אני לא גרה בתל אביב, אני לא עובדת בתל אביב, ובאופן כללי אני משתדלת להימנע כמה שאפשר מלהגיע לעיר הזו. קשה לי עם בליל הרחובות, קשה לי עם החניה, וטוב לי בעיר הפריפריאלית שלי.
פעם בשבוע אני בכל זאת נאלצת להצליב דרכים עם תל אביב: אייל הולך לחוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
המכון של אריקה לנדאו מגדיר את עצמו כמכון לקידום נוער למנהיגות ומצוינות. בתכל'ס מדובר במכון שמציע חוגים ופעילויות לטיפוח הכישורים של ילדים מחוננים, מגיל 5, וכן הדרכה להורים ולסבים/סבתות. המכון שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, ליד בית הספר להנדסאים.
בכל שבוע אני יוצאת מוקדם מהעבודה, לוקחת את אייל מוקדם מהצהרון, נוסעת לתל אביב, מחנה (תכף נתעכב על המילה הזו), הולכת איתו לכיתת ההדרכה, משאירה אותו שם, חוזרת למכונית, ונוסעת בחזרה לעיר מגוריי כדי לקחת את יאיר מהמשפחתון.
מדובר אולי ב-5 דקות של חניה. נגיד נהיה לארג'ים ונגדיל את זה ל-10 דקות.
באוניברסיטת תל אביב אין חניה.
כלומר, יש חניונים, ולחניכי אריקה לנדאו יש אפילו הנחה של 5 ש"ח בשניים מהם. העניין הוא שאני מסרבת להיפרד בכל שבוע מ-15 ש"ח לחניה של 5-10 דקות.
ניתן גם לחנות בכחול לבן לאורך רחוב חיים לבנון, אבל זה רק בתיאוריה. בשעות שבהן אני מגיעה לאיזור, אין חניה. הכל תפוס. אני יכולה לחנות רחוק יותר, כמובן, אבל האם ניסיתם לגרור ילד בן 5, מותש אחרי יום פעילות בגן, בחום או בגשם, למרחק שעולה על חצי דקה הליכה?
אז אני עושה את מה ששאר ההורים עושים. מחנה במקום שאסור (אדום לבן), לפעמים חוסמת איזשהו רכב, מתפללת שלא יגיע פקח ב-5 דקות הקרובות, מריצה את הילד לכיתה וחוזרת בריצה למכונית. מיני התקף חרדה שבועי.
אפשר לפתח את הנושא של – בשביל מה בכלל צריך את החוג הזה. למי אכפת אם הוא מחונן. שישחק בגן השעשועים במקום זה. הוא לומד מספיק בגן. הוא עוד ילמד מספיק בבית הספר. את בחרת בזה אז למה את מתלוננת. וכו' וכו' וכו'.
העניין הוא שאני יודעת מה עובר על אייל. אני יודעת מה זה לשבת בכיתה א' כשאת כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד ולכתוב גם בכתב וגם בדפוס, ואין לך מה לעשות, אז המורה נותנת לך לבדוק עבודות של ילדים אחרים. אני יודעת מה זה לקבל חוברת תרגילים שאמורה להעסיק אותי למשך החופש הגדול, ולסיים את כולה תוך שעתיים. אני יודעת מה זה להבין חומר של מתמטיקה כיתה ח' כבר בכיתה ה', אבל ללמוד בכיתה חומר של כיתה ה', כי זה מה שהמורה מלמדת. אני יודעת מה זה לסיים את חוברת העבודה בחשבון חודשיים לפני סוף השנה, כולל כל התרגילים עם 2 כוכביות ששאר הילדים דילגו עליהם כי המורה אמרה לדלג, ולשבת בשיעורים בלי לעשות כלום או לבדוק עבודות של אחרים במקום המורה. אני יודעת מה זה לא לפתח הרגלי למידה בגרוש כי לא צריך להתאמץ בשביל להוציא ציונים טובים. אני גם יודעת שבאוניברסיטה ובחיים האמיתיים זה מתנקם בך אחר כך. אני יודעת מה זה להעביר חלק גדול מהיום, 12 שנה מהחיים, בלי שום אתגר מחשבתי, וגם מה זה עושה לך אחר כך. אני לא מוכנה שזה מה שהילד שלי יעבור.
בגלל זה רשמתי אותו לחוג במכון. אין מסגרות מתאימות אחרות לילדים בגיל שלו. משרד החינוך מטפל במחוננים רק החל מכיתה ב' או ג', תלוי בעיר. להקפיץ אותו גן ולשלוח ישירות לכיתה א' אני לא מוכנה. לא מוכנה שהוא יהיה הילד הכי קטן בכיתה.
אז לפחות פעם בשבוע מישהו מתייחס אליו בהתאם ליכולות שלו. מנסה לפתח את החשיבה שלו. גם אם זה טיפה בים, זה לפחות משהו.
והמישהו הזה נמצא באוניברסיטת תל אביב.
ובאוניברסיטת תל אביב אין חנייה.
ובעצם למה שלמישהו יהיה אכפת. למה שמישהו ינסה לפתור את הבעיה הזו. למה שימציאו, למשל, שיטה שבה חניה של עד 10 דקות בקרבת המכון לתלמידי המכון היא בחינם.
על תחבורה ציבורית נורמאלית כמו במדינות אירופה שתאפשר לי להגיע ב-10 דקות מאיזור השרון לאוניברסיטת תל אביב אני בכלל לא מדברת. אני לא בטוחה שאפילו הנכדים שלי יזכו לדבר כזה.
מה עם מסגרות לילדים מחוננים מגיל הגן? בטח, בטח. שכחתי לרגע באיזו מדינה אני חיה.
יותר פשוט ויותר ריווחי שיגררו לי את הרכב או שיתנו לי דו"ח או שאשלם לחניון. יותר זול לא להשקיע בחינוך ממלכתי למחוננים בגיל הזה. שההורים יממנו.
זה לא שהעתיד של המדינה תלוי בילדים האלו ובמוח שלהם.
אה, הוא בעצם כן.
