עפיפונים

קורות היום

אישרו לי לקחת היום יום חופש בתנאי שאקפוץ בבוקר לעבודה לראות מה העניינים. הייתי בעבודה עד 11:30. לא נחתי לרגע, וחוץ מכוס תה דבר לא בא אל קירבי.

לקח לי חצי שעה להגיע מרמת גן לנווה צדק.

הסתובבתי במשך 45 דקות בנווה צדק בניסיון למצוא חניה.

נסעתי באיזשהו רחוב צר ושיפשפתי מכונית חונה. החלפתי פרטים. בעל הרכב היה נחמד וניסה להסביר לי איך להגיע לאן שאני צריכה. לא הבנתי.

גם המכונית שלי נשרטה, בצד ימין. זה מאזן את הדפיקה בפח מצד שמאל, שנגרמה ע"י משאית שהחליטה להיכנס ברכב שלי לפני שבועיים.

בסוף חניתי איפשהו. כשחזרתי מצאתי דו"ח בסך 100 ש"ח על השמשה הקדמית, כי לא חניתי לפי הנחיות התמרור האיזורי. לא ראיתי שום תמרור איזורי, אבל שיהיה. הוא בטח היה שם באיזור איפשהו.

באיילון היה פקק.

הגעתי להורים שלי כדי לקחת את הילדים. אייל לא רצה ללכת הביתה. פירגנתי לו פרק של דורה במחשב. רצה עוד אחד. אמרתי לו שיראה את השני כבר בבית. הוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה ללכת. אמרתי לו שיישאר אצל סבא וסבתא.

הוא כעס. הזכרתי לו שבבית מחכה לו קאפקייק עם ציפוי שוקולד. הוא החליט לבוא הביתה בכל זאת. אני לא מאמינה שהדרדרתי לרמת עליבות כזו שאני משחדת את הילד עם קאפקייקס.

הגענו הבית ב-18:00. ב-19:00 הייתי אמורה לצאת ולנסוע לאורתופד.

ב-18:53 התקשר בעלי להודיע שרק עכשיו הוא יצא מהעבודה. לאורתופד כבר לא נסעתי. גם ככה לא היה לי כוח.

מסקנה: עוד יום חופש כזה ואבדתי. מי צריך ימי חופש, אני כבר אנוח בקבר.

מקום בתוכי/דויד פרץ

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

אופנה לבנים קטנים. של הבנים שלי לפחות.

יש לי שני בנים. בעוד אמהות לבנות מרוויחות נקודות סטייל בעודן מלבישות את בנותיהן בשמלות מגניבות, המצורפות לקשתות, סיכות, שרשרות, גרביונים ושאר אקססוריז, שלא לדבר על תיק קטן ומגניב ונעליים הורסות, לי יש בנים. בנים לובשים טריקו וטריינינג.

כפי שאימי היקרה סיכמה את המצב במכירת קולאז' סייל בסטודיו של קרן שביט: " אם היתה לי נכדה הייתי קונה פה המון דברים, אבל יש לי נכדים".
(אמא, אני אשתדל יותר בפעם הבאה)

נכון, אתם יכולים להגיד שגם את הבנים אפשר להלביש בסטייל – בג'ינסים עם דיטיילים, בחולצות טריקו בהדפסים מגניבים, ובנעליים מיוחדות, אבל זה בגלל שאין לכם בנים. הרי ידוע שבנים חוזרים מהגן באחד ממצבי הצבירה הבאים: מכוסים בחול, מכוסים בכתמי צבע, מכוסים בחול ובכתמי צבע.
להשקיע בנעליים מיוחדות? לא כשהילד מחליף מידה פעם בעונה במקרה הטוב ופעמיים במקרה היותר נפוץ (אייל עלה בשתי מידות בשנה האחרונה), ולא כשבאמצע עונה כבר לא ניתן לזהות את צבעם המקורי עקב שפשופים/שכבת בוץ/סקוטשים מהוהים וכו'.
ג'ינס? בחצר? תוך כדי טיפוס על סולמות וקפיצה מכל מיני מקומות? ממש.
חולצות עם הדפסים מיוחדים? כתמי החול / פירות / קטשופ / טושים / גואש כבר יכסו אותם, ואז אחרי 3 סיבובי "סנו אוקסיג'ן" (או קליה או סבון אסטוניש) הם גם יזרקו לפח.

שני ילדיי לובשים את מיטב אופנת המיחזור של חורף 2011:

המלתחה של אייל, גברבר בן כמעט 5, ארוך ורזה כמו ספגטי, כוללת את מיטב אופנת השנים שעברו שקיבלתי בירושה מהגיסה ומחברה לעבודה, בשילוב עם כמה פריטים ששרדו את חורף 2010 ועדיין מכסים לו את הפופיק. לפעמים אנחנו משלבים מכנסיים משנה שעברה שמגיעים לו עד הגרביים (7/8! מה יש!).

המלתחה של יאיר, גברבר בן שנה ו-7 חודשים, מתחזה לתינוק שוודי, כוללת את מיטב אופנת חורף 2008 (כשאייל היה בן שנה ו-10 חודשים) ששרדה לספר על זה. מכיוון שכל הבגדים הנ"ל הם במידה אחת יותר גדולה ממה שהוא צריך (ככה זה כשילד אחד נולד בסוף החורף והשני נולד בקיץ), הוא הולך עם שרוולים מקופלים בחולצות ובמכנסיים.

הילדים שלי הם כמובן הורסים וחתיכים למשעי גם בלבוש הזה (ואני לחלוטין אובייקטיבית!). מחברות לעבודה הבנתי שבכיתות ב'-ג' הבנים כבר מקפידים הרבה יותר בלבושם. מצד שני הם בטח (?) גם מתלכלכים פחות. אני מקווה שאכן עתיד אופנתי יותר צפוי לנו, למרות שאני לא כל כך בטוחה – אייל קיבל בצהרון דף צביעה של פינוקיו, ושאל אותי למה הוא לובש פפיון. "זה של בנות", אמר.
"זה לא רק של בנות!", הזדעקתי. "גם בנים לובשים פפיון. זה לקישוט, כדי להיות יפים!". הילד הביט בי בעיניים מזוגגות.
מה אני מצפה, כשלאחרונה בעלי לא הבין מדוע אני כל כך צריכה לקנות נעליים לחורף. למה צריך יותר משני זוגות?
נו. בנים.

סיכום שנת 2010 ומחשבות לקראת 2011

כשהייתי בצבא (השתחררתי מקבע לפני 4 שנים), שנת 2010 היתה מושג. "עשרים-עשר" היינו נוהגים לומר. ועדות, סדנאות וצוותי עבודה התכנסו לכבודה. תילי תילים של מסמכים וגאנטים נבנו ונכתבו לקראתה. ב-2010 הכלכלה היתה אמורה לקבל boost מטורף, היה אמור להיות פה עולם חדש מופלא, היינו אמורים להיות עשירים, רזים, יפים ומפורסמים.

בפועל, 2010 היתה שנה די ג'יפה. לדעתי לפחות. 3/4 שנה העברתי בניסיון להסתגל למעמדי בחיים כאם לשני ילדים (למעשה ילד ותינוק) שעובדת במשרה מלאה ותובענית, ולא, אני עדיין לא מבינה ב-100% איך עושים את זה. ברבעון האחרון של השנה הדברים השתפרו בצורה משמעותית, ועכשיו אני על דרך טובה יותר, דרך של שינוי. אם לצאת רגע מעולמי הצר, גם החיים פה במדינה לא היו כאלו מזהירים. השריפה בכרמל, נשיא אנס, תוכנית "האח הגדול", אלימות, גזענות, שנאה, כפייה דתית, מחירי נדל"ן מטורפים, עליית מחירים באופן כללי – כשהמשכורת רק הולכת ונשחקת משנה לשנה, העלאת המס על רכבי הליסינג, מצב כלכלי לא משהו, חינוך על הפנים, משבר המים, משבר המשט, משבר עם ארה"ב ועוד כמה משברים שבטח שכחתי.

ככה זה כנראה כשהציפיות גבוהות מידי. לכבוד שנת 2011 לא בנו תילי תילים של תקוות ותוכניות. אולי זה מה שיגרום לה להיות טובה באמת.

לי, בכל אופן, יש תוכניות ותקוות מאוד גדולות עבור שנת 2011. ברמה האישית כמובן.

א. אוטוטו צריך לרשום את אייל לגן חובה ואת יאיר לגן פרטי. בחירת גן החובה של אייל הרבה יותר מלחיצה אותי מבחירת הגן הפרטי של יאיר. לא ברור לי ההגיון של העניין הזה, אבל אולי ככה זה ילד שני.

ב. אני רוצה לרדת לפחות מידה אחת בבגדים.

ג. יש לי השלמות מאוד רציניות לעשות בתחום ארון הבגדים והנעליים שלי.אני הולכת להשקיע בעיקר בפריטי בייסיק. אתם יודעים, הפריטים האלו שכל אישה צריכה שיהיו לה בארון, ולי אין. רעיון לא רע לפוסט נפרד…

ד. אני רוצה להעלות את הבלוג הזה כיתה. אני נהניתי לכתוב פה, ואין שום סיבה שלא אעשה זאת יותר. חוץ מזמן וכזה, אבל זה תירוץ נדוש.

ה. אני רוצה להכיר אנשים חדשים ומעניינים, ליצור חברויות חדשות וקרובות, ולעשות כיף.

ו. אני חייבת להזמין לי ולבעלי לילה בצימר של רמה.

אני מאחלת לעצמי ולכולם שנה עם המון המון רגעי קסם, נשיקות, חיבוקים ואהבה. שתהיה לכולנו שנה מהנה, טעימה, בריאה ובמידה 38.

Don't let go
Never give up, it's such a wonderful life

(אני אוהבת שירים אייטיזים)