לאמא שלי יש שיגעון, ששמו: החלון הדרומי של המטבח. מדובר בחלון שפתוח בכל שעות היממה, גם בסופות השלג הגדולות ביותר. אפילו רק העלאת ההצעה לסגרו (בכל זאת, קר) נתקלת בזעם עמוק, וכל זאת תחת ההגנה של העיקרון הפולני מס' 12, הידוע יותר בשם – "צריך שיהיה פה קצת אוויר!", או לחילופין בשם – "רחלי, את לא בסדר, הבית שלך בכלל לא מאוורר!!"
ביום שישי האחרון, כבכל יום שישי, שמנו פעמנו לעבר בית הוריי, לארוחת צהריים ולביקור של יום שישי. בחוץ סערה, קור, רוחות וגשמים. בעלי שם עליו 3 שכבות, ואילו אני הסתפקתי "רק" בחולצת פליס עבה ובמעיל צמר. לפני שיצאנו מהבית, אמרתי לבעלי – אולי תיקח גם את מעיל הפליס שלך? אך הוא טען שהשכבות שיש עליו מספיקות לו.
הוא יצטער על הטעות הזו מאוחר יותר.
הגענו לבית הוריי. בחוץ יורד גשם, ובפנים חצי מהחלונות פתוחים. שיניי החלו לנקוש כקסטנייטות, ברכיי לרקוד למבדה, וכפות רגליי להעלות קרח. בעלי דג לו מעיל מהארון של ההורים (אמרתי לך להביא את הפליס!). אבא עובר בכל הבית וסוגר את כל החלונות.
חוץ מחלון אחד.
החלון של המטבח.
אני יושבת בסלון ומרגישה משבי רוח על עורפי. הוריי טוענים שאני מדמיינת וש"בכלל לא קר!" (ממש לא קר, סתם הם לובשים מעילים בתוך הבית, בשביל האורחים…).
כשידיי מתחילות להכחיל, וכשאני כבר לא מסוגלת להרגיש את כפות הרגליים, אני נוקטת בטקטיקת התאבדות.
אני צועדת לעבר המטבח וסוגרת את החלון, לפני שאמא מספיקה לשים לב.
"את לא נורמלית!", אמא צועקת, "אין כאן מספיק אוויר!"
"מה אוויר????", אני צועקת, "קרררר ליייייי!!!!"
הצבע מתחיל לחזור לפניי. העתיד נראה טוב יותר. יש תקווה באופק.
ככה זה, חברים. המעז מנצח.
בשבוע הבא אנחנו באים עם 2 זוגות גרביים, תנור נייד, ומעיל הפליס.