מאז שיאיר נולד, וגם קצת לפני, כמעט ולא יצא לי לבלות עם אייל ביחידות (מלבד בזמנים שבהם יאיר ישן). היום, מכיוון שזהו חול המועד, בעלי חזר מהעבודה מוקדם ונשאר עם יאיר, ואני ואייל הלכנו ביחד לסרט "הדרקון הראשון שלי" ("How to Train a Dragon").

אייל חובב דרקונים, דינוזאורים וכל מיני שרצים (לראיה עוגת הדרקון שביקש לפני שנה ליום הולדת 3), כך שידעתי שהסרט בטוח יעניין אותו. זו פעם ראשונה שאני הולכת לקולנוע לסרט ילדים מדובב בשעה של סרטי ילדים (17:40), ואני מודה שהחוויה מעט הלחיצה אותי בהתחלה. קהל המוני גורם לי להילחץ באופן כללי, וכשמדובר בקהל שרובו מורכב מילדים קטנים וצווחנים (לא הילד שלי כמובן) זה מלחיץ עוד יותר, אפילו שבסך הכל מדובר בקולנוע ההוד שרוני ולא בסינמה סיטי.

חששותיי התבדו. הקהל התנהג למופת. הפופקורן היה טעים. המקומות היו מוצלחים ולאייל לא היתה בעיה לשים את משקפי תלת המימד.

הסרט? הסרט היה גם מקסים וגם מגניב. אני מניחה שאני ואייל חווינו אותו בצורה שונה אחד מהשני, אבל שנינו מאוד נהנינו. אהבנו את הדרקונים (אייל על הדרקון "זעם לילי" – "איזה דרקון חמוד". אני: "דומה לחתולי"), העלילה היתה מגניבה, ולמרות שבסוף אייל קצת פחד ("אני מפחד ממה שהולך לקרות"), היה מאוד מוצלח. אהבתי את המסר האנטי מלחמתי והאנטי אלימות שהובלע בסרט, על כך שדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, ושניתן לפתור בעיות בקלות יותר בכוח המוח ולא בכוח הזרוע (או הגרזן במקרה של הסרט).

מומלץ ביותר!

והנה אייל מדגמן משקפי תלת מימד ופופקורן גדול:

הילד חי טוב

ושוב אייל בשלל פוזות עם משקפי תלת המימד:

ולקינוח, הטריילר: