שיחות על החיים עם אייל (#13)
כאילו שלא מספיק שאייל הוא ילד שלא מפסיק לדבר באופן כללי (בנות הן מילוליות ובנים הם שתקנים? הא! הצחקתם אותי בענק), הוא גם שואל שאלות שפתאום התחילו להתפתח לשיחות ארוכות. להלן קטע קצר (רק קטע!) משיחה שהוא ניהל איתי אתמול לפני השינה.
הכל התחיל כשאייל הלך רגע לשירותים ואני הלכתי בעקבות חתולי שיילל והוביל אותי למרפסת השירות, שם נמצאות קעריות האוכל של החתולים וגם פתח היציאה שלהם למרפסת. הדלת של מרפסת השירות נטרקה, החתול רצה להיכנס למרפסת השירות, אז פתחתי לו את הדלת.
אני: אייל, הנה חזרתי. הייתי צריכה לפתוח לחתולי את הדלת של מרפסת השירות.
אייל: למה?
אני: כי היא היתה סגורה.
אייל: הוא רצה אוכל?
אני: אני חושבת שהוא רצה לצאת החוצה למרפסת.
אייל: אבל יש חושך בחוץ.
אני: חתולים לא מפחדים מהחושך. הם רואים בחושך.
אייל: גם אנשים רואים בחושך.
אני: אנשים יכולים לראות קצת. פחות טוב מחתולים.
אייל: זה בגלל שלחתולים יש עינים גדולות ומיוחדות.
אני: נכון.
אייל: והם רואים גם בבוקר.
אני: נכון.
אייל: וגם בצהריים.
אני: נכון.
אייל: וגם בערב.
אני: נכון.
אייל: וגם בלילה! הם רואים טוב כל הזמן!
אני: נכון.
אייל: גם לדבורים יש עיניים מיוחדות. יש להם עין בתוך עין!
אני: נכון. עין של דבורה מורכבת מהרבה עינים קטנות.
אייל: בגלל זה הן רואות את כל הדברים בבת אחת!
לא בבת שתיים
לא בבת שלוש
לא בבת ארבע
לא בבת חמש
לא בבת שש
לא בבת שבע
לא בבת שמונה
לא בבת תשע
לא בבת עשר
בבת אחת!
אני (מתאפקת שלא לצחוק): נכון.
אייל: עכשיו תספרי לי סיפור בעל פה.
מותק שכמותו (שלא להזכיר נבון)
תודה 🙂 הקטע עם "לא בבת שתיים" וכו' הורג אותי מצחוק בכל פעם שאני נזכרת בזה.
עכשיו אקרא את כל הבלוג.
(ואת מוזמנת לקטגוריית הילדים שלי :))
היי ארז, ברוך הבא 🙂 לא ידעתי שיש לך בלוג… הולכת לקרוא גם.
איזה חמוד. וכבר משוויץ בספירה 🙂
חחחחח… בהחלט 🙂 אבל זה כלום, הוא יודע לספור כמעט עד 100. מזל שזה נחסך ממני באותו מעמד 😛