עפיפונים

הזכות להיות רזה

פגשתי את שירה כץ בסדנת "אמנות השכנוע" של יניב זייד, ונרשמתי לניוזלטר שלה - "לרזות מחוץ לקופסה". אני מודה שאני רשומה להמון ניוזלטרים, ועל רובם אני רק מרפרפת. פעמים רבות הם שולחים לינקים לסרטונים ואין לי כל כך סבלנות לצפות בהם.
באחד מהניוזלטרים של שירה, היא פרסמה שהיא עושה סדנה בנושא "לרזות מחוץ לקופסא" בכפר סבא, שזה מבחינתי קל"ב, וגם המחיר היה לא יקר, אז נרשמתי. הייתי "תקועה" בנושא הירידה במשקל כבר תקופה ארוכה, אחרי שירדתי 10 ק"ג. מצד אחד, בתקופה הזו לא רשמתי וניטרתי את מה שנכנס לי לפה, ואכלתי מה שבא לי, מצד שני גם לא השמנתי, אולי אפילו ירדתי מעט (כנראה בזכות הזומבה שאני עושה פעמיים בשבוע). הייתי במין מצב idle כזה של המתנה, לא יודעת כל כך איך אני רוצה להמשיך – שוב קבוצה? מסגרת אחרת? להמשיך לבד? להישאר ככה? ….

ערב הסדנה היה חווייתי ומהנה. שירה היא אישה יפיפייה, רגישה ומקסימה אמיתית. היא סיפרה לנו על התהליך שעברה כשהורידה 30 ק"ג ללא דיאטה, בעבודה משולבת על תזונה, רגשות ורוחניות. היא הקימה אותנו ועודדה אותנו לרקוד ולהתפרק, להפעיל את הגוף ואת הקול, וגם הנחתה אותנו בדמיון מודרך.
היא דיברה על הגוף, שזוכר, מתרגם ומשקף. היא דיברה על הזכות להתקיים, הזכות לרצות, הזכות ליצר ויצירה.
יצאתי עם המון מחשבות.

בהתחלה התקשיתי קצת להתחבר. אני? הרי תמיד ידעתי מה אני רוצה וגם השגתי. יצירה היא חלק מהחיים שלי. גם מבחינת הזכות להתקיים עברתי מהפך. אני כבר לא הביישנית שמתחבאת בפינה – בסדנה רקדתי בחופשיות מול נשים שאני לא מכירה, וגם בזומבה אני כבר מזמן עומדת בשורה הראשונה, ולא מתחבאת מאחורה.

אבל לאט לאט… הזיכרונות צצו ועלו.
בת 23.5, אחרי ירידה של 18 ק"ג, חתיכה מהממת, יפיפייה, ויש אנשים שלא מדברים איתי יותר. אני לא מוזמנת לאכול צהריים עם שאר החבר'ה "כי הרי את לא אוכלת כלום". ואף אחד לא מחמיא על הירידה ועל המראה.
בת 24, כלה תחת חופתה.  רק ה-DJ טורח לומר לי עד כמה אני יפה.
בת 28, אחרי לידה וירידה של 18 ק"ג, שוב חתיכה מהממת. מידה 36. ושוב יש אנשים שלא מדברים איתי יותר. ואף אחד לא מחמיא. ואומרים לי לשמור את הבגדים הגדולים שיהיה לעתיד.
בת 34, בעלי יוצא לארוחת צהריים. מסתבר שזו ארוחת צהריים משפחתית. אותי לא חשבו להזמין.
בת 34, אירוע משפחתי. מתלבשת יפה אחרי ירידה במשקל, אבל אני אוויר. מישהי נוטשת אותי באמצע משפט, כשהמילים שלי תלויות. פשוט הולכת. אחרת נזכרת לברך אותי לשלום – "אה, בכלל לא שמתי לב שאת פה". אין מקום בשבילי בשולחן עם כולם. יושבת בשולחן בצד לבד עם יאיר.

