חניה בתל אביב והבן המחונן שלי
אני לא גרה בתל אביב, אני לא עובדת בתל אביב, ובאופן כללי אני משתדלת להימנע כמה שאפשר מלהגיע לעיר הזו. קשה לי עם בליל הרחובות, קשה לי עם החניה, וטוב לי בעיר הפריפריאלית שלי.
פעם בשבוע אני בכל זאת נאלצת להצליב דרכים עם תל אביב: אייל הולך לחוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
המכון של אריקה לנדאו מגדיר את עצמו כמכון לקידום נוער למנהיגות ומצוינות. בתכל'ס מדובר במכון שמציע חוגים ופעילויות לטיפוח הכישורים של ילדים מחוננים, מגיל 5, וכן הדרכה להורים ולסבים/סבתות. המכון שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, ליד בית הספר להנדסאים.
בכל שבוע אני יוצאת מוקדם מהעבודה, לוקחת את אייל מוקדם מהצהרון, נוסעת לתל אביב, מחנה (תכף נתעכב על המילה הזו), הולכת איתו לכיתת ההדרכה, משאירה אותו שם, חוזרת למכונית, ונוסעת בחזרה לעיר מגוריי כדי לקחת את יאיר מהמשפחתון.
מדובר אולי ב-5 דקות של חניה. נגיד נהיה לארג'ים ונגדיל את זה ל-10 דקות.
באוניברסיטת תל אביב אין חניה.
כלומר, יש חניונים, ולחניכי אריקה לנדאו יש אפילו הנחה של 5 ש"ח בשניים מהם. העניין הוא שאני מסרבת להיפרד בכל שבוע מ-15 ש"ח לחניה של 5-10 דקות.
ניתן גם לחנות בכחול לבן לאורך רחוב חיים לבנון, אבל זה רק בתיאוריה. בשעות שבהן אני מגיעה לאיזור, אין חניה. הכל תפוס. אני יכולה לחנות רחוק יותר, כמובן, אבל האם ניסיתם לגרור ילד בן 5, מותש אחרי יום פעילות בגן, בחום או בגשם, למרחק שעולה על חצי דקה הליכה?
אז אני עושה את מה ששאר ההורים עושים. מחנה במקום שאסור (אדום לבן), לפעמים חוסמת איזשהו רכב, מתפללת שלא יגיע פקח ב-5 דקות הקרובות, מריצה את הילד לכיתה וחוזרת בריצה למכונית. מיני התקף חרדה שבועי.
אפשר לפתח את הנושא של – בשביל מה בכלל צריך את החוג הזה. למי אכפת אם הוא מחונן. שישחק בגן השעשועים במקום זה. הוא לומד מספיק בגן. הוא עוד ילמד מספיק בבית הספר. את בחרת בזה אז למה את מתלוננת. וכו' וכו' וכו'.
העניין הוא שאני יודעת מה עובר על אייל. אני יודעת מה זה לשבת בכיתה א' כשאת כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד ולכתוב גם בכתב וגם בדפוס, ואין לך מה לעשות, אז המורה נותנת לך לבדוק עבודות של ילדים אחרים. אני יודעת מה זה לקבל חוברת תרגילים שאמורה להעסיק אותי למשך החופש הגדול, ולסיים את כולה תוך שעתיים. אני יודעת מה זה להבין חומר של מתמטיקה כיתה ח' כבר בכיתה ה', אבל ללמוד בכיתה חומר של כיתה ה', כי זה מה שהמורה מלמדת. אני יודעת מה זה לסיים את חוברת העבודה בחשבון חודשיים לפני סוף השנה, כולל כל התרגילים עם 2 כוכביות ששאר הילדים דילגו עליהם כי המורה אמרה לדלג, ולשבת בשיעורים בלי לעשות כלום או לבדוק עבודות של אחרים במקום המורה. אני יודעת מה זה לא לפתח הרגלי למידה בגרוש כי לא צריך להתאמץ בשביל להוציא ציונים טובים. אני גם יודעת שבאוניברסיטה ובחיים האמיתיים זה מתנקם בך אחר כך. אני יודעת מה זה להעביר חלק גדול מהיום, 12 שנה מהחיים, בלי שום אתגר מחשבתי, וגם מה זה עושה לך אחר כך. אני לא מוכנה שזה מה שהילד שלי יעבור.
בגלל זה רשמתי אותו לחוג במכון. אין מסגרות מתאימות אחרות לילדים בגיל שלו. משרד החינוך מטפל במחוננים רק החל מכיתה ב' או ג', תלוי בעיר. להקפיץ אותו גן ולשלוח ישירות לכיתה א' אני לא מוכנה. לא מוכנה שהוא יהיה הילד הכי קטן בכיתה.
אז לפחות פעם בשבוע מישהו מתייחס אליו בהתאם ליכולות שלו. מנסה לפתח את החשיבה שלו. גם אם זה טיפה בים, זה לפחות משהו.
והמישהו הזה נמצא באוניברסיטת תל אביב.
ובאוניברסיטת תל אביב אין חנייה.
ובעצם למה שלמישהו יהיה אכפת. למה שמישהו ינסה לפתור את הבעיה הזו. למה שימציאו, למשל, שיטה שבה חניה של עד 10 דקות בקרבת המכון לתלמידי המכון היא בחינם.
על תחבורה ציבורית נורמאלית כמו במדינות אירופה שתאפשר לי להגיע ב-10 דקות מאיזור השרון לאוניברסיטת תל אביב אני בכלל לא מדברת. אני לא בטוחה שאפילו הנכדים שלי יזכו לדבר כזה.
מה עם מסגרות לילדים מחוננים מגיל הגן? בטח, בטח. שכחתי לרגע באיזו מדינה אני חיה.
יותר פשוט ויותר ריווחי שיגררו לי את הרכב או שיתנו לי דו"ח או שאשלם לחניון. יותר זול לא להשקיע בחינוך ממלכתי למחוננים בגיל הזה. שההורים יממנו.
זה לא שהעתיד של המדינה תלוי בילדים האלו ובמוח שלהם.
אה, הוא בעצם כן.
בתור מדריך במכון בעבר (ואולי גם בעתיד) אני יכול רק להמליץ מאד, במיוחד על החוגים בגיל הצעיר ועל חוגי המחשבה היצרתית. ראיתי לא מעט ילדים שעוברים שם שינוי אמיתי ומרשים.
לגבי החנייה, לפחות חניון הגרירה נמצא ממש מעבר לשביל…
תודה, שמחתי לקרוא. רוב האנשים שסיפרתי להם על החוג ניסו לערער את ההחלטה שלי.
היום הצלחתי להתחמק מהגורר. הוא תפס מישהו לפניי, וסימן לי שאני הבאה בתור. הספקתי לזוז משם לפני שחזר…
מתסכל נורא מה שסיפרת על החניה.
תוכלי לספר קצת מה אייל לומד במכון ואיך זה מפתח אותו? זה מענייו!
ירדו לי דמעות שכתבת שאת יודעת איך זה מרגיש… איזו אמא נהדרת, באמת:)
לא יודעת מה יעלה בגורל החניה אבל שווה לנסות לכתוב על זה לעיריית תל אביב- אם כולם יתלוננו רק בינם לבין עצמם אין סיכוי שיקרה עם זה משהו אבל אם זה יגיע לגורם שיכול טכנית לשנות משהו אז שווה לנסות.
לילך
כמובן שענייני החנייה לא צריכים למנוע ממך לשלוח את אייל לחוג. על זה אין שאלה בכלל. אגב, בחניונים רבים שיצא לי לחנות בהם יש הסדר של רבע שעה ראשונה חינם – האם את בטוחה שאין כזה הסדר שם?
ואגב – לא הבנתי איך אייל חוזר משם. עם דודי?
האמת שאני תמיד ריחמתי על ילדי אריקה לנדאו. ההבדל בינם לביני בכיתת המחוננים היה עצום – הם היו לחוצים ופרפקציוניסטים ואני לקחתי דברים הרבה יותר בקלות מבחינה אקדמית. מצד שני, אני זוכרת כל פעם שגננת או מורה ניסו לתקן "שגיאות" שעשיתי שנבעו מזה שהייתי יותר אינטיליגנטית מהילדים האחרים (כמו לצייר ענן בצבע כחול, או לענות על שאלות בחשבון במספרים שליליים לפני שלמדנו עליהם).
