שיחות על החיים עם אייל (#18)
ארור שעון החורף הזה. סוף סוף מזג האוויר נרגע קצת, ואחרי הצהריים אפילו די נחמד בחוץ, ואז פתאום בשש כבר מתחיל להחשיך, ובשש וחצי כבר חושך. קללה, פשוט קללה.
אתמול היינו באחת הגינות הציבוריות עם עוד חברים של אייל מהגן. בעוד אייל משחק עם חבריו, אני עקבתי אחרי יאיר, שהתהלך לו מפה לשם, ניסה לתפוס את אחד הכלבים, ניסה להחזיר לעץ עלה שנפל, הראה לי את העורבים מסביב, התגלש במגלשה, התנדנד, והיה חמוד באופן כללי, ולכן אני מסכמת את כל אחר הצהריים הזה כחוויה חיובית, למרות שנעלתי נעליים עם עקבים דקים ולא ישבתי לשנייה. העקבים מידי פעם נתקעו במשטח הגומי שהיה בגינה (השיטה החדשה במקום חול).
בשש ורבע אייל קלט שמתחיל להחשיך, ושאם לא נחזור הביתה, הוא לא יספיק לראות עוד פרק ב-DVD של עונה 3 של "החיים" (שקניתי לו לפני ראש השנה), ולכן ביקש ללכת. בדרך לחניה, בעוד השמש כבר כמעט סיימה לשקוע, ניהלנו את השיחה הבאה.
אייל: אמא, השמש עוברת עכשיו לצד שני. את יודעת למה היא עוברת לצד השני?
(הכוונה לחצי השני של כדור הארץ כמובן)
אני: למה?
אייל: כי אם היא לא תעבור לשם, אז יהיה שם תמיד חושך. ואז אנשים כל הזמן ישנו. והם יכולים לחלום חלומות רעים.
אני: ואז מה יקרה?
<אייל מסתכל עליי במבט של – מה, את לא יכולה להבין את זה בעצמך?>
אייל: ואז הם יתעוררו.
אני (מנסה להתחכם): אבל איך הם יתעוררו אם כל הזמן יש חושך?
<אייל מסתכל עליי במבט של: את מטומטמת או שאת עושה את עצמך?>
אייל: אז הם יפתחו את העיניים, והם יקראו לאמא שלהם.
גדול! אין עליו…
איזה ילד חכם ומקסים! תענוג!