האם אני באמת מרגישה קיימת?
האם אני מרגישה שיש לי את הזכות להיות רזה?

לפני פסח שירה מפרסמת סרטון על איך לעבור את החג בשלום. היא אומרת שם – כמו שבבית שלך לא תארחי אנשים שאת לא אוהבת ושלא עושים לך טוב, כך אל תכניסי לגוף שלך מאכלים שלא עושים לך טוב לעיכול.

ואני חושבת על כל אותן פעמים שבהן אירחתי אנשים שלא פרגנו או החמיאו על האירוח. שרק ביקורת יצאה להם מהפה. שדיברו עם האורחים האחרים, אבל ממני, המארחת,  התעלמו לחלוטין, כאילו הייתי מלצרית ותו לא.
ואז הזמנתי אותם להתארח שוב. ושוב.

בסוף חופשת הפסח נדדה שנתי. השעות נקפו, ואני לא נרדמת. אני מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. השעה 4 וחצי בבוקר ואני תופסת מחברת ומתחילה לכתוב.
מה אני רוצה?
אני רוצה לרדת במשקל.
אני רוצה לעשות ספורט. הרבה ספורט. כל יום אם אפשר. זומבה. יוגה. הליכה. ריצה. להיות בתנועה.
אני רוצה לעשות מדיטציה בכל יום.
אני רוצה לתרגל חשיבה חיובית ויחס של חמלה לעצמי.

אני שואלת את עצמי אלו מאכלים אני לא רוצה להכניס לגוף שלי יותר. מיד עולים לי במחשבה – שוקולד. מוצרי חלב. עוף. בקר. לגלוטן אמרתי שלום כבר באוגוסט.

למחרת אני סוף סוף פותחת את הדיסק של דליה מנטבר לפילאטיס פלג גוף עליון שקניתי לפני 4 שנים, ומתעמלת.
אני יוצאת לפארק לעשות ספורט.
אני נרשמת לקבוצת הליכה ויוגה.
אני מפסיקה מיד עם מוצרי חלב, ולאחר כמה ימים גם עם עוף ובקר.

עברו מאז שבועיים, ואני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מרגישה קלה. נוכחת. אני אוכלת, אבל לא רעבה ולא חושבת על אוכל כל הזמן. אין יותר כאבי בטן ואין חוסר נוחות.
אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני יפה, נהדרת, ושאני בדרך הנכונה.
אני חושבת הרבה על מה שכתבתי בפוסט הזה.
אני מזכירה לעצמי שזה תלוי בי ושזו בחירה שלי.
אני בודקת ושואלת.


 

זה תהליך, אבל אני מרגישה שאני עושה אותו מתוך שמחה. אני מרגישה אופטימית. אני מרגישה שזה נכון.

תגובות

14 תגובות על ”הזכות להיות רזה“

  1. כתבת מהמם, מרגש, נוגע.
    את צודקת. זאת זכות בסיסית שלנו, כנשים ואנשים להרגיש טוב עם מי שאנחנו

  2. מאת נוית:

    וואו כמה עוצמה ואיזה אומץ לכתוב את כל מה שכתבת ולהתבטא בצורה כל כך ברורה. אני מעריצה אותך על כך ומזדהה עם הרבה מהדברים שרשמת. גם אני כרגע אחרי תהליך של ירידה בשומרי משקל, ירדתי 17 קילו בסה"כ בשילוב עם הרבה מאוד ספורט (ממליצה לך להשקיע יותר בכוח מאשר אירובי). וגם אני ניסיתי ללמד את עצמי בתקופה הזו לאהוב יותר את עצמי ולהעמיד גבולות מול סביבה שפחות מפרגנת לי. יישר כוח והמון בהצלחה.

  3. מאת אורי ברייטמן:

    אנשים תמיד מקנאים באחרים, קינאה זה דבר בסיסי והוא בלתי פוסק. כמובן שיש מחיר בלהיראות חתיכה, אין מה לעשות. צריך למצוא את האיזון בין האגו שרוצה להיראות נפלא ובין מה שהסביבה רוצה ממך (דברים אחרים, כנראה).
    גם אני הייתי שמח לעשות ספורט 3 פעמים בשבוע ולזרוק ז' על העולם כולו, אבל זה לא יוצא כי יש דברים אחרים שמסיחים את הדעת מזה.
    בסופו של דבר, כל אחד צריך לדעת מה באמת מניע אותו, מה חשוב לו, על מה הוא מוכן לוותר. אין ניצחון בלי הפסד, ואין רווח שלא בא על חשבון מישהו אחר.

  4. אני לא ארחיב כאן במילים וקומפלימנטים רק אומר לך תודה רבה רבה רבה על הפוסט מאיר העיניים.

  5. מאת אדוה:

    רחלי, את יפה ומוכשרת, וחכמה ומצחיקה, כיף לקרוא אותך, כיף להכין את המתכונים שאת מפרסמת, כיף לקרוא איך את מגדלת את אייל ויאיר, נעים להרגיש חלק (גם אם וירטואלי) מהחיים שלך.

    כשהייתי בת 20 וקצת הבנתי שאני לא רוצה בחיים שלי אנשים לא מפרגנים, כלומר, אנשים שאני מרגישה לא נוח לספר להם דברים טובים שקורים. ולאט לאט נותרו בחיים שלי החברים האמיתיים, כאלה שמספרים להם הכל והם ישמחו בשמחתי ויתמכו כשצריך.

    מתנדבת לפרגן לך תמיד!

  6. מאת ג'וליאנה:

    הזדעזעתי מהיחס המכוער שאת מתארת. לא ייאמן כמה אנשים מקנאים.
    ואת אדם יפה מבפנים ומבחוץ בכל כך הרבה אופנים.את אמא ובת זוג נהדרת, את אדם יצירתי. מגיע לך להתקיים בכל משקל שהוא. תזכרי שיש אנשים שאוהבים אותך בכל מקרה. אני חושבת שהידיעה הזאת יכולה לעזור.
    ותתרחקי מכל מי שגורם לך להרגיש אחרת.

  7. מאת ליאת:

    את יפיפייה ומהממת ומהווה מקור השראה!
    את אחת הכותבות הטובות שהכרתי – חשבת לעסוק בזה?! :-)
    שמחה שיצא לי להכיר אותך!!!

  8. ראשית שאפו על האומץ להיות מי שאת ולא להתאים את עצמך להתנהגות מגונה וקלוקלת. זה לא סוד שלאנשים מסוימים קשה לפרגן. את צריכה לאסוף סביבך את האוהבים, המפרגנים והאמיתיים בלבד.
    (האמיני לי שאני מדברת מניסיון) מחזיקה לך אצבעות וכבר אוהבת אותך עוד לפני שנפגשנו.. בהצלחה יקירה שהטוב (בשורוק)ינצח..!

  9. מאת שלי:

    התרגשתי לקרוא. תודה על השיתוף.
    בהצלחה!

  10. מאת יהיל:

    רחלי, את יודעת שאני אוהבת את הפוסטים שלך (וגם אותך..- מסמיקה-)
    את מרגשת, חכמה, טובת-לב ויש לך 2 ילדים מהממים שאין דברים כאלה. אני מתחברת אלייך ומזדהה איתך לגבי המון המון נושאים. גם זה של המשקל.
    אבל דווקא הפוסט הנוכחי לא עשה לי טוב. איך זה שדווקא את (האופטימית, החכמה והרגישה כל-כך לעצמך ולסביבה) היית מוקפת בכ"כ הרבה רוע? אולי אני תמימה אבל קשה לי להאמין שאנשים מתייחסים בצורה כזו למי שנראה טוב. (אני אפילו חווה קצת את ההפך – כשאני נראית טוב – מתייחסים אלי וכשאני שמנה – אני נבלעת). הרי ברור שלא כולם מונעים מקנאה. לא יודעת – הרגשתי פתאום שאת מציגה כאן דברים בצורה מאוד שחורה/לבנה ושהרבה מהאחריות על הדברים האלו מוטלת עלייך (איך נתת לדודי ללכת לארוחה בלעדייך?? אני בטוחה שהדברים קצת יותר מורכבים ממה שכתבת ובכל זאת – הצגת אותם בצורה קורבנית)
    אני מקווה שכוונתי ברורה.
    בכל מקרה – היה פוסט מרגש שעשה לי חשק עז לאהוב את עצמי..