אקיצר, אני לא מצליחה עדין להחליט מה דעתי על החינוך למחוננים, אבל דבר אחד בטוח – ענין החניה הוא בזיון מרתיח.
תודה רבה על כל התגובות. לא הייתי בטוחה שאצליח להסביר את עצמי כמו שצריך, ואני שמחה שהצלחתי להעביר את המסר.
יהיל, ממה שהבנתי המטרה של חוג החשיבה היצירתית, שהוא החוג הבסיסי במכון, הוא לדון בכל שיעור בנושא אחר מכל מיני צדדים שלו ובכל מיני אספקטים שלו. להתחיל ממנו ולזרום הלאה לכיוונים אפשריים, גם מילולית וגם בתחומי יצירה.
שרונה, גם אני לא יודעת להחליט מה דעתי על חינוך למחוננים, כי אני לא מכירה את הנושא ואין לי ניסיון בו. אני רק יודעת שאייל מאוד נהנה בחוג ומאוד מתלהב ללכת אליו. הם גם מקפידים על מגוון דעות ועל כיבוד דעתו של האחר, שזה גם חשוב בעיניי, במיוחד אצל ילדים שרגילים להיות צודקים בכל דבר.
אוקה, אני אנסה להעביר את מה שכתבתי לעיריית ת"א או לאוני' ולקבל תגובה, לא נראה לי שיצא מזה משהו.
איתי, סידור כזה היה יכול להיות אידיאלי, אבל החניונים בקרבת המכון הם "מהדור הישן" שבהם אתה משלם לאיש בכניסה וזהו.
ואכן זה הסידור ביני לבין דודי – אני לוקחת הוא מחזיר (כלומר חוזר איתו לעבודה שלו…) 🙂
אין ספק שאת מאד משקיענית. את מאד משקיעה בבן שלך ולא רוצה לסחוב אותו מותש , מסכן אחרי הגן המשעמם עם הילדים הרגילים. אבל את לא מתחשבת בי. ברגע שכתבת שאת חוסמת רכבים כדי לחסוך 15 ש"ח אבדת אותי. זכור לי היום שעמדתי חסרת אונים עם תינוקת קטנה, חולה, באוטו כשרכב אחר חוסם אותי. מצטערת, אין שום סיבה, גם לא בשם הילד המחונן וטובת מדינת ישראל,לדרוך עליי.
יפעת, את צודקת. אני לא חושבת שאני מתנהגת נכון. האמת היא שיצא לי פעם אחת לחסום רכב, וזה עשה לי המון ייסורי מצפון (למרות שלא קרה כלום בפועל. זו אוני' ת"א ורוב האנשים חונים שם לזמנים ארוכים) ולכן החלטתי לא לעשות זאת יותר. אני תמיד עושה סיבוב ומנסה למצוא חניה בכחול לבן, אבל פשוט אין! אז אני חונה באדום לבן, וגם זה לא בסדר בעיני. מצד שני, גם לשלם 15 ש"ח כל שבוע עבור 5 דק' זה לא בסדר בעיניי.
ראשית, אתחיל בכך שאכן יש למצוא פתרונות הולמים לעניין החנייה (במיוחד לאור משך זמן החניה הקצר ושעות הפעילות).
שנית, בתור אימא לילד מחונן באותו גיל פחות או יותר (6 וקצת, גן חובה), אני מכירה בחשיבותו של החוג ובחיוניותו.גם אנחנו חשבנו לרשום את בננו לחוג של אריקה לנדאו, אבל עניין ההסעות בשילוב גורמים אחרים, הוריד את זה מהפרק בשלב זה.
אחד הגורמים האחרים להחלטה, הייתה העובדה כי במקום מגורינו כן קיימת מסגרת לילדי גן מוכשרים/מצטיינים, המאותרים בשלב זה על ידי הגננות (לא נטול בעיות, אבל סך הכל אפקטיבי), כך שכן מצאנו מסגרת חלופית.
בנוסף, בעלי ואני חקרנו ובדקנו רבות את נושא הטיפוח של ילדי גן מחוננים. אכן כמעט בלתי אפשרי למצוא מסגרות לגילאים אלו, אבל אספנו מידע רלוונטי רב בנושא.
את בהחלט מוזמנת לפנות אליי למייל, ואשמח לשתף במה שהעלינו בחכתנו…
תודה קרן! אני שולחת לך מייל.