נוהגת להשתמש בביטוי סופר וומן לציון פן מסוים באישיותי, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שלוונדר וומן ולי יש יותר דברים משותפים. שתינו ברונטיות, למשל)
יאיר כבר בן חודשיים. אני מתכננת לחזור לעבודה אחרי סוכות, ולכן מחפשת לו מטפלת/משפחתון. לא נעים, אבל זה מה יש. מכיוון שאני פחות או יותר מתכננת לבוא לאסוף אותו ב-16:30 (ומשם לנסוע לקחת את אייל מהצהרון ב-17:00), התחלתי לעשות חישובים מתי אצטרך להגיע לעבודה ומתי אצטרך לצאת ממנה כדי שאספיק לעמוד בזמנים. בסך הכל זה נראה לי לא נורא מדי. יאיר כבר ישן כל הלילה, ומתעורר בסביבות 5 וחצי-שש. אם אצא מהבית בשש וחצי, אגיע לעבודה ב-7, ואז אוכל לצאת מוקדם.
בסך הכל, ובהנחה שיאיר ימשיך לאכול כל 2-3 שעות, "אפסיד" בערך 2-3 הנקות ונראה לי שאוכל לחפות על כך באמצעות שאיבה של חלב אם (למרות שבכנות אין לי מושג כמה סמ"ק של חלב יאיר אוכל בפועל). מקסימום – תמיד יש סימילאק.
מכיוון שהתוכנית הזו נראתה לי יחסית רגועה ולא מסובכת, התחלתי לתהות מה בעצם קרה כשחזרתי לעבוד אחרי שילדתי את אייל.
ואז נזכרתי. קיבלתי את הזכרונות בפרצוף תהיה הגדרה יותר מדויקת.
כשילדתי את אייל הייתי קצינה בקבע ושירתתי בת"א. הייתי נטולת רכב, ולכן נסעתי באוטובוסים.
גם אייל ישן כל הלילה מגיל מוקדם יחסית (חודש וחצי), והיה קם בסביבות 5 וחצי. אחרי ההנקה, הייתי שמה אותו לישון וממשיכה גם לשאוב. אחר כך מנמנמת עוד 20 דקות בערך, ומתחילה להתארגן לצאת מהבית (מצחצחת שיניים, זורקת על עצמי את המדים והיידה). הייתי יוצאת מהבית ב6:40 כדי לתפוס את האוטובוס של 6:50 כדי להגיע למשרד ב-8:15 (כן, יותר משעה נסיעה, וזה היה האוטובוס המהיר). מכיוון שהיתה לי זכות לעבוד פחות כשילוב של זמן הנקה + ניכוי ימי חופש, הייתי יוצאת מהמשרד ב-15:40 כדי לעלות על האוטובוס של 16:00 ולהגיע לקחת את אייל ב-17:30 (!!!!!!! אין מספיק סימני קריאה בעולם שיכולים להביע את הסיוט הזה). תוך כדי יום העבודה הייתי שואבת חלב אם, ובסוף היום הייתי נושאת את הבקבוקים עימי בצידנית עם קרחומים, על סף התקף לב שמא "הזהב הצהבהב" יתקלקל לי בדרך (היה אז קיץ). לאחר ההנקה שלפני השינה הייתי שואבת שוב.
עד כה חשבתי שאייל פשוט היה ילד אכלן גדול, שרצה המון חלב. אמנם יש בזה משהו (עד היום הוא אכלן נפלא), אבל יהיה יותר מדויק לומר שגם נפרדתי ממנו להמון שעות כל יום – ולכן הייתי צריכה לכפות על כך בשאיבות.
זה היה תקופה מתישה מאוד פיזית ונפשית. חייתי בחרדה מתמדת שמא החלב שאשאב לא יספיק, או שיתקלקל לי בדרך. עם הזמן (כמו שקורה כששואבים) גם הכמות הדלדלה, ואז נאלצתי לשאוב יותר פעמים, במשך יותר זמן, כלומר להתיש את עצמי עוד יותר. כמובן גם סף החרדות עלה.
כחודש וחצי לאחר שחזרתי מחופשת הלידה פרצה מלחמת לבנון השניה. היה לי קשה מאוד להיות גם קצינה וגם אמא לתינוק בתוך המצב הזה. לא וויתרתי על השאיבות ועל ההנקות לפני/אחרי/בסופי שבוע. קרה שנדרשתי להגיע למשרד בשישי-שבת, ואז הבאתי איתי את אייל או שבעלי חיכה לי איתו מחוץ לבסיס.
בגיל חצי שנה הרגשתי ששילמתי את חובי למשרד הבריאות, הפסקתי לשאוב, ואייל החל לצרוך סימילאק (הסימילאק החל לצרוך את חשבון הבנק שלנו), מלבד הנקות הבוקר והלילה, שפסקו בגיל 8 חודשים (נגמר לי החלב). מפלס הלחץ ירד בצורה חדה, החזה החל לחזור לממדים יותר שפויים, ונאלצתי להתמודד עם כל עודף המשקל שלא הצלחתי להוריד + 6 קילו חדשים.
פונדמנטליזם זה רע
לא רק זה האיראני, אלא גם זה של ההנקה וההורות הטבעית. יועצת ההנקה, אחיות טיפת חלב, פורומי הורות טבעית באינטרנט – הושפעתי מהם מאוד בתקופה ההיא, עד כדי כך ששמתי את טובתי בתחתית סדר העדיפויות. משרד הבריאות ממליץ להניק לפחות 6 חודשים בשביל טובת התינוק. מה עם טובת האם? זו היתה תקופה שחורה משחור. עד כה גם הרגשתי אשמה על כך ש"נכנעתי" והעברתי את אייל לסימילאק אחרי 6 חודשים, כשלמעשה היום אני מבינה שהייתי צריכה לעשות את זה כבר כשחזרתי לעבודה.
וונדר וומן
מהתקופה הזו אני זוכרת בדידות מאוד גדולה. בעבודה לא היה לי עם מי להתייעץ בעניינים האלה (99.9% גברים). המשפחה והחברים נכשלו בפיתרון המשוואה של: אמא טרייה לתינוק + קצינה + מלחמה + שאיבות = מן הראוי שנרים טלפון לעודד, לתמוך ולהתעניין. גם אני בעצמי לא דיברתי על הקשיים שלי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד, אפילו לא אוזן קשבת (תכונה שאני מנסה בכל הכוח להיפטר ממנה, די בהצלחה).
היום אני עומדת נדהמת: איך עמדתי בזה? איך עשיתי את זה? התשובה לשאלות האלה כנראה טמונה בכותרת לפסקה. זה היה חשוב לי, חרקתי שיניים וצלחתי את התקופה. השאלה היותר כואבת היא – למה הייתי צריכה לעבור את זה ככה?
מה שלמדתי מילדיי
אומרים שצריך לשמור את המלחמות לדברים הבאמת מהותיים. הנקה וחלב אם זה לא אחד מהם, צר לי. כשזה הולך – סבבה. כשזה כבר קשה מדי – צריך לשחרר.
אומרים שהזמן מרפא, וזה נכון. הבעיה היא שבמוח שלי, כמו באינטרנט, ניתן במילת חיפוש פשוטה לאחזר המון דפים וזכרונות ישנים. לכן החלטתי להעלות את הסיפור לבלוג, אולי כך אצליח לשחרר את המקום שהוא תופס אצלי.
עד כמה שקשה לי להגיד את זה, אני חושבת שבסופו של דבר אני לא מתחרטת. למדתי הרבה דברים – חלקם נעימים וחלקם לא – מהתקופה הזו. אולי מוטב כך.
נ.ב. יש פרט מאוד גדול ומאוד מהותי על התקופה הזו שאני לא כותבת כאן, ושאולי היה עוזר להאיר בצורה ברורה יותר את הסיפור. זו הבחירה שלי בשלב זה. אני מקווה שהצלחתי בכל זאת להעביר את הקושי הגדול שלי אז.
מזועזעת
האמת היא שאין לי הרבה מה להגיד מעבר למה שנאמר בכותרת, אבל רציתי בכל זאת לכתוב בבלוג על כך, כדי לשחרר איזושהי הצהרה בנושא, גם אם מוגבלת בקוהרנטיות שלה. אני מתכוונת כמובן לפשע הנורא במרכז ת"א כנגד בני הקהילה הגאה – נערים ונערות שנפלו קורבן לפיגוע טרור על לא עוול בכפם.
עד כה אפשר היה להאמין כאילו נטייה מינית שונה היא כבר לא "אישו" בארץ. סלבז יוצאים מהארון בתקשורת, ובכל תוכנית ריאליטי יש ייצוג גם להומואים ולסביות. הפיגוע הזה בא ונתן לנו כחברה סטירה מצלצלת בפנים. המדינה שלנו היא הרבה יותר חשוכה ממה שחשבנו. אולי זו לא היתה צריכה להיות הפתעה כ"כ גדולה אם לוקחים בחשבון את הפגנות החרדים ו"תעלולי" המתנחלים. הלב האנושי הוא לא איבר גדול במיוחד, אבל כמה שנאה הוא יכול להכיל בתוכו. אלפי טונות.
כואב כואב כואב. פשוט כואב. באיזה מין עולם אני מגדלת את ילדיי. בא לי לבכות.
שיחות על החיים עם אייל (#8)
הילד שובר שיאים והכל בערב אחד. הייתי חייבת לתעד את זה.
מערכה ראשונה
אני מכינה לאייל צלחת עם ענבים ומסבירה לו שזה כל מה שנשאר ושאין יותר ענבים.
לאחר שאייל מסיים לאכול…
אייל: אני רוצה עוד ענבים.
אני: אין, אמרתי לך שנגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אין מה לראות. הם נגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אתה לא מאמין לי? טוב, אז בוא.
פותחים את המקרר, שם, במפתיע, אין ענבים.
אייל כועס מאוד.
אייל: אני רוצה ענבים!!!
אני: אין ענבים. מחר אתה ואבא הולכים לקניות ואז תקנו ענבים.
אייל: אבל אני רוצה ענבים עכשיו!!!! למה נגמרו כל הענבים???? למה גמרתם לי את כל הענבים???
אני: הענבים הם של כולם. כולנו אכלנו, ואתה עכשיו סיימת לאכול את מה שנשאר. מחר תלך עם אבא לקניות ותקנו עוד.
אייל, בפרצוף חמור: אני אחכה עד שאבא יחזור הביתה ואני אספר לו הכל!!!!! אני אספר לו את כל מה שעשית!!!!!!
(נשבעת לכם שהוא לא שמע את המשפט הזה ממני אף פעם)
מערכה שניה
השעה 19:30 ובעלי היה אמור לחזור הביתה לפני חצי שעה. אני מותשת ומטושטשת. אייל משחק עם הדינוזאורים שלו.
אני, נאנחת: אוי, מתי אבא שלך כבר יבוא הביתה…
אייל: אל תדאגי, כשהוא יבוא – הוא יבוא.
מערכה שלישית
אייל רגיל כל ערב לעזור לבעלי לרחוץ את יאיר, ואח"כ להתרחץ בעצמו. אך אבוי, יאיר נרדם ואייל נאלץ להתרחץ ראשון, דבר שמבחינתו גוזל ממנו את זכויותיו כילד הבכור, או משהו כזה. הוא מסרב בכל תוקף ללכת להתרחץ ומתחיל לכעוס וליילל.
אני: אייל, קודם כל תפסיק לבכות.
אייל: את רואה דמעות???? אין לי כמעט דמעות!!!!
(המצב נפתר בצורה מאוד פשוטה: אייל לא רצה להתרחץ, אבל גם לא הסכים ללכת לישון מלוכלך. שאלתי אותו מה צריך לעשות בשביל ללכת לישון לא מלוכלכים, אז הוא הציע שהוא "יתרחץ רק קצת ובלי שיכנסו לו מים לעינים ולפה". סבבה מבחינתנו.)
ולקינוח:
אחרי שחזרנו הביתה מהגן, אני ואייל רוחצים את הרגליים שלו באמבטיה.
אייל: אמא, אני אוהב אותך ואני כל יום אתן לך חיבוק!
ברור שאחר כך תפסתי אותו במילה וסחטתי ממנו חיבוק ענק.
5 שבועות
מסתבר שהזמן עובר מהר כשמניקים. 5 שבועות עברו מאז שיאיר נולד, והזמן פשוט נוזל לי. אני משתדלת לישון בין ההנקות (כשיאיר ישן) לפחות עד שעה 10:00 או 11:00 בבוקר. אחר כך היום עובר בין הנקות (כל שעתיים) להחלפת חיתולים (כנ"ל), לאכילת ארוחת צהריים או בישול (לא כל יום יוצא לי לבשל), ופתאום מגיעה השעה 16:30 ואני צריכה ללכת לקחת את אייל מהגן. אחר כך מדובר במשחקים שונים ומשונים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים לפני השינה… אייל הולך לישון בסביבות 20:30 ויאיר בסביבות 22:30 עם כמה תנומות קצרות בין לבין (מתעורר 3 שעות אח"כ…). אני הולכת לישון בערך בחצות (לא נרדמת לפני). פוף, נגמר עוד יום. יש ימים שיש לי עיסוקים מחוץ לבית (סידורים, טיפת חלב, או במקרה הטוב – מפגש עם חברות) ואז לצערי ב-18:30 כבר צריך לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל.
כל זה די מתיש, אבל בסך הכל נחמד לי. יאיר הוא תינוק נוח ומתוק, כמו שאייל היה (ועדיין), ואני "מאמנת" אותו בשכיבה על הבטן, במשחק עצמאי (בעיקר "קריאה" בספר שחור-לבן או האזנה למובייל), ובהירדמות בכוחות עצמו, ובינתיים זה משתלם.
דבר אחד מרגיז אותי. יש אנשים שנותנים לי את התחושה כאילו אני לא עושה מספיק. כאילו אני צריכה לעשות יותר – לצאת מהבית יותר וליותר זמן, לנהל חיים אקטיביים יותר, לארגן, לנהל ולסדר. למעשה, לחיות את החיים שהיו לי לפני הלידה וההריון.
זה מרגיז אותי, כי אם הייתי טיפוס פאסיבי כזה שלא עושה עם עצמו כלום, ושהכל קשה לו, אף אחד לא היה מעיר לי. בגלל שאני מין סופר-וומן שעושה ומנהלת מיליון דברים בבת אחת, אז כשאני קצת מורידה הילוך (וזה מותר אחרי לידה, לדעתי) פתאום זה נראה לאנשים מוזר. זה נראה לא בסדר.
שוב ושוב אני מרגישה שאיכשהו מישהו תקע אותי בתבנית הזו של אשת חיל, ולכן אנשים סביבי חושבים שמותר לצפות ממני, מותר לדרוש ממני, מותר לא לפרגן לי, מותר לא להתעניין, מותר לא להרים טלפון. למה??
אני סיימתי עם הדברים האלה. נמאס לי להיות סופר וומן. אני רוצה להתרכז בי ובילדים שלי. קוראים לזה חופשה, לא? אז אני לוקחת חופש מתבנית הסופר וומן ועוברת למקום נוח יותר.
אחווה
שחזור ספונטני של הפוסט המיתולוגי, שצולם כשאייל היה בן חודש. מחר יאיר יחגוג חודש להוולדו.
כמה קטנות על פרסומות
1. הפרסומות החדשות ל"חישגד", זו עם השיפוצניקים וזו עם מצילות משמר המפרץ, פשוט מעולות, למרות שהן צפויות. הוכחה לכך שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.
2. אני מתה על הפרסומות לחטיף החדש bites עם דמויות הפליימוביל. מי שהגה אותן – גאון.
3. עד מתי רשעים יעלוזו ובחורות קצוצות שיער עם גופייה לבנה שקופה שאינן לובשות חזיה ימשיכו לפרסם את תפוזינה??
4. כנראה שראיתי יותר מידי סרטים כמו "הגנן המסור" ו"שר המלחמה", אבל כשאני צופה בפרסומת האפריקנית של אורנג' (זאת עם הילדים שבונים סירה), אני כל הזמן תוהה מתי יגיע הרגע שבו צבא המורדים יתנפל על הכפר התמים ויתחיל לטבוח בכולם.
5. כשהפרסומת אומרת שהמוצר מיועד במיוחד לילדים, המשמעות היא שהוא בא עם תוספת של טונה סוכר.
6. הפרסומת לארוחת ערב משפחתית ("אין עכשיו חטיף, חכה לארוחה") היא כל כך אייטיז במהות שלה, שזה פשוט מגוחך. ולמה המסר מכוון דווקא לאמא, שהיא "השוטר הרע" וזו שמכינה את ארוחת הערב, ולא לשני ההורים?