  11. את מהממת ומרגשת וחזונית לגמרי!!
    (רק עכשיו הבנתי את שיעורי הבית….)

    כתבת מקסים וממלאה השראה!
    נפלא!!!

  12. מאת רחלי:

    תודה רבה רבה לכולם על התגובות. היה לי מאוד קשה לשחרר את הרשומה הזו לאוויר העולם, הנושא מאוד רגיש אצלי, ועכשיו אני שמחה שעשיתי זאת.
    יהיל, אני עונה לך ספציפית כי מה שכתבת אלו בהחלט דברים שאני חושבת עליהם, כשהשורה התחתונה היא – למה אני משלימה עם התנהגות כזו כלפיי? למה אני מניחה לעצמי להיות "לא קיימת"? וזה אחד הדברים שאני עובדת עליהם.
    במשך חלק גדול מאוד מחיי הייתי מוקפת בהרבה מאוד רוע וקינאה. ועדיין. בתמימותי (ובחוסר הביטחון והאמונה הבסיסיים שלי בעצמי) לקח לי שנים להבין את זה. מבחינתי האחריות שלי היא שאני לא תמיד מציבה גבולות לדבר הזה, ושוב זה אחד הדברים שאני עובדת עליהם.
    אני חושבת שבאופן כללי, כשאנשים חיים בסביבה של דמות שנראית מושלמת מכל הבחינות – גם בזוגיות, גם חכמה, גם מוצלחת, וגם – רחמנא ליצלן – רזה ויפה, יש להם כל מיני דרכים להתמודד עם זה. יש את המפרגנים והמתקרבים, יש את אלו שלא מסוגלים להתמודד עם המראה שמול פרצופם ומתרחקים (והייתה מישהי כזו, שלא הצליחה לרדת במשקל כמוני באותה תקופה, ולכן הפסיקה לחלוטין לדבר איתי), ויש את המחבלים, שמנסים לגרום לך להיות פחות מושלמת ממה שאת (וזה שוב מניסיון, של נשים מסוימות שטינפו עליי בכל דרך אפשרית בתקופה שהייתי מאוד רזה, וניסו לפגוע בי – אם זה בעבודה, ואם זה בהקשר לאוכל. נשים שרק כמה חודשים וקילוגרמים לפני כן חשבתי שהן חברות).
    תקופות הרזון בחיי היו תקופות מאוד מאוד בודדות.
    לגבי הארוחה – לא יכלתי לפרט מעבר. רק אומר שההזמנה המקורית לא הייתה לארוחה משפחתית ולכן גם לא הייתי אמורה להשתתף בה, אך היא התגלגלה להיות כזו, רק שאותי "שכחו" להזמין.
    אני יודעת שחלק מהאשמה נעוצה בי – על כך שאני מאפשרת את היחס הזה אליי – וזה חלק מהעבודה האישית שלי עם עצמי :-)

  13. מאת יהיל:

    גם אני עובדת על זה (וגם על עוד מלא דברים נוספים..)עם עצמי.
    נדמה לי שדיברנו כבר על "הדרמה של הילד המחונן". בדיוק התחלתי לקרוא אותו שוב בהקשר של הטעויות שאני עושה עם הבת שלי..
    תקראי..

    באהבה – ליהי

טראקבקים/פינגבקים

  1. 35 עד גיל 35 – עדכון סטאטוס | עפיפונים

הוספת תגובה