לפני קצת יותר מחודשיים החלטתי סופית לשדרג את הטכנולוגיה שמאחורי הבלוג, ולהעביר אותו לעבוד על בסיס wordpress. זה היה אמור להיות קל ופשוט, אבל הסתבר כלא ממש כזה. ימיי כמתכנתת וכחובבת קידוד כבר מזמן מאחוריי, ואין לי סבלנות או זמן לזה יותר. בנוסף לכך, אחרי סוכות חזרתי לעבודה, מה שהיווה את תחילתה של תקופה מתישה ולא קלה בכלל. למה לכבס מילים? עברתי תקופה קשה. נאלצתי להתרגל לקום כל יום ב-5:30 בבוקר כדי להניק, אחרי הצהריים מוקדשים לשני הילדים, וכתוצאה מכך כל ערב קרסתי לחלוטין כתוצאה מתשישות. נאלצתי לתעדף את מעשיי ותוכניותיי כדי שבכל זאת אצליח להזיז משהו ולא רק אתעלף כל ערב על הספה. בנוסף גם התחלתי דיאטה, או ניסיון לאכול יותר שפוי ונכון, מה שלא שיפר במיוחד את מצב רוחי.
לכן כל תוכניות שדרוג הבלוג נדחקו לקרן זווית. מצד שני, לא רציתי לכתוב עוד פוסטים כדי שלא אצטרך אחר כך לייצא אותם לבלוג החדש בשיטה העקומה שמצאתי. מצד שלישי, לא היה לי ממש זמן לכתוב בבלוג. מצד רביעי, גם לא היה לי ממש חשק.

אסביר את עצמי – ולכך דרושה הקדמה.

אני אחת מהבלוגרים הראשונים בארץ. את הבלוג הראשון שלי באנגלית (girl.dot.comp) הקמתי בשנת 2000, ובשנת 2001 פתחתי את הבלוג העברי שלי – רחלי. נקודה.נט. הוא היה אחד הבלוגים הראשונים בבלוגוספירה הישראלית, ולכן קיבל חשיפה די גדולה בזמנו. כתבתי בו על דברים שעניינו אותי אז, בחורה בת 23 פלוס חבר, שכללו בעיקר כל מיני אתרים מגניבים שמצאתי, הגיגים שונים ומשונים על דברים שאני אוהבת, אזכורים של הארי פוטר ושר הטבעות, ועוד קצת על העבודה שלי (שהיתה אז שירותי הצבאי למעשה), תכנון החתונה ועוד כל מיני. בגדול – הקדמתי לחלוטין את זמני. היום מקובל לכתוב "קישקושים" מעין אלה – ואני עושה זאת בהנאה מרובה בטוויטר שלי. אז, לעומת זאת, קצת משכתי אש בגלל נטייתי להתמקד בצד הקליל של החיים, במקום לכתוב הגיגים נוגים היוצאים ישר מן הלב ובעלי אמירה עמוקה ונוגעת. לאחר נישואיי באוקטובר 2002, הייתי חייבת הפסקה מהאינטרנט בכלל ומהבלוג בפרט. הפסקתי לקרוא אימיילים למשך חודש (התיבה שלי נסתמה לחלוטין בספאם – ימי טרום תוכנות האנטי ספאם – ונדרשה התערבות של הצוות הטכני של חשבון האחסון שלי כדי לנקותה), והפסקתי לכתוב בבלוג.
שנה לאחר מכן, התגעגעתי לבלוג ופתחתי אותו שוב – בהתחלה תחת השם "בלה בלה בלוג" ומאוחר יותר תחת השם "עפיפונים". הנימה שלו הפכה רצינית ואישית יותר, משובצת בקטעים סאטיריים על חיי מידי פעם. תדירות העדכון היתה נקודת התורפה, משום שלא תמיד היו לי דברים רציניים ואישיים לכתוב עליהם, וגם אם היו לי – לא תמיד היה לי חשק לעשות את זה. עם הפיכתי לאמא, הבלוג התחיל להתמקד יותר ויותר באייל (ומאוחר יותר ביאיר) ובהגיגיי על אמהות. השתמשתי בבלוג גם כדי לתעד כל מיני "פנינים" של אייל לטובת הדורות הבאים.
למרות שאני נהנית מהכתיבה האישית, ובמקרים רבים היא גם עוזרת לי "לשחרר" כל מיני מחשבות מציקות, היא לא קלה לי. אני מקדימה לכך שעות של מחשבה על הנושא, קריאה חוזרת ונשנית של הנכתב, ובסוף גם מגלה לפעמים שבכלל לא הובנתי או שאני לא מסוגלת להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד – כי זה אישי מידי. הבלוג התחיל להכביד עליי, ואני – רצינות ואחריות יש לי מספיק בחיים עצמם. באכסניה הזו אני רוצה לתת דרור לא רק למחשבותיי על החיים, אלא גם לדברים אחרים – שיטחיים? – שמעסיקים אותי. בגדים, למשל. ספרים, קולנוע, פרסומות, תכשיטים, קניות, אתרים מגניבים, סרטים מצחיקים, עיצוב, צילומים, ציטוטים מצחיקים ששמעתי וכאלה שהמצאתי בעצמי, ועוד ועוד כל מיני כאלה. הטוויטר נותן לי לכך מענה מסוים, אבל מבחינתי לא מספק, כי הפלטפורמה שלו מוגבלת מעט.
את חיבתי לבישול אני חולקת בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. את חיבתי לכל הדברים האחרים בחיים – אני רוצה לחלוק כאן. זה לא אומר שלא אכתוב גם פוסטים אישיים או רציניים. אני מניחה שזה יקרה, אבל יהיו פה גם פוסטים אחרים – על שרשראות מהממות שמצאתי ב-Etsy, למשל.

אלו הן התוכניות שלי לבלוג מעכשיו והלאה. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע המחודש שלי.

תגובות