כבר התרגלתי לכך שכולם שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר, כאילו אני חולה במשהו, חס וחלילה.
עדיין לא התרגלתי לכך שהבטן שלי הפכה להיות אובייקט ציבורי, ויש אנשים ששוכחים שמאחורי הבטן עומדת לה אישה, שהיא גם בן אדם, שהוא במקרה בהריון.
נמאס לי ששואלים אותי "הכל תקין איתו?", כאילו אני עושה משהו לא בסדר.
נמאס לי שלפני שמסתכלים לי בעיניים, מסתכלים לי על הבטן (או במקרה היותר גרוע – על הציצים).
נמאס לי שאומרים לי לאכול עוד, כי עכשיו אני אוכלת בשביל שניים.
נמאס לי שמזהירים אותי שלא אגזים עם האוכל, כדי שלא אעלה יותר מידי.
נמאס לי שמעירים לי הערות על גודל הבטן.
נמאס לי ששואלים אותי אם אלה בגדי הריון. אני שואלת אתכם איזו מידה אתם לובשים?
ודרך אגב, "נו, מה שלומך? משמינה?" היא לא דרך להתחיל שיחה.
מתעניינים בי ובהריוני? יש לי מיליוני חוויות לספר. אף אחת מהן לא קשורה לבטן שלי.
הבטן הציבורית
חטא ההיבריס
אין לי דרך אחרת להסביר את זה. זה חייב להיות זה.
אני מאמינה בחטא ההיבריס, אותו חטא עליו למדנו בשיעורי ספרות, כשדיברנו על המחזה "אנטיגונה". אני מאמינה שברגע שמרימים את האף (או מגביהים את הלב), מקבלים עונש משמים ומשלמים על זה.
מאז שאני בהריון אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם גופי. יש לי הריון סקסי, אני זוהרת, ובחודש חמישי הבטן לא גדולה יחסית, מה שלא מפריע לי להיות אובססיבית לחלוטין לגבי המראה שלי. כל מחמאה בנוסח "זאת לא נראית בטן של חודש חמישי", או "בכלל לא גדלת, נשארת קטנה" שולחת אותי ישירות לרקיע השביעי (השביעי? העשירי!), בעוד כל שימוש במילים "תופחת", "משמינה", "גדלה" וכו' מוריד אותי ביגון שאולה.
בקיצור, אני מסתובבת לי מבסוטה לחלוטין מעצמי ומאיך שאני נראית. כל כך מבסוטה, שאני מפיקה ברכת שנה טובה עם צילום קלוז-אפ עצבני של הבטן שלי, בעודי מחזיקה רימון (שנת פיריון וכו'), ומרוצה לחלוטין מהתמונה האמנותית והמגניבה שצילמתי (אפשר לראות אותה בפוטולוג שלי, החיים בתמונות). אני שולחת את התמונה לכל מכריי עם ברכת שנה טובה ממני ומבעלי.
אני מספיקה להיות מרוצה יומיים בדיוק, אך העונש – והתגובות – לא מאחרים לבוא.
"רחלי נראית כאילו היא בחודש 12!", מודיעה חמותי לבעלי (טאקט אף פעם לא היה הצד החזק שלה), בעוד הוא מנסה להסביר כי בגלל הצילום מקרוב, הבטן נראית הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת.
כשבת הדודה שלו מתקשרת אליו ושואלת באיזה חודש אני, כי הבטן כבר ממש גדולה, אני מאיימת שאוטוטו אני שולחת תמונה עדכנית שלי לכל מכרנו, שידעו את הסטטוס האמיתי.
כשאשתו של דוד שלי מתקשרת לאמא שלי להגיד שנה טובה, ושהבטן שלי נראית כאילו אני בתשיעי, כבר בא לי לבכות.
אז אני מתנצלת. חטאתי, פשעתי, גבה ליבי. אפשר להפסיק עם זה. הבנתי את הפואנטה. יותר לא אשוויץ בהריון המקסים שלי.
לפחות לא בשבוע הקרוב.
דברים שהשתנו בי מאז ההריון
(לא לפי סדר מסוים)
1. התחלתי לחשב שבועות.
2. אני לא מנסה יותר להסתיר את הבטן שלי.
3. כשאני מסתכלת על עצמי במראה – אני קודם כל בודקת איך הבטן נראית בבגד.
4. אני מציצה על הבטן של כל אשה שעוברת ברחוב, כדי לראות אם גם היא בהריון.
5. אני הרבה יותר עייפה – וזה לא קל לאדם אקטיבי כמוני.
6. הפסקתי לקפוץ ולהשתולל בחתונות. אני רוקדת יותר רגוע (לצערי).
7 הווליום של הרגשות שלי הרבה יותר גבוה. אני יותר עצבנית, אבל גם יותר אסרטיבית. אני יותר רגישה, אבל גם יותר שמחה.
8. התמכרתי לצ'יפס של מק'דונלדס.
9. בא לי נורא להתלבש יפה ולהתייפייף.
10. אני הרבה יותר מאושרת 🙂
וואו!
היום, כשהייתי בלימודים, שלשלתי מטבעות לתוך מכונת השתייה. פתאום הרגשתי דקירות קטנות בבטן, מין דקירות כאלו שאף פעם לא הרגשתי בעבר, ולא הייתי בטוחה בדיוק מה המשמעות שלהן. האם אני מרגישה את תנועות העובר שלי?
היום בערב הרגשתי את אותה תחושה שוב.
בספר "המדריך הישראלי להריון ולידה" של ד"ר בר כתוב כי התנועות ירגישו כמו "פרפור של גוזל קטן או דגיג כשמחזיקים אותו ביד". מעולם לא החזקתי דגיג או גוזל ביד. מאיפה לי לדעת איך זה מרגיש?
אני מאמינה שזה זה, וזה גורם לי לאושר אדיר 🙂
בואו נקווה שזה לא סתם גזים או משהו.
אמא
עכשיו, כשאני בהריון, אני מגלה שהקשר ביני לבין אמא שלי הוא הרבה יותר עמוק משחשבתי. במילה "קשר" אין הכוונה לכמה פעמים אנחנו מדברות בשבוע, או לאיזה עומק מגיעות השיחות שלנו. יש בינינו קשר גנטי-תורשתי, שנראה לפעמים אפילו מיסטי-משהו.
בכלל לא העלתי על דעתי, למרות שעכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני, שההריון שלי יהיה כל כך דומה להריונות שלה (לפחות עד עכשיו).
גם אני לא האמנתי שאני בהריון, עד שלא שמעתי את הדופק של העובר. גם אני ירדתי במשקל בחודשים הראשונים. גם לי לא היו בחילות והקאות. גם לי יצאה הבטן רק עכשיו, בחודש רביעי, וגם אני, לצערי, סובלת מקצת אנמיה תוך כדי ההריון.
אני מקווה שגם הלידה שלי תהיה דומה ללידות שהיא עברה. כולן היו לידות טבעיות, בלי אפידורל, כמעט בלי מוניטור ועם תנועתיות – בדיוק כמו שאני רוצה.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני בעצם חלק משושלת ארוכה של נשים ולדניות – וזו הרגשה נהדרת. למרות שאני לא מתחברת לכל הקונספט של מעגלי נשים, נשות השבט וכו', זה עדיין מקסים בעיניי שאני צועדת בשביל שאמא וסבתא שלי צעדו בו לפניי – השביל בדרך לאמהות.
חיים חדשים
ההתפתחות של אדם מתינוק לבוגר היא דבר די מדהים בעיניי. מיצור חסר ישע ליצור עצמאי לחלוטין. נפח הלמידה של תינוקות וילדים הוא פשוט לא ייאמן. מעבר להתפתחות המוטוריקה, ההליכה, הדיבור – גם היכולת לקבל החלטות ולהסיק מסקנות, לקרוא לדבר בשמו, לתפקד בתנאי חוסר ודאות, להשלים את התמונה כולה ממס' קטן של אלמנטים.
אני תוהה האם הורים לילדים מודעים לקסם שקורה מול העיניים שלהם, במהלך השנים. היכולת להיות נוכח בתהליך כל כך מדהים, היכולת להשפיע עליו וללוות אותו – האם הם מודעים לזכות הענקית הזו?
עכשיו גם לי יש הזדמנות לחוות את הקסם.
אני בהריון. חודש רביעי. זה בן.
