אתמול היה תאריך הלידה המשוער, והוא עבר. עדיין לא ילדתי.
אחרי שכבר חודש אני שומעת מכל העולם ואשתו ש"הבטן שלך ירדה ובטח עוד מעט תלדי", ג'וניור כנראה החליט שבינתיים טוב לו יותר בפנים.
האמת? אני לא יכולה להאשים אותו. הוא מקבל טיפול הידרותרפי 24/7 ואספקה קבועה של שוקולד בכמויות מסחריות.
גם אני לא הייתי רוצה לעזוב מקום כזה…

אם אפשר להגיד…
– מתי זה קורה?
– את לא מתפוצצת כבר?
– את נראית כאילו זה תיכף קורה
– זה ממש בקרוב, נכון?
– נו, מה יהיה?
– נו?????
– <תנועת יד לסימון – מה נהיה?>
(התשובה למתעניינים – ב-19 בפברואר)

בהמשך לפוסט הקודם ("מרוגזת"), לאחרונה אני יותר ויותר "מושכת אש" עקב רצוני ללדת בלידה טבעית.
לידה טבעית, מבחינתי, היא לידה ללא התערבויות, ללא אפידורל או משככי כאבים כימיים אחרים, ובלי להיות מחוברת לכל מיני מכשירים משונים שיגבילו את התנועה שלי. אני מעונינת לנהל את הלידה שלי, ולא להיות מנוהלת. כמובן שהלידה יכולה להתפתח לכיוונים שלא תלויים בי (צורך בזירוז, מצוקה עוברית וכו'), אבל כל עוד אוכל – אני מעוניינת "לעשות את זה טבעי". מקסימום, תמיד אוכל להחליט בזמן אמיתי – שלא.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יודעת שלידה טבעית פשוט מתאימה יותר לאופי שלי – אני שונאת בתי חולים, אוהבת להיות בשליטה, עקשנית ולא מוכנה שיחליטו בשבילי. אני יודעת שאני מעדיפה לסבול כאב ולדעת מה קורה איתי, מאשר לא להרגיש כלום ולא להיות מודעת למה שקורה בגופי. זאת אני וזה מה שמתאים לי.
לסביבה שלי זה לאו דווקא מתאים, מסתבר… יש כמובן את אלו שתומכים (ועל כך – תודה!), אבל מכל השאר אני מקבלת תגובות שנעות בין גיחוך ("נראה איך תסתדרי בלי אפידורל") לבין מחשבה שאני כנראה משוגעת.
מה לא אמרו לי? שאפידורל זו מילת הקסם. שדבר ראשון אני צריכה לדרוש אפידורל. שאני לא אוכל לעמוד בזה בלי אפידורל. שבסוף אני אראה שכדאי לקחת אפידורל. ואולי בכלל עדיף קיסרי ולגמור עם זה.
נו באמת, חברים. אתם כנראה ממש לא מכירים אותי. לא אמרתי כבר שאני בחורה עקשנית שלא מוכנה שיחליטו בשבילי? עם כזה קמפיין לאפידורל, אתם רק גורמים לי להתבצר בהחלטה שלי. שיווק אגרסיבי לא עובד עליי, חמודים 🙂

כנראה שנשמר בי יותר מניצוץ קטן של תמימות, כי אני פשוט לא מבינה למה אנשים מעדיפים להגיד דברים לא נחמדים במקום לפרגן. אני לא מבינה למה אנשים מעדיפים לשחות בקנאה וברוע, במקום לבוא ממקום נקי.
אני קוראת כל כך הרבה סיפורים, וגם חווה כמובן על בשרי, על דברים איומים שאנשים מסוגלים להגיד לנשים תמימות, רק כי הן בהריון. על מה לא מעירים? על גודל הבטן, על המשקל, על עור הפנים, על ההתמודדות היומיומית, על אופי הלידה בה את מעונינת, על בית החולים שבחרת ללדת בו, ועל המקום שממנו הזמנת את הריהוט לחדר של הילד.
כי יש אנשים מסוימים שאם, חס וחלילה, את עושה את אחד מהדברים האלה שונה מהם, או יותר גרוע, טוב מהם, ישר הם מרשים לעצמם להתיר את דמך ולהתחיל להסביר לך למה את טועה.
החלק העצוב הוא, שיש אנשים שעושים את זה בלי לשים לב בכלל. אם הם היו רואים את עצמם מהצד – הם היו מתפלצים.
כל זה ממש מביך ומרגיז אותי. מעולם לא העלתי על דעתי לבקר מישהו בפניו על בחירות שעשה, גם אם הבחירות האלו שגויות לדעתי, או נובעות מפחד או ממידע לא נכון. מעולם לא העלתי על דעתי להעיר למישהו בפניו על צורתו החיצונית בצורה כל כך בוטה. למה בכלל להביא את עצמך למצב שבו אתה יורק כל כך הרבה רעל?
אז אמנם אני עדיין לא מבינה את כל זה, אבל החלטתי להפסיק לתהות. אנשים נכבדים, תקפצו לי כולכם. אני אלד איפה ואיך שאני רוצה, גם אם זה לא בדרך ובמקום שאתם חושבים שכדאי לי. אני אעשה קניות איפה שבא לי. חוץ מזה, אני נראית מהמם ויש לי הריון נהדר. צר לי כל כך שקשה לכם עם זה, אבל זה מה שיש. אתם יכולים להנות כמוני, או לשחות בכל הרעל שלכם. בחירה שלכם.

דיאלוג עם אנשים מהעבודה (חוזר על עצמו מס' פעמים ביום):
– נו, מתי את יולדת?
– בפברואר.
– פברואר? זה ממש עוד מעט!
– מה עוד מעט? זה עוד חודשיים!
– חודשיים זה כלום!! זה עובר ממש מהר.
חודשיים דווקא נראים לי המון זמן. אני לא מרגישה שאני מוכנה אוטוטו ללדת. שום דבר עוד לא מוכן: רק התחלנו קורס הכנה ללידה, עוד לא עשינו את השיפוצים בבית, עוד לא קנינו דברים לתינוק (מזל שיש לנו את הרוב). אפילו את אלבום ההריון המיתולוגי, שאני מתכננת להכין מתחילת ההריון, עוד לא התחלתי.
ג'וניור, תקשיב לריטה ששרה: "אל תמהר לצאת אל רגע האמת".
אני מבטיחה שבדד-ליין נהיה מוכנים.

מתחילת החודש השביעי אני מרגישה כאילו מישהו כיבה לי את המוח.
לא הבנתי עד כמה המצב חמור, עד שדיברתי היום עם אמא שלי בטלפון.
אמא שלי התלבטה אם לקחת בשבוע הבא יום חופש. הנימוק שלה נגד העניין היה שהיא רוצה לשמור את ימי החופש לפברואר.
כמעט שאלתי אותה מה כבר קורה בפברואר שצריך בשבילו ימי חופש.
אבל אז נזכרתי.
בפברואר אני אמורה ללדת.
כמה טוב שאני מאופסת על עצמי.

היום סיימתי את השבוע הראשון בשליש השלישי של ההריון. דברים אכן השתנו. אני לא יודעת אם זה קרה בהדרגה או ככה פתאום. כנראה שזה קרה בהדרגה, אבל אני מרגישה כאילו הכל נפל עליי ככה פתאום.
ג'וניור כבר שוקל יותר מקילו, הבטן כבר "משמעותית", ואני כבר מרגישה הריונית מאוד (למרות שלפעמים, כשאני תופסת את הבבואה שלי משתקפת במראה, אני עדיין מתפלאת…).
בשבועות האחרונים פצחתי בשופינג מטורף. אמנם, חוץ מרכישה של כמה מכנסי הריון, אני בעיקר מתמקדת בחולצות או באביזרים, אבל זה עדיין כיף.
אני הולכת בקצב של צב, וקשה לי עם זה. אני רגילה ללכת מהר. בדרך כלל אני מתחילה בקצב הרגיל, ומבינה שאם לא אתחיל להאט לא אעמוד בזה…
הבטן גדולה וכבר קשה לי להתכופף, אבל לכו תגידו את זה לחתולי קטן, שכל היום רוצה ליטופים, ולא מבין שאמא מתכופפת בקושי בשביל ללטף אותו…
אני חושבת הרבה על מה יהיה אחרי הלידה. לא מסוגלת לדמיין את זה. זה לא מטריד אותי, ואני סומכת על כושר ההתמודדות שלי, על הידע שצברתי ועל התושיה שלי, אבל נראה לי שעד שזה לא קורה לך ממש – אין שום דרך לדמיין איך זה יהיה.
עוד חודשיים וחצי וזה קורה.

היום הייתי בכנס בעבודה. אחרי ששאלו אותי כמה פעמים באיזה חודש אני, ואם זה כבד לסחוב או לא, ואיך אני מרגישה ומה שלומי, פתאום קלטתי –
אני בהריון!
עד כה התייחסתי בשיוויון נפש יחסי לעובדה שהבטן ממש גדלה. גם לקפיצות ולבעיטות כבר די התרגלתי. הכל נכנס למין שגרה כזו, ושכחתי שלאנשים שמסביבי זה פחות שגרתי. במיוחד ש-99% מהם גברים.
אבל בקרוב מאוד דברים יתחילו להשתנות.
עוד שבוע וחצי אתחיל את השליש השלישי של ההריון.
אני צריכה להתחיל לקנות בגדי הריון, כי נמאס לי כבר ללכת כמו שלוכית (תמיד הייתי קמצנית בכל מה שקשור בבגדים).
עוד 3 שבועות נתחיל קורס הכנה ללידה.
הזמן לא עובר מהר – הוא טס!
(בתמונה רואים את הצל שלי על הקיר הסגול של חדר השינה)

אני מסיימת היום את השבוע הראשון של החודש השישי. הבטן פתאום גדלה לה והתעגלה, ואני מרגישה "רשמית" שאני בהריון. גם ג'וניור פתאום התעורר לו, ובמקום התנועות המפרפרות שהרגשתי בשבועות האחרונים, הוא התחיל לבעוט ולרקוד לי בבטן.
בדרך כלל אני עוסקת בעניניי בשקט, כשפתאום משהו קופץ לי בבטן ומקפיץ אותי. ואז שוב. ועוד פעם. אני מתחילה לצחוק צחוק גדול, והוא ממשיך לרקוד לו שם לצלילי צחוקי.
לפעמים הוא משחק איתי מחבואים, בועט בעיטה אחת, ומפסיק. כשאני מתייאשת מלחכות לבעיטה הבאה, וחוזרת לעסוק בעניניי, הוא בועט שוב במקום אחר. וכך הלאה, ואני מתחילה לצחוק.
ולפעמים, אני סתם יושבת ורואה טלוויזיה, והבטן מרקדת לה מתחת לחולצה. איך אפשר לא לצחוק?
כך נראה השובב הקטן לפני שבוע וחצי